לטענת התובעת, היא נפלה קורבן לתרמית שיווקית בפניי תביעה למתן חשבונות ותביעה כספית תוך אומדן לפיו התובעת זכאית לכל הפחות לפיצוי בסך 190,399 ₪. התובעת בעלת משק חקלאי, מגדלת אפרסקים, תפוחים וכיוצא בזה פירות נשירים. הנתבעות אגודות חקלאיות העוסקות בין השאר בשיווק תוצרת חקלאית לסיטונאים וקמעונאים. בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הוסכם כי האחרונה תשווק את יבולי שנת 2009 ו-2010 של התובעת. במסגרת זו הוסכם כי הנתבעת תעביר בתחילת העונה מקדמה לתובעת על מנת שזו תוכל לממן את הוצאות הגידול והטיפול בעצים. עוד הוסכם כי הנתבעת תקבל את הפרי מהתובעת, תמיין, תארוז, תשנע ותשווק ולאחר מכן תעביר לתובעת את הפדיון בניכוי הוצאות ועמלה. אין חולק כי הפרי הובל לבית האריזה של הנתבעת במכלים של הנתבעת, ושם בוצעה שקילה בכניסת הפרי לבית האריזה (משקל ברוטו) ולאחר המיון (משקל נטו). טענות הצדדים וראיותיהם לטענת התובעת, היא נפלה קורבן לתרמית שיווקית שביצעו הנתבעות נגדה, תוך הפרת חובת הגילוי ומצג שווא לפיו היא מתקשרת עם חברה סיטונאית שתשווק את תוצרתה לשוק הקמעונאי ומהמכירה לקמעונאי תיגזר העמלה. לאמיתו של דבר, כך לטענת התובעת, הנתבעת מכרה את הסחורה לחברה סיטונאית נוספת (נתבעת 2) שהיא בתורה שווקה את התוצרת לשוק הקמעונאי. העמלה ניתנה לה מהמכירה של הנתבעת בעוד המצג היה שתקבל את העמלה מהמכירה לצרכן הסופי (רשתות השיווק) שהיא מטבע הדברים תמורה גבוהה יותר. התובעת טוענת כי הנתבעות עשו שימוש לרעה במותג שטבוע בשמן של מרבית חברות הקונצרן בכדי להטעותה כפי שהוסבר לעיל. התובעת טוענת כי סוכם שלאחר שהפירות ימוינו ויישקלו, תארוז אותם הנתבעת ותשווק אותם ומהתמורה תקזז את המקדמות ששילמה לתובעת בתחילת העונה תוך שהיתרה תועבר לתובעת בניכוי 12% עמלת סיטונאי. לטענת התובעת, על פי הסיכום, כל ההוצאות (קירור, הובלה וכד') תחולנה על הנתבעת ותהינה כלולות בעמלת הסיטונאי, למעט עלות מיון של 0.5 ₪ לקילו והובלה לבית האריזה בסך 20 ₪ למיכל. עוד טוענת התובעת כי סוכם שהנתבעת תדווח לתובעת מה המחיר בפועל בו מכרו את הפירות לצרכן הסופי ובכל מקרה נקבע כי הרף התחתון לא יפחת ממחיר סיטונאי ממוצע יומי גבוה" המפורסם ע"י משרד החקלאות. לטענת התובעת, לימים התברר לה כי הנתבעת רימתה אותה, הן במשקל הפירות, הן במחירים שנמכרו לרוכשים והן באשר למחירים בהם זיכתה את התובעת לאחר הפחתת עמלות שעל פי החישוב הוברר שהנתבעת ניכתה ממנה עמלה בשיעור 21% (המורכבת מ 16% עמלת סיטונאי + 5% עמלת שיווק), במקום 12% כמוסכם, לפי הטענה. לפי הערכתה של התובעת, עומדים הסכומים שלא שולמו לה, בניגוד להסכם, לשנת 2010 על סך של כ-90,000 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה והואיל והיא מבקשת לקבל הפרשים גם ביחס לשנת 2009, הועמדה התביעה לצורך תשלום אגרה על סך 190,000 ₪. התובעת טוענת כי יש לקבל את התביעה נגד שתי הנתבעות הואיל ושיתוף הפעולה ביניהן אינו מתמצה באופן בו הן מציגות את עצמן מול לקוחות, אלא בא לידי ביטוי באחזקת המניות, מערך החשבונות וזכויות החתימה - מערך המזרים את הרווחים בסופו של יום לאותו כיס ומשאלה לא מקפידות על הפרדת הכספים והנכסים, יש לראותן כגוף אחד ואת העמלה יש לגזור מהתמורה שמקבלת נתבעת 2 ולא נתבעת 1. הנתבעות טוענות כי לנתבעת 2 אין כל קשר לתביעה, היא מעולם לא התקשרה עם התובעת או בני ביתה, היא לא מכירה אותם ושורבבה בחוסר תום לב כנתבעת, אך על מנת להרחיב את הכיס העמוק שממנו ניתן לגבות. לגוף התביעה, טוענת הנתבעת כי אין רגליים לטענה לפיה הוסכם על עמלה בשיעור 12% בלבד, ואין שחר לטענה לפיה הוסכם כביכול על מחיר מינימום של המחיר הסיטונאי הממוצע היומי שמפורסם ע"י משרד החקלאות. לטענת הנתבעת, היא התנהלה באופן שקוף ביחסיה עם התובעת והעבירה לה מתחילת ההתקשרות בשנת 2009 את כל החשבוניות, לרבות הפירוט של אופן החישוב בגינו שולמו הסכומים ששולמו. כך למשל, צורף לחשבוניות פירוט ביחס למספר מיכלים, משקל ברוטו בכניסה לבית האריזה ומשקל נטו לאחר המיון (בניכוי ה-"בְּרָרָה") בפירוט זה הובאו מלוא החיובים והקיזוזים ובאופן שהתובעת יכלה לראות שאחוז העמלה שמקזזת הנתבעת עבור עצמה עומד על 21% (16% + 5%) ולא 12% כפי שנטען שהוסכם, ומכאן שאילו היה אמת בטענה לפיה הוסכם על ניכוי עמלה בשיעור 12% בלבד, הרי יש לתמוה מדוע לא עלתה כל טענה או טרוניה משנת 2009 ועד הגשת התביעה. הנתבעת מכחישה את הטענה לזיופים במשקל, טענה מכפישה קלוטה מהאוויר ללא שמץ ראיה. הנתבעת מוסיפה כי בשנת 2011 סירבה להמשיך בהתקשרות עם התובעת על דרך מתן מקדמה בתחילת העונה לצורך גידול הפירות, זאת הואיל והובא לידיעתה מצבה הכלכלי הקשה של התובעת, לרבות תיקי הוצאה לפועל רבים, הגבלה בחשבונות בנקים וכד', באופן שחששה לשלם סכומים "על החשבון". לטענתה, רק לאחר שסירבה לשלם מקדמות אלו, עלו לראשונה טענות התובעת מושא התביעה בדבר תרמית ושלשול כספים לכיסיה ביתר, טענות שאין בהן ממש. לטענתה הנתבעות הן שנפלו קורבן לקנוניה שיזמה התובעת ובנה, שעה שהיא מנהלת חברות קש, מצויה בהליכי פש"ר רבים, ומנסה להוציא כספים ממנה בתואנות שווא. מטעם התובעת הוגשו שני תצהירים. הנתבעות הגישו תצהיר של מר גיא ברזילי מנהל ובעל המניות בנתבעת 1 וזה שהתקשר בפועל עם בנה של התובעת (הוגש וסומן נ/4), ותצהיר מר אילן שבע - מנכ"ל הנתבעת 2 (אף הוא סומן נ/4). דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה הן: בין מי למי השתכלל הסכם ומיהם הצדדים הנכונים לתביעה; מה כוללים פרטי ההסכמה (מה שיעור העמלה והאם נגזרת מהצרכן הסופי? האם הוסכם על מחיר מינימום וכד'); האם הנתבעת רימתה במשקלים או בחשבוניות והאם יצרה, כגישת התובעת, תרמית שיווקית שעה שהסתירה ממנה את החשבונות של התמורה לה זכתה נתבעת 2 מהסחורה. אם לזקק את טענות התובעת לאחר שנשמעו הראיות, היא טוענת למעשה כי החשבונות המפורטים שצירפה הנתבעת (חשבוניות, תעודות משלוח, משקל הפרי וכד'), אינם רלבנטים הואיל והעמלה צריכה להיגזר מהמחיר הסופי ללקוח (רשתות שווק) ולכן מי שצריך לגלות את החשבוניות הוא לאמיתו של דבר נתבעת 2 ולא נתבעת 1. הואיל ועסקינן בתביעה למתן חשבונות הרי שבשלב הראשון יש להוכיח זכות למתן חשבונות בדרך שטוענת לה התובעת. רק לאחר שתצלח את המשוכה להוכיח את פרטי ההסכמה ואת הטענה כי החשבונות, כפי שהם משתקפים בחשבוניות שנמסרו לה, לא ניתנו כמוסכם, ככל שכך יקבע, או כי ייקבע שההסכמה היתה לעמלה מתוך המחיר הסופי, ניתן יהיה להתקדם לשלב השני של חיוב נתבעת 2 לגלות חשבונותיה. לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בטענותיהם וראיותיהם, מצאתי כי התובעת לא הרימה את הנטל במידה הנדרשת להוכיח כי הנתבעים חד הם וכי ההפרדה בין שתי החברות היא מלאכותית ונועדה בחוסר תום לב בקנוניה שיווקית להטעות את התובעת ע"י תשלום עמלה ממכירות הנתבעת 1 במקום ממכירות הנתבעת 2. גם שאר הטענות בדבר שיעור העמלה לה טוענת התובעת והטענות בדבר רמאות במשקל, לא הוכחו, ועל כן דין התביעה להדחות. ולהלן אפרט, אבאר ואנמק. אין חולק כי מי שהתקשר מטעם התובעת הוא בנה מר X וכי התובעת, שעל שמה רשום המשק/העוסק מורשה, לא היתה במגע עם מי מהנפשות הפועלות מטעם מי מהנתבעות. אין גם חולק כי היה זה מר גיא ברזילי מנהל הנתבעת שהתקשר בפועל עם מר חן והתנהל מולו במהלך היחסים העסקיים בינהם וכי מי מבעלי המניות והמנהלים של נתבעת 2 לא סיכם עמו דבר בכל הנוגע להתקשרות העסקית מושא התביעה. ההתנהלות וההסכמות נערכו, עובדתית, בין האנשים חן X וגיא ברזילי ואף אחד זולתם. במובן זה לא יכולה התובעת לטעון כי עובדתית סיכמה משהו עם נתבעת 2 או נציג מטעמה כך שאם היתה הטעיה (ואינני סבורה שהיתה כזו), הרי מי שהטעה הוא הנתבע או מר ברזילי אך לא מר אילן שבע. בהתאם לקלסר הנספחים שהגישו הנתבעות, עולה כי התובעת קיבלה באופן שוטף במהלך היחסים העסקיים בין הצדדים, לא רק את החשבוניות, אלא אף את הפירוט המסביר את המשקל, את המחירים ואת העמלות המקוזזות לרבות ציון מפורש כי האחוז המנוכה הוא 21% (16% + 5%). בשים לב לאמור, טענת התובעת לפיה הוסכם על 12% עמלה (ולא 21% כטענת מר ברזילי), היא בגדר עדות בע"פ נגד מסמך בכתב. נוכח הגרסאות הסותרות בין הצדדים באשר לפרטי ההסכמה, ונוכח העובדה כי אין הסכם בכתב בין התובעת לנתבעת המסדיר את אופן ההתחשבנות, גובה העמלות וכד', ובשים לב למושכלות יסוד בדבר נטל הבאת הראיות והשכנוע המונח לפתחו של התובע, כמי שמוציא מחברו, יש לפנות להוראות סיפת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני לפיה: " טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע". בעניננו, כאמור, אין מסמך בכתב שיוכיח את הטענה בדבר הסכמה על עמלות בשיעור שונה מהרשום בחשבוניות. זאת ועוד, לענין הסיכום על גובה העמלות מדובר בעדות יחידה של בעל דין מעונין (מר X) שאין בצידה סיוע, ולא מצאתי להעדיפה על פני עדותו של מר גיא ברזילי. העד היחיד הנוסף שהובא מטעם התובעת מר גיא X כדי להעיד על הנוהג המקובל בין החקלאים המגדלים למשווק בענין שיעור העמלות ואופן חישובן, לא חיזק את טענות מר חן, להיפך, הוא תמך בעדות מר ברזילי. כך, ראו עדותו של מר X (עמוד 12 שורות 23-32 ועמוד 13 שורות 1-4). ש.ידעת שאתה משלם לביכורי קדש? ת.כן, בסך הכל הכללי כ-30%. ש.זה היה בסכם כתוב מראש? ת.כן. ש.אתה יודע מה ההסדר עם משפחת התובעת? ת.לדעתי אותו דבר. ש.האם אתה מכיר מגדלים אחרים? ת.זה אותו חוזה שחותמים עם כל החקלאים. ש.מציג את עמ' 120 - יש פירוט של העמלות והמיונים והבררה. ת.הכל ידוע לי ומקובל עלי. ש.האם קיבלת דיווח בכל משלוח? ת.כן. ש.קיבלת טפסים כאלה? ת.כן. במילים אחרות, העד X אישר בעדותו כי ההסכם של הנתבעת אתו (כמו עם שאר המגדלים) הוא אותו הסכם ובאותן עמלות של ההסכם של הנתבעת והתובעת. ומכאן שהכל ידוע ומקובל בענף. לא הוכח, כי הנתבעת התקשרה עם התובעת בהסכם החורג מהנוהג המקובל, וודאי לא תוך הטעייתה. כך גם לגבי הטענה לפיה הוסכם על מחירי מינימום. גם ענין זה, לא הוכח בראיות עצמאיות ואף לא בנוהג בהסכמים אחרים, ונותר בגדר טענה בעלמא. אני קובעת אפוא כי טענות התובעת לפיה הוסכם על עמלה בשיעור 12% ולא 21% כפי שטוענת הנתבעת, וטענתה לפיה הוסכם על מחיר מינימום לפי מחיר סיטונאי ממוצע יומי גבוה המפורסם ע"י משרד החקלאות, לא הוכחו במידה הנדרשת. יתר על כן, ככל שהחשבונות שהועברו לתובעת, סתרו את הסיכומים המקוריים בין הצדדים, מדוע החרישה התובעת בזמן אמת ומדוע רצתה להתקשר עם הנתבעת גם בשנת 2011? לעומת התובעת, נציג הנתבעת מר ברזילי נתן בעדותו הסברים בהירים בדבר אופן קביעת מחיר השוק, אופן סיווג התוצרת החקלאית, כיצד פועלת מכונת המיון, מה מוחזר למגדל, נסיבות ההסכם וההבנות עם התובעת וכן נתן הסברים מפורטים לגבי מסמכי הנהלת החשבונות שהוגשו. העד היה מהימן, עדותו היתה כנה, הגיונית קוהרנטית ולא נסתרה. לא זו אף זו, גם העד מטעם התובעת מר X העיד כי מר ברזילי אדם ישר והגון. ביחס לטענות של תרמית וזיוף במשקלים, טענת תרמית מחייבת נטל הוכחה ברמת גבוהה מהרמה הנדרשת במישור האזרחי ודומה יותר לרמה הנדרשת במישור הפלילי. התובעת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענתה. על פי התשתית הראייתית שהוכחה, הפרי לא נשקל אצל התובעת, אלא בבית האריזה של נתבעת 1 כשהוסכם שמבוצעת שקילה בכניסה (משקל ברוטו) ומבוצעת שקילה לאחר המיון של הפרי שאינו מתאים/ראוי לשיווק (משקל נטו). התובעת לא תמכה את טענותיה בעניין זה בכל ראייה חיצונית ולמעשה עסקינן שוב, בעדות יחידה בע"פ. התובעת לא פעלה בזמן אמת בעניין, לא פנתה לנתבעת, לא הגישה תלונה במשטרה ולא ביקשה לבטל את ההסכם. עדותו של מר חן בענין זיוף המשקלים היתה קלושה ולא משכנעת בעיני. למרות האשמותיו הכלליות, לא הוכח כי הפרי נשקל במחסן התובעת. לא הובאה כל ראייה לכך לעניין 2009 ואין באף אחת מתעודות המשלוח משקל כלשהו של פרי. וראו לעניין זה עדות מר חן (עמוד 16 שורות 24-29) : ש.איפה שקלת? ת.אצלי במחסן. היו לי אז מאזניים. אצל X שקלתי ב-2010. ש.תציג תעודת שקילה מ-2009. ת.ב-2009 שקלתי אצלי. אין לי את התעודות. ש.למה לא גילית אותן? ת.זה בביכורי שדה. עדות זו אינה מתיישבת עם השכל הישר ואף לא עם הראיות שבתיק. קשה להלום טענה לפיה נערכו תעודות משלוח בהן נרשם המשקל אצל התובעת ואין לתובעת עותק מהם אבל אם כך הדבר והתעודות אצל הנתבעת 1 כפי שטוען מר חן, הרי שהן צורפו לתצהיר ועיון בהן מלמד כי אין רישום של התובעת אודות משקל הפרי ולכן גם לא הורם הנטל להוכחת תרמית בשקילה. ועוד בתצהיר התובעת ת/1 מחשב מר חן את המשקל לארגז ריק לפי קטלוג למכלי פלסטיק בעוד בפועל לתובעת סופקו ארגזי עץ. עניין זה משמעותי נוכח הפרש המשקל בין שני המיכלים שיכול להסביר את הפער שלכאורה היה בשקילה ( משקל של 70 ק"ג לעומת 40 ק"ג). וראו עדותו של חן (עמוד 19 שורות 11-19): ש.טענת שכל המיכלים שקיבלת היו מפלסטיק וצירפת את נספח ו' (תמונה של מיכלי פלסטיק). מציג תמונות עמ' 6-7 לנספחים - המיכלים מוכרים לך? ת.קיבלתי מיכלים כאלה וגם מיכלי פלסטיק. ש.למה כתבת שקיבלתי רק מיכלי פלסטיק? ת.קיבלתי גם מיכלי עץ. ש.תראה היכן כתוב מיכלי עץ? שיקרת? ת.מה זה משנה אם כתבתי פלסטיק או עץ? ש.מפנה לתעודת משלוח עמ' 8 - מופנה אליך, מיכלי עץ? ת.כן. אני לא חתום שם. וראו גם עדות X עמוד 12 שורות 15-18: ש.מציג את עמודים 6-7 לקלסר המוצגים. האם תמיד השתמשת בכאלו? ת.היו פעמים שהיה פלסטיק בגודל 1.6 מ'. העץ שוקל 20 ק"ג יותר. כל שנה כשמתחיל לחץ, מביאים מיכלי פלסטיק. סוף דבר, התובעת לא הוכיחה כי תנאי ההסכם בינה לבין הנתבעת שונים ממה שזוכתה בהתאם לחשבוניות סדירות שסופקו לה בזמן אמת. היא לא הוכיחה כי נקבעה עמלת מינימום, לא הוכיחה כי העמלה נגזרת מהמחיר הסופי לצרכן או לרשתות השיווק ולא קעקעה בכל דרך את נכונות החשבוניות כמשקפות את ההסכמה בזמן אמת. היא לא הוכיחה כי הנתבעת רימתה אותה בשקילת הפרי ועיקר העיקרים, לא הוכיחה כי מר ברזילי הבטיח תמורה מתוך המחיר הסופי לצרכן/רשתות השיווק, שאין הוא אחראי לו ואין לו שליטה עליו. מימון גידול הפרי בשנת 2009 כמו גם 2010 נעשה ע"י הנתבעת עמה התקשרה התובעת. העובדה כי השיק למקדמה היה משוך ע"י נתבעת 2 אין בו כדי להעלות או להוריד או לשנות מהמסקנות לעיל. הוכח כי הנתבעת 2 מסרה לנתבעת ארבעה שיקים בשנת 2010 לפקודת התובעת למימון הגידול, כחלק מתשלום מקדמות לשנת 2010. הנתבעת חויבה בגין מקדמות אלו ע"י נתבעת 2 כפי שהעידו מר ברזילי ומר אילן שבע, ואישור רואה החשבון מר שלזינגר שביקש וקיבל ב"כ התובעת, מאשר זאת, כל זאת ללמדך על כך שעסקינן בחברות נפרדות והנהלת חשבונות נפרדת ועסקאות שלא נפל בהם פגם. הרווח של ברזילי (הנתבעת) אינו הרווח של נתבעת 2. הנתבעת מוכרת את התוצרת של המגדלים והרווח שלה הוא העמלה שמקבלת מהחקלאי. הנתבעת לא יכלה להתחייב להעביר לתובעת עמלה מתוך רווח שלא שייך לה. לא הוכחה הטעיה וודאי לא תרמית. לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה מבחינתה של התובעת, טעות עליה "למדה" בדיעבד עת הנתבעת סירבה להמשיך ולהתקשר עמה בשנת 2011. טעות בכדאיות העסקה כידוע אינה עילה לפי חוק החוזים לביטול הסכם אבל גם אם היתה עילה הרי ביטול הסכם גורר השבה של התובעת לנתבעת ונראה כי לא לכך מכוונת התובעת בתביעתה. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. המזכירות תעביר את הפיקדון שבתיק לנתבעות העומד על 10,000 ₪ באמצעות בא כוחן והתובעת תשא ביתרה של 5,000 ₪. תרמית