האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ? זוהי תביעה בגין חוב ארנונה לשנים 20.12.06 ועד 30.3.12 על סך 17,444 ₪ שהוגשה בלשכת הוצאה לפועל כנגד נתבע 1 (להלן: הנתבע). התנגדות לביצוע התביעה התקבלה בשנת 2012 בכפוף להפקדת 2,000 ₪ בקופת בית המשפט, ובדיון ביום 1.7.12 הוספה נתבעת 2 (להלן: הנתבעת). הנתבע הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעת, וזו הגישה נגדו תביעה שכנגד בטענת חוב שכירות. העובדות 1. הנתבע הינו קוסם, להטוטן, אשר בתחילת שנת 2003 החל לעשות שימוש במחסן שבבעלות הנתבעת בעסקת ברטר לפיה מעת לעת ערך מופע קסמים במרכז הקניות של הנתבעת תמורה לשימוש במחסן. לטענת הנתבע עד סמוך לעזיבתו את הארץ, באמצע שנת 2005, החזיק במחסן גדול ומאוורר בקומת הכניסה (להלן: מחסן א') ולקראת יציאתו את הארץ העביר חפציו למחסן זול יותר אך אטום בקומה -3 (להלן: מחסן ב'). הסדר זה נערך בין הנתבע לבין מר פדלי, מנהלה של הנתבעת בעת ההיא, ואין מחלוקת כי במועד זה לא היה מוטל חיוב ארנונה על מחסני הנתבעת. 2. כאמור, באמצע שנת 2005 עזבו הנתבע ובני משפחתו את הארץ (סעיף 9 לתצהיר הנתבע, וסעיף 2 לתצהירה של העדה ציפורה אמיתי). לטענת הנתבע במחסן המקורי הוחזק גם ציוד השייך לרעייתו, שהיא מורה למוזיקה, וכי בעת עזיבתם את הארץ, היתה כוונתם להשתקע בארה"ב ולא לשוב עוד ארצה. לאור העברת החפצים למחסן ב' שאינו מאוורר, ביקשו לסיים את ההתקשרות, שהרי ממילא לא היה יכול עוד הנתבע לערוך מופעים בתמורה להחזקת המחסן. אולם משלא שהו בארץ, ביקש את גיסתו, אחות אישתו, הגב' ציפורה אמיתי לגשת אל המחסן ולאמוד את כמות הציוד שיש לפנות. משלא הצליחה הגב' אמיתי לפתוח את דלת המחסן, יידעה את הנתבע ורעייתו בכך וסיפרה שראתה במו עיניה חלק מציודם שאוחסן בשעתו במחסן מושלך לפח הזבל. לדברי הנתבע חרף הפצרותיו ותחנוניו לא ניתנה לו האפשרות לפנות את חפציו מהמחסן. 3. הנתבע הצהיר כי עם שובו ארצה בשנת 2012 נדהם לגלות כי חשבונות הבנק שלו מעוקלים על ידי התובעת, הוטלה הגבלה על רישיון הנהיגה שלו והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. לטענתו, בירור בתיק ההוצאה לפועל העלה כי אישור המסירה הינו מיום 26.4.10 וכי שהה במועד זה בארה"ב ולא היה בארץ וכי מי שחתום עליו הינו "ארז אילוז" הנחזה להיות אחיו, זאת כאשר אין לו אח בשם זה. או אז החל בבירור והתגלה כי בשנת 2008 ערכה התובעת סקר אצל הנתבעת וגילתה כי ישנם מחסנים בקומות החניה של המבנה אשר אין משולמת בעבורם ארנונה (עמ' 1 לפרוט' מיום 7.1.14 ש. 17) ובהתאם לדיווחיו של מנהלה החדש של הנתבעת, מר בן משה, בוצע חיוב רטרואקטיבית על הנתבע כמחזיק הנכס מיום 20.12.06. 4. לאחר הפצרות מרובות ומשנענתה התובעת לבקשתו ואפשרה לו גישה למחסן, התפלא לגלות שהציוד הועבר למחסן אחר (להלן: מחסן ג'), שלישי במספר שהיה ממוקם בקומה -1 ולא -3 כמו מחסן ב' (פרוט' דיון מיום 7.1.14 עמ' 14 ש. 27) וכי רובו הגדול של הציוד נעלם (פרוט' דיון מיום 7.1.14 עמ' 13 ש. 28-29). 5. הנתבע טוען כי במהלך השנים היה בקשר עם הנתבעת וכי זו לא עדכנה אותו בשום שלב כי העבירה את פרטיו לידי התובעת וכי קיים חיוב ארנונה על המחסן. במצב זה טוען הנתבע, לא היה בעל החזקה האמיתית בנכס, אלא הנתבעת, ולראייה: חפציו הועברו ממקום למקום, חלקו הגדול הושלך, המפתח הוחלף, ואף כשניסה להקטין את נזקו ולפנות את חפציו ושלח פורץ, התברר כי הדלת רותכה ולא ניתן לפתוח אותה. משכך בוודאי שאין לראותו מחזיק לצורך החיוב בארנונה. ממילא, כך טוען הוא, לא הודע על כך, לא ניתנה לו האפשרות להוציא חפציו, ובוודאי שהתנהלותן הן של התובעת והן של הנתבעת נגועת בחוסר תום לב כה קיצוני שיש להטיל עליהן את מלוא החיובים. רעייתו של התובע, הגב' עטרה אילוז, אישרה בתצהירה ובעדותה את טענות הנתבע. 6. הנתבעת טוענת כי הנתבע 1 הוא ששכר את המחסן, והוא התחייב לשלם את דמי השכירות בדרך של העברת אירועי קסמים וכן התחייב לשלם את מלוא דמי השימוש במושכר החלים עליו, כגון: חשמל, מים ארנונה וכד' (סעיף 2 (ב) לכתב ההגנה). לטענתה, רק בחודש ספטמבר 2008 ביקש הנתבע לסיים את השכירות ואף מודה היא כי שילם 2,740 ₪ על חשבון חוב השכירות אך עדיין נותר חוב לרבות חוב ארנונה. הנתבעת מפנה להסכמות שסוכמו בחודש פברואר 2012, כשלוש שנים לאחר מכן, אשר הנתבע לא עמד בהן. יוער, כי חרף האמור בנספח א' לתצהיר של מר בן משה, מנהל הנתבעת, לא הוצג בפני בית המשפט חוזה כתוב בין הנתבע לנתבעת. דיון 7. ברי כי בעת בה נכרת הסכם השכירות לא היה חיוב ארנונה בפועל. בהעדר ראיות סותרות, ומייעוד המושכר- מחסן בלבד, יש לשער כי גם חיוב במים וחשמל לא היה בעדו. עם זאת חיוב הארנונה- בדין יסודו. משהתגלה בשנת 2008, ולאור הצהרת הנתבעת כי המחסן קיים בשנת 2006 ולדברי הנתבע עצמו, היה קיים עוד בשנת 2005 ברי יש לקבל את התביעה, והתובעת זכאית לתשלום הארנונה. מכאן לאחריות הנתבעים: 8. מנספח ב' לכתב ההגנה של הנתבע עולה כי יצא את הארץ ביום 28.5.05 ולא שב לפני 24.8.11, ולא יתכן כי קיבל לידיו הודעה על חיוב הארנונה מהתובעת, ו/או התראה אחרת כלשהי. מהתכתבויות הצדדים שצורפו לכתב ההגנה של הנתבעת עולה כי מנהל הנתבעת הנוכחי ידע כי הנתבע אינו מתגורר בארץ ויכול היה להסיק כי אינו מודע לחוב הארנונה ההולך ותופח על שמו, במיוחד דברים אמורים מקום שדרישת התשלום מהתובעת נשלחה לכתובת הנכס, דהיינו לכתובת הנתבעת. אי גילוי אוזנו של הנתבע לכך שלא רק שהוא נתבע לשלם דמי שכירות אלא גם מוטל עליו חוב ארנונה אשר לא היה קיים בעת עזיבתו את הארץ יש בה טעם לפגם ופוגעת בנקיון כפיה של הנתבעת. בחקירתו הצהיר מר יגאל שם טוב (פרוטוקול דיון מיום 14.7.13) כי התובעת לא קיבלה הודעה מהנתבעת בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות אלא הדבר התגלה על ידי סוקר של חברת "אשל" אשר נשכרה על ידה לגילוי נכסים שאין בעבורם חיוב ארנונה. במקרים כגון אלו, כך העיד, מחייבים על פי רוב את הבעלים - הנתבעת, אולם זו מסרה להם הודעה לפיו ישנו מחזיק במחסן מיום 19.12.06 - הנתבע. משכך התקבלה אצל התובעת ההחלטה החריגה, כלשונו, לערוך את החיוב רטרואקטיבית, שכן דיווחה של הנתבעת מהווה הוכחה לכך שישנו שימוש בנכס עוד משנת 2006. כאמור, הנתבע טוען כי המחסן ממנו הוצאו חפציו בסופו של יום בשנת 2012 (מחסן ג') אינו אותו מחסן אליו הועברו חפציו ערב נסיעתו לארה"ב בשנת 2005 (מחסן ב') ואילו הנתבעת טענה כי הסיבה להעברת החפצים נבעה מאירוע הצפה שהתרחש, אולם לא הובאה כל ראיה לכך וזאת כאשר, לכאורה, יש בידי הנתבעת מלוא הראיות לכך: עובדים שביצעו את פנוי החפצים, דו"ח אירוע, עבודת אינסטלציה וכדו'. ואכן לא ברור מתי הועברו החפצים. 9. בישיבה מיום 14.7.13, העיד מנהלה של הנתבעת והצהיר כי הוא החל בתפקידו בחודש פברואר 2006, ואישר כי הוא זה שהעביר את מלוא פרטיו של הנתבע לתובעת, זאת בהתבסס על מידע שנמסר לו עת החל בתפקידו כי ישנה עסקת ברטר עמו לפיו הוא עורך מופיעים בתמורה לאחסון הציוד. 10. ביום 7.1.14 התקיימה ישיבת ההוכחות, בה העיד מר בן שטרית, פורץ שנשכר על ידי הנתבע להוצאת החפצים מהמחסן, וכּשַל שכן הדלת היתה מרותכת עמ' 9. ש. 15-22). תמיכה לעדות זו היתה בפי גיסתו של הנתבע, הגב' ציפורה אמיתי, שהעידה כי מספר חודשים אחרי שבני משפחתה עזבו את הארץ ביקשו להוציא את הציוד מהמחסן, לטענתה אף היא עצמה אחסנה "כמה דברים אישיים" שלה (עמ' 20 ש. 20 לפרוט'). העדה הצהירה כי הגיעה למחסן עם מפתח אך המנעול על גב הדלת כבר היה קיים ונראה היה שישנה תוספת ברזל מרותכת למנעול (עמ' 21 ש.23-24 לפרוט'). בישיבה זו נחקר גם מר אליהו בן דוד. הלה העיד כי אחיו ביקש לרכוש מהנתבע אילוזיות ואביזרי קוסמות ונדרש לשלם לנתבעת בתמורה לפתיחת המחסן והוצאת חפצים. בין אם התשלום נדרש עבור כל פריט או כסכום גלובאלי -עניין בו חלוקים העד והנתבעת, ברור כשמש כי המפתחות למחסן היו בידי הנתבעת בלבד. הנתבע לא היה מסוגל להיכנס למחסן שאין לדעת אם בשלב זה היה מחסן ב' או מחסן ג'. עולה כי השליטה, החזקה וניהול המחסן התאפשר אך ורק לנתבעת- בכוח ובפועל. נציג מטעם הנתבע לא היה נוכח במעמד מכירת החפצים, גם אם הרוכש נשלח על ידו. לא היה באפשרותו להכניס ציוד נוסף או להוציא ציוד נדרש. 11. בישיבה זו העיד ונחקר גם מנהל הנתבעת, אלי בן משה. אשר מצאתי בגרסתו סתירות שונות וכי חלק מדבריו לא עלה בקנה אחד עם יתר העדויות. כך למשל בנספח א' לתצהירו שלו כתב לנתבע כי "הנך חתום על חוזה בשכר דירה של 300$ בחודש" ואילו בעדותו מיום 7.1.14 נשאל "היה הסכם או לא היה הסכם?" וענה: "לא היה הסכם" (עמ' 22 ש. 22-23 וראה גם בהמשך עמ' 23 ש. 20-24). בן משה הצהיר בחקירתו כי יצר קשר עם הנתבע במחצית השניה של שנת 2006 (עמ' 22 ש. 7 לפרוט'), כשנדרש להוכיח זאת הפנה למכתב משנת 2005 (פריט א' לתיק המוצגים), בו טען כי ישנה טעות סופר של התאריך (שם, ש. 15) יובהר כי התאריך המופיע במכתב הוא יומיים טרם צאת הנתבע את הארץ, כך שאף אם נשלח במועד, לא ניתן להסיק כי הגיע לכתובת הנתבע טרם צאתו את הארץ. אוסיף כי לא ניתן היה להבין האם עומד בן משה על הטענה כי מכתב זה אכן נשלח במאי 2005 אם לאו, שכן בתחילת דבריו, כאמור, טען שמדובר בטעות סופר, אולם בהמשך (עמ' 25 ש. 25) הצהיר כי מכתב זה כן נשלח במועד זה, ואף בדואר רשום ובשל מכתב זה יצר עמו הנתבע קשר. בהמשך עדותו טען בן משה כי דבריו של נציג העירייה, שם טוב, אינם נכונים, הסקר בוצע בשנת 2006 ולא בשנת 2008 וכי לא היה חיוב רטרואקטיבית. זאת בניגוד גמור לרישומי העירייה ולדו"ח שינוי הדיירים ת/2. ומבלי שהוגשה ראייה בכתב. כשעומת עם הטענה כי דלת המחסן רותכה השיב "הם כנראה טעו בדלת" (עמ' 24 ש. 2) אך אישר כי העד בן דוד הגיע אליו למשרד, שילם לו 600$ וכי "שלחתי איתו מישהו לפתוח לו את הדלת" (עמ' 24 ש. 6). באשר לזהות המחסן, בתחילת דבריו העד בן משה כי "המחסן היה אותו מחסן" (שם, ש. 15). אך בהמשך השיב כי זה לא אותו מחסן אליו העביר פדלי את הדברים (שם, ש. 20-21) וכי "במהלך שנת 2006 ירד גשם ועשיתי סיור מחסנים וראיתי שדפנות הקיר עם נזילות, העברתי את הציוד למחסן צמוד שם הם נותרו עד הפינוי". הצהרה זו מהווה הודאת בעל דין לחזקתה של הנתבעת במחסנים. העברה זו לא נעשה מיוזמת הנתבע, לא בידיעתו ואף לא באישרורו בדיעבד, אכן, יתכן מאוד כי נעשתה לטובתו, אולם אין בכך כדי להפקיע את חזקתה וזיקתה המלאה של הנתבעת לנכס. ראה גם דבריו ביחס לפינוי האפשרי "אם היה רוצה לעזוב, היה אומר אני שולח מחר את אחותי, את הפורץ, עובדתית שהגיע בחור עם כסף נתתי לו להוציא דברים". 12. מסכימה אני עם האמור בסיכומיה של התובעת, לפיה "יש לנו מחסן שנמצא בד' אמות הקניון, ובתוך הקניון, מחסן שאותו לא שכר הנתבע 1 שלא ביקש לשכור, שלא ביקש רשות לשכור, שלא ביקש שום דבר. יש לנו מחסן שהוא לא המחסן שבו אחסן הנתבע את הציוד שלו לפני שהוא יצא מהארץ, לא היה לו מפתח, ונאמר בחקירה שלא הודע לו שהציוד הועבר למחסן אחר וגם לא קיבלו את הסכמתו. יש חשיבות מכרעת לכך מבחינת דיני הארנונה" (עמ' 28 ש. 13-17). "במה דברים אמורים: אם יש גם "בעל" וגם "שוכר", הרי הכוונה היא, כי כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים, שהוא, במערכת הנסיבות שנוצרה, בעל הזיקה הקרובה יותר לבניין" (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תלאביב -יפו, פסק דין מיום 29.5.85) 13. בענייננו, הוכח כי במועדי החיוב הנתבע לא שהה כלל בארץ וכי בעת יציאתו את הארץ לא היה כל חיוב ארנונה. חיוב זה הוטל לאחר חילופי הגברי בהנהלת הנתבעת דבר שלא הובא לידיעת הנתבע. משלא הובא מר פדלי לעדות, ולאור עדותו של הנתבע כי נוכח העברת חפציו למחסן שאינו עונה על צרכיו (מחסן ב') ורצונו לפנות את הציוד, הרי שהעברת הציוד למחסן ג' ללא ידיעתו וממילא ללא הסכמתו, מבלי שניתנה לו האפשרות לקבל מפתח, גם לא לאורך השנים שלאחר מכן, שוללת את חזקתו במושכר ואין מקום להטיל עליו חיוב כלשהו בשל חוב הארנונה. במיוחד לא כאשר הנתבע ביקש יותר מפעם אחת, וניסה, יותר מפעם אחת, במסגרת מגבלת המרחק, לפנות את חפציו מהמחסן. איזה הסכם שכירות הוא שבו נמנעת מהשוכר גישה אל המושכר לאורך שנים? ממכלול הנתונים שהוכחו בפני, אני קובעת כי בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס הינה הנתבעת וכי היטל הארנונה מוטל עליה. התביעה שכנגד 14. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד התובע על סך 72,000 ₪ בגין דמי שכירות המחסנים אשר לא שולמו על ידי הנתבע ולא ניתנה בעדם תמורה. ביום 1.6.14 קיימתי תזכורת במעמד הצדדים שהבהירו כי אין בפיהם טענות בדבר הסמכות העניינית. הנתבע טען בסיכומיו ובמהלך המשפט כי ביקש פעם אחר פעם לפנות את חפציו. והצהיר בעדותו ביום 7.1.14 כי תכנן לצאת את הארץ לשנתיים ועם שובו לערוך מופעים לכיסוי חוב "השכירות" (עמ' 11 לפרוטוקול ש. 1-15), שעמד לשיטתו על 100$ לחודש. כזכור, במועד צאתו את הארץ לא היה חיוב ארנונה על הנכס. מכאן שניתן לומר כי החוב המירבי שהתכוון הנתבע ליצור היה כ- 2,400$ אשר משתלב גם עם ההסכמה המשתמעת ממכתבו של מר בן משה (נספח א' לכתב התביעה שכנגד) לפי החוב עד סוף ינואר 2007 עומד על 2,700$. ודוק. מלאכת שומת דמי השכירות שהיו נהוגים במחסנים השונים ואומד דעת הצדדים, ביוחד לאחר חילופי הגברי אצל הנתבעת אינה פשוטה. הנתבעת לא הביאה ראיות להוכחת תביעה, לא חוזים עם מחזיקי מחסנים אחרים, לא מתקופת כריתת הסכם ולא מתקופות מאוחרות יותר. הנתבעת לא ביקשה פסק דין בהעדר הגנה, וטענותיה לעניין זה נטענו בשפה רפה, מבלי שמר פדלי הובא לעדות. מכל שפורט לעיל, אני קובעת כי הנתבעת זכאית לדמי שכירות עד לחודש ינואר 2007. אז ברי היה לשני הצדדים כי הנתבע מבקש לפנות חפציו מההמושכר בהקדם האפשרי, וכי הצדדים הסכימו כי נכון לחודש זה עומד סכום החוב על 2,700$. מסכום זה יש לנכות 600$ שהוכח ומוסכם כי שולמו על ידי אליהו בן דוד, נותר לכל היותר חוב של 2,100$, כערכם נכון לחודש ינואר 2007, יתכן כי היה מקום לקזז מחוב זה נזקים שקרו לציוד שאוחסן על ידי הנתבע אולם אין בפני תביעה מצדו אלא אך תביעת הנתבע. 15. סופו של דבר: הנתבעת 2 תשלם לתובעת בסכום של 17,444 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום, וכן תישא בהוצאות המשפט של התובעת בסך של 2,500 ₪. הנתבע ישלם לנתבעת דמי שכירות בסך של 2,100$ נכון לערכם בחודש ינואר 2007, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד היום. נוכח החלטתי בעניין התביעה שכנגד איני פוסקת הוצאות בין הנתבעים לבין עצמם. המזכירות תשיב לנתבע 1 את 2,000 ₪ שהופקדו על ידו כתנאי למתן הרשות להתגונן. ארנונה (חובות)שאלות משפטיותחובארנונה