תאונת דרכים - בצקת סביב עין ימין: התובע, יליד 1961, נפגע בתאונת דרכים ביום 23.1.2009, עת נהג ברכבו, כאשר לפתע איבד שליטה על הרכב, עלה על אי תנועה והתנגש בקיר (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים הדסה עין כרם, שם נבדק התובע ושוחרר לאחר שאובחנה, בין היתר, בצקת סביב עין ימין. אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה נשוא תובענה זו, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע, בשים לב לכך שהתאונה לא הותירה בתובע נכות צמיתה. הנכות הרפואית הצדדים הסכימו ביניהם על מינויו של ד"ר רוזנמן (להלן: "המומחה") כמומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת העיניים. המומחה בדק את התובע ביום 19.12.2011, כשלוש שנים לאחר התאונה. בחוות דעתו, בפרק "סיכום ואחוזי נכות", כתב המומחה: "התיק הרפואי מהדסה אכן מציין כי למר יגנה כשנפגע בעיניו היו שינויים בקרקעיות העיניים והיה במעקב אצל נוירואופטלמולוג ד"ר דותן. לאחר מספר ביקורים הממצאים העיניים חלפו. היום מתלונן על הפרעות ראיה מסוג "חיסורים" בעין הימנית, אך בדיקת העיניים כולל בדיקת שדות הראיה, אינם מעידים על נזק ספציפי משמעותי כלשהו בעין הימנית. חדות הראיה שמורה ותפקודו היומיומי אמור להיות תקין. על פי ממצאים אלה, לא מגיעים היום למר יגנה אחוזי נכות." (ההדגשות אינן במקור, מ.פ.) נמצא אם כן, כי אין חולק שהתובע נפגע בעינו בתאונה התאונה ואולם היא לא הותירה נכות צמיתה בעיניו. מן האמור בחוות הדעת ניתן ללמוד כי המומחה עצמו לא שולל כי נגרם לתובע נזק כלשהו בעינו הימנית כתוצאה מהתאונה, אלא שנזק זה אינו "נזק ספציפי משמעותי" ותפקודו היומיומי של התובע, יחד עם הנזק הזה, "אמור להיות תקין". הנזק נזק לא ממוני התובע הצהיר כי עובר לתאונה, לא סבל מבעיות ראיה כלשהן, וכי לאחר התאונה החל לסבול מהפרעות שונות בראיה, ביניהן, טשטוש, הופעת "צללים", קושי במיקוד המבט ועוד (כך בתצהירו של התובע, ס' 13-16). אין מחלוקת כי התובע ביקר אצל רופאי עיניים לא מעט פעמים בעקבות התאונה (כפי שהצהיר התובע בעצמו, וכך גם בסיכומי הנתבעת). לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפצות נפגע בתאונת דרכים, שלא נותרה לו נכות צמיתה, בגין נזק של כאב וסבל עד לגובה של 10% מן הפיצוי המירבי הקבוע בחוק. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי לתובע נגרם נזק של כאב וסבל בעקבות התאונה. למסקנה זו הגעתי לאור הממצאים האובייקטיביים הסמוכים לתאונה, לפיהם התובע סבל מבצקת בעין בעקבות התאונה, שסביר והשפיעה על התובע לפחות בתקופה שלאחר התאונה ולשיטת התובע, אף עד עצם היום הזה. כך גם עולה מחוות הדעת של ד"ר רוזנמן, כי אכן היו לתובע שינויים בקרקעית העין לאחר התאונה, דבר התומך בטענות התובע להפרעות כלשהן בראיה וגם לאור העובדה שהתובע נאלץ לבקר מספר לא מבוטל של פעמים במרפאת עיניים. לאור האמור אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק של כאב וסבל בסך של 12,000 ש"ח. נזק ממוני אמנם בתחילה, טען התובע להפסדי שכר לעבר לתקופה של שבועיים לאחר התאונה, בהתאם לאישורי המחלה שצירף. יחד עם זאת, לאחר מכן, הסכים התובע בחקירתו, כי לא הייתה ירידה בשכרו בתקופה שלאחר התאונה (פרוטוקול הדיון מיום 15.6.14 ש' 10), ואף התלושים אינם מלמדים על ירידה בשכר. לפיכך, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. מכיון שלא נותרה לתובע נכות צמיתה ולאור האמור בחוות הדעת ובשים לב לעיסוקו כטבח במזנון ולתשתית הראייתית שהונחה בפני הרי שאין מקום לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. הוצאות רפואיות ונלוות לעבר, הינם נזק מיוחד הטעון הוכחה. התובע צירף לתצהירו קבלות חלקיות על-סך 216 ₪, אשר לא לגמרי ברור הקשר בינן ובין התאונה. יחד עם זאת, לאור העובדה שברור שהתובע נזקק לטיפולים ולבדיקות עיניים מספר פעמים בשנה שלאחר התאונה (הנתבעת מציינת בסיכומיה כי ספרה שבעה ביקורים), הרי שברור כי היו לתובע אי אילו הוצאות. לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 1,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצוי לעתיד בגין הוצאות. באשר לראש הנזק עזרת הזולת: באשר לעתיד, הרי שלאור היעדר נכות צמיתה, אין מקום לפסוק פיצוי. באשר לעבר, מדובר גם כן בנזק מיוחד הטעון הוכחה. בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרת הזולת באופן מוגבר ולכן, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר. שכר טרחת המומחה אני דוחה את טענת הנתבעת שיש להטיל על התובע את עלות חוות הדעת ושכ"ט המומחה משלא נקבעה לתובע נכות צמיתה. לבית המשפט מסור שיקול הדעת במינוי מומחה רפואי בתביעות המתנהלות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במסגרת שיקול הדעת, על בית המשפט לבחון האם ישנה ראשית ראיה המצדיקה את המינוי. ראשית ראיה זו, אין בה כדי להצביע מראש על תוצאות הבדיקה הרפואית ואין בה כדי ללמד על שיעור נכותו של הנפגע, אם בכלל. חוות דעתו של מומחה רפואי נדרשת דווקא כאשר לא ידוע מה הנזק הרפואי שנגרם לנפגע, או כאשר יש מחלוקת בעניין. מובן שאחת האפשרויות היא שלא נותרה לנפגע נכות כלל. בתביעות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הצורך במינוי מומחה גובר משום שזו דרכו היחידה של הנפגע להוכיח נזק רפואי (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, בעמ' 646): "בהתקיים ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה, ימנע בית המשפט מלסגור את הדלת בפני הנפגע להוכחת נזקו מחמת אי מינוי מומחה. ראשית הראיה תבוא בסיכומי המחלה או במסמכים בדבר הטיפול הרפואי שקיבל הנפגע. 'כידוע - כך מדגיש בית המשפט העליון - בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו של התובע, היא באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על ידי בית המשפט. התובע אינו יכול להביא חוות דעת רפואית או עדויות רפואיות מטעמו להוכחת עניינים שברפואה. לפיכך, אי מינוי מומחה על ידי בית המשפט יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת כל עניין רפואי החשוב לתביעתו." בהמשך, בהתייחס לשאלה על מי מבעלי הדין לשאת בשכר טרחת המומחה ולחשש מפני שימוש מוגזם מצד תובעים במינוי מומחים, אשר הנתבעת היא שתשא בשכר טרחתם בסופו של יום (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, בעמ' 654): "על פי התיקון (בתקנות המומחים - מ.פ.) ניתן בידי בית המשפט הממנה את המומחה הרפואי שיקול דעת רחב בשאלה על מי תוטל חובת ההפקדה של הפיקדון המשמש להבטחת שכר המומחה. אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט לקבוע בגמר המשפט מי מבעלי הדין יישא בשכר טרחתו של המומחה והוצאותיו... משבוטל הכלל, שהיה קבוע בתקנות המומחים במקורן, בדבר הטלת חובת הפיקדון על התובע ומשהוסטה נקודת האיזון בתקנות מתגבר היום הצורך להקפיד עם מילוי הדרישה לראשית ראייה כתנאי למינוי מומחה רפואי" בענייננו, נוסף על שיקול הדעת המסור לבית המשפט, הרי שהצדדים הסכימו על מינוי המומחה, בהסכם אשר קיבל תוקף של החלטה בהתאם לבקשת הצדדים ולהחלטת הרשם (כתוארו אז) בורשטיין, מיום 6.10.2011. מכך המינוי לא נכפה על הנתבעת. בנסיבות העניין שוכנעתי כי המינוי היה מוצדק והכרחי. התובע התלונן על הפרעות בתחום הראיה והעיניים, אשר היו להן אינדיקציות ואסמכתאות מבדיקות שנערכו לתובע סמוך לאחר התאונה. בפרט משמעותי בעניין זה הממצא של בצקת בעין. כמו כן, כפי שציינתי לעיל, האמור בחוות הדעת אינו שולל את תלונותיו הסובייקטיביות של התובע בשים לב לכך שנמצאו שינויים כלשהם בעין מיד לאחר התאונה ויתכן נזק שאינו משמעותי שאינו מגיע לכדי נכות צמיתה. לאור האמור, אני קובעת כי מימון הביניים אשר במסגרתו נשאה הנתבעת בשכר המומחה, הינו מימון סופי ואין להטיל על התובע השתתפות כלשהי בשכר טרחת המומחה. עדות בעל דין יחידה סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 קובע כי אם פסק בית משפט במשפט אזרחי לפי עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, "..יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". בנסיבות העניין מצאתי כי לטענותיו של התובע חיזוקים בראיות אובייקטיביות, כפי שהצביע עליהן התובע, וביניהן התיעוד הרפואי מבית החולים הדסה מיד לאחר התאונה והבדיקות לאורך התקופה בה ביקר במרפאת בית החולים וכן האמור בחוות הדעת לגבי שינויים בקרקעית העין. אני דוחה את טענת הנתבעת כי היה על התובע להעיד חברים או קרובי משפחה על הכאב והסבל שהם מנת חלקו כתוצאה מהתאונה, מכיוון שמדובר בעניין סובייקטיבי אשר יש מי שיתלונן על כך יותר בפני הזולת, ומי שפחות. מכל מקום, לא מצאתי כי יש צורך בראיות שכאלה בנסיבות העניין, ועדותו של התובע בעניין זה מהימנה עלי. סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 13,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% והוצאות משפט. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.עינייםתאונת דרכים