הבטחה שלטונית לפטור מארנונה מה תוקפה של הבטחה שלטונית, ככל שניתנה - לפטור את הנתבע מתשלום דמי ארנונה ? 1. תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה רשות מקומית (עיריית ערד) נגד הנתבע. עניינה של התביעה הוא בחוב של תשלומי ארנונה בסך של 288,403 , שעל פי הנטען, הנתבע חב לרשות. 2. בקשת הרשות להתגונן מונה לא פחות מ-18 עמודים (לא כולל נספחים), ולא פחות מ-110 סעיפים. עיקרה של הגנת הנתבע מתמצה בעובדות הנטענות הבאות: אחת - הנתבע ורעייתו ניהלו במשך כ-30 שנה, עד שנת 2006 סטודיו לציור וגלריה לאומנות בקרית האומנים במרכז העיר ערד. שתיים - במסגרת מדיניות התכנון של הרשות, היה לה אינטרס לפנות את הנתבע ואמנים אחרים מהמתחם בו שכנו. לכן, כדי לעודד את הנתבע להתפנות, הרשות, באמצעות מי שהיה בשנת 2005 ראש העיר מר מוטי בריל - הציעה לנתבע לעבור למבנה אחר במקום אחר. שלוש - לנתבע הוצעה עסקה מפתה: הוא יעביר את הגלריה שלו למבנה במקום אחר. מדובר במבנה שתואר כהרוס ונטוש ללא חיבור לתשתיות. על פי הנטען סוכם עם הנתבע שתמורת שיפוץ המבנה בכספו, הוא יקבל פטור מלא מארנונה ודמי שכירות לשלוש שנים, דהיינו עד סוף שנת 2008 (סעיף 20 לבקשת הרשות להתגונן). עוד הובטח לנתבע - כך נטען - שבתום התקופה האמורה של שלוש שנים - יוגדר במבנה שטח מוסכם בגודל של חנות קטנה, "והנתבע ישלם דמי ארנונה רק בעבור השטח הזה ויהיה פטור מתשלום עבור יתרת השטח בו תפעל הגלריה שלו." (סעיף 21 לבקשה). ארבע - על פי הנטען, הנתבע הסתמך באופן מוחלט על הבטחתו של ראש של ראש העיר ואלמלא הבטחתה המפורשת של הרשות שפורטה לעיל, בשום אופן הוא לא היה מעביר את פעילותה של הגלריה ממרכז העיר אל רובע האומנים החדש. חמש - בין לבין, ראש העיר הפנה את הנתבע לחתום על הסכם עם המתנ"ס שפעל במקום משכנה החדש של הגלריה. על פי ההסכם, הגלריה פעלה בחסות המתנ"ס. תכלית "ההסתפחות" למתנ"ס היתה לפטור את הנתבע מתשלום ארנונה, על פי ההיגיון: מה המתנ"ס - פטור מארנונה, אף "נספחיו" - פטורים מתשלום. שש - כדי לקצר, טענת הנתבע היא, שראש העיר, וגם מי שברבות הימים נבחרו לכהן במקומו, הבטיחו לו שהוא יהיה פטור מתשלום ארנונה במשך 3 שנים, ושבתום תקופה זו הוא ישלם ארנונה מוקטנת רק עבור חנות קטנה. 3. את טענותיו העובדתיות סמך הנתבע על הטענות המשפטיות הבאות: ראשית, יש לראות את ההבטחה השלטונית, לא רק מזווית הראיה של דיני המנהל הציבורי, אלא גם בראיה של דיני החוזים הכלליים, ובפרט אינטרס ההסתמכות (סעיף 92 לבקשה). שנית, התביעה לוקה בשיהוי כבד המצריך ראיית הרשות כמי שוויתרה על התביעה. הנתבע העלה גם טיעונים הרבה, שעניינם הפן הדיוני של מתן רשות להתגונן. כיוון שדנתי בתביעה כאילו ניתנה רשות, ממילא אין צורך להידרש לטיעונים אלה. תוקפה של החלטה שלטונית: 4. א) השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא - מה תוקפה של הבטחה שלטונית, ככל שניתנה - לפטור את הנתבע מתשלום דמי ארנונה ולאחר מכן לגבות את דמי הארנונה רק עבור שטח מוגדר ומצומצם. (ב) במאמר מוסגר אומר, שטענתם של הנתבעים שאמנם ניתנה הבטחה כאמור נקיה מספקות. על פי הנטען, ההבטחה ניתנה על ידי מי שהיה ראש העיר, מר מוטי בריל. היה לו לנתבע לזמן את מר בריל למתן עדות, אלא שעל פי עדותה של הגב' שרוסטר: "בכלל לא חשבנו על זה." אין זה מיותר לציין, שהגב' שרוסטר צירפה לבקשת הרשות להתגונן כנספח 14 (ראו סעיף 39) - מכתב של מר בריל, שבו הכחיש מכל וכל את טענת ההבטחה הנטענת, שכן "הבטחה כזאת מנוגדת לחוק." אגב, אילו מר בריל זומן להעיד מטעמו של הנתבע, ואילו הדבר התבקש - וודאי שהייתי מתיר לנתבע לחקור אותו בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד. אחרי שהצדדים הגישו סיכומיהם, הנתבע ביקש להגיש גם תצהיר נוסף שנערך בידי מר מקסים אוקנין, שהיה ממלא מקום ראש העיר עד לאחרונה. לעניין תצהיר זה שלא התקבל כראיה - עוד אזדקק בהמשך. בשלב זה אומר רק, שגם תצהיר זה אינו מספק את הראיה המכרעת, שמאפשרת לקבוע ממצא עובדתי שהבטחה כנטען - אמנם היתה. עם זאת, לצורך הניתוח גרידא, יצאתי מנקודת הנחה שהבטחה כנטען אכן ניתנה. ג. כידוע, מאז ניתן פסק הדין בבג"צ 135/75 סאיטקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פד"י ל(1) 673 ואשר הנתבע הסתמך עליו בסיכומיו (סעיף 28) - ניתנה שורה ארוכה של פסקי דין אשר עידנו וריככו את הלכת סאיטקס וקבעו לה סייגים. בעניין אחר (17010-01-13), כבר הזדמן לי להידרש לתנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של רשות ציבורים לקים הבטחה שניתנה. אומר בקצרה, שהתנאים הם: נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה, היתה לו כוונה להקנות לה תוקף ממשי, נותן ההבטחה הוא גם בעל יכולת למלא אחריה, ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. ההיגיון הזה חל בעניינו של הנתבע במובן זה שאילו הוכר היה בכך כדי לגרוע מהקופה הציבורית. 7. מכאן מסקנה ברורה, שאם אין עומדת לנתבעים ההגנה של הסתמכות על הבטחה שלטונית, ממילא עיקר הגנתם נפלה. 8. נותר לדון בטענת השיהוי: נראה לי בכל הכבוד, שהנתבעים הרחיקו לכת בטענה, כאילו יש לראות את השיהוי כמבטא הילך רוח של ויתור על התביעה. אין מדובר בבעל דין ש"ישן על תביעתו", או התעלם ממנה. עובדה היא, שהתובעת חזרה ופנתה אל הנתבעים מספר רב של פעמים. אין לראות בבעל דין שלא הזדרז להגיש תביעה כמי שוויתר על תביעתו, והוא - כאשר במהלך התקופה גילה דעתו לקבל המגיע לו. עם זאת, אין לראות בבעל הדין שכנגד מעין "קופת חיסכון", ואין להתייחס לזמן החולף, על פי הלך רוח של "ממילא המונה פועל". נראה לי, שיהיה זה אך הוגן כלפי שני הצדדים, אם ההתאמה של החוב הנומינלי לחלוף הזמן, תהיה על דרך של זקיפת הפרשי הצמדה ללא מרכיב של ריבית. אני מקבל אפוא את התביעה ומחייב את הנתבע בתשלום הארנונה הנתבע בצירוף הפרשי הצמדה על חוב הארנונה המקורי באופן דיפרנציאלי לגבי כל שנה בנפרד. בנסיבות העניין, ראיתי מקום לפסוק הוצאות בשיעור מתון מאוד של 5,000 ₪ בלבד. הבטחה שלטוניתארנונה