טענה להוצאת דברי לשון הרע במהלך מריבה רקע עובדתי 2. התובעת הינה כבת 62 שנה, חברה במועדון הספורט "כפר המכביה" אשר מצוי ברמת גן. (להלן: "המועדון"). 3. הנתבעת חברה אף היא במועדון. 4. לטענת התובעת, ביום 12.6.10 הגיעה היא למועדון, כהרגלה, ובעת היות התובעת והנתבעת בחדר המקלחות הפיצה הנתבעת דיבתה רעה בדברה בגנות התובעת, השליכה את תיקה, הכתה אותה בפניה וגרמה לה לדימום פנימי בסנטרה. במעשיה אלה, השפילה הנתבעת את התובעת והפכה אותה למטרה ללעג ובוז בפני עדי האירוע, מעשים המהווים הוצאת דברי לשון הרע כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965. (להלן: "החוק"). 5. מנגד, מכחישה הנתבעת כי אמרה את הדברים המשפילים המיוחסים לה וכן את קיומה של תקיפה או הכאה, וגורסת כי התובעת היא זו שתקפה אותה. ראיות התובעת 6. התובעת העידה בתצהירה ת/1 כי הינה סוכנת ביטוח במקצועה, כבת 62, והינה חולת סכרת. 7. ביום 12.6.10 הגיעה לחדר המלתחות במועדון, הניחה את תיקה ואת חפציה על ספסל הממוקם בחדר המועדון ונכנסה למקלחת. 8. בעודה מתקלחת, הנתבעת וחברת מועדון נוספת בשם רינה בן עזרא הגיעו לחדר המקלחות גם כן. לעדותה, שמעה את רינה שואלת את הנתבעת של מי הבגדים שעל הספסל, היות שביקשה להשתמש בו. 9. הנתבעת, מצידה, השיבה כי החפצים הם של "הרוסייה", כשהיא מתכוונת לתובעת. 10. לאחר שיצאה מהמקלחת, מיהרה להגיע לספסל ולהזיז את בגדיה ולאפשר לרינה גישה ושימוש בספסל, אולם, הנתבעת תפסה את תיקה וזרקה אותו בכוח על הרצפה, וצעקה לעברה "רוסייה" ו- "תחזרי לרוסיה". 11. התובעת החלה לאסוף את חפציה והנתבעת המשיכה וקראה לעברה: "רוסייה שחושבת שמגיע לה הכול, תחזרי לרוסיה." 12. לדבריה, היו בחדר המלתחות נשים נוספות. 13. עוד, הוסיפה, כי לפתע הכתה אותה הנתבעת, באמצעות חפץ ובידה, בפניה, וגרמה לה לדימום פנימי באזור הסנטר. 14. הנתבעת הוסיפה וירקה עליה ואיימה עליה כי תכה אותה שוב. 15. בשלב זה, אחת מהנשים בחדר, משכה את הנתבעת מעליה והרחיקה אותה מחוץ לחדר המלתחות. 16. בעקבות האירוע, הגישה היא תלונה למשטרת ישראל כנגד הנתבעת וזו הורחקה מהמועדון לפרק זמן קצוב של כשלושה ימים. (ראה: העתק התלונה- נספח 4 לת/1). 17. לעדותה, חשה היא מושפלת ומבוישת בעיני חבריה ומכריה בעקבות האירוע ונפגעה מאוד מדבריה של הנתבעת וממעשיה. 18. כמו כן, התביישה לצאת מביתה בשל שטף הדם על פניה שארע בעקבות המכה בפניה שקיבלה מהנתבעת. 19. בעקבות האירוע סובלת היא, על פי טענתה, מלחץ דם גבוה ומכאבי ראש קשים, ורמת הסוכר בגופה עלתה. 20. עוד, הוסיפה כי לא צירפה עדויות מטעם הנשים שנכחו באותה העת במלתחות שכן הללו סירבו לשתף עימה פעולה עקב פחד מהנתבעת. ראיות הנתבעת 21. הנתבעת העידה בתצהירה נ/2 כי הינה כבת 51 שנה, עובדת בנק מזה כ- 33 שנים, ומפרנסת יחידה בהיותה רווקה. 22. לדבריה, לא תקפה את התובעת, לא במילים ולא במעשים, אלא הותקפה וניסתה להרחיק את התובעת ממנה. 23. ביום האירוע, הגיעה היא לחדר המלתחות והבחינה בספסל עליו היו מונחים חפצים, על כן, הביאה היא כסא והעמידה אותו בסמוך ל"לוקר" שלה, התלבשה והתיישבה על הכסא. 24. בקומה כדי לקחת מהתא שלה את חפציה, הגיעה התובעת, ללא כל בקשה או פנייה, פינתה את חפציה מהספסל והניחה אותם על הכסא ממנו קמה. לדבריה, העירה לתובעת כי היא עדיין משתמשת בו ולפיכך הזיזה את תיקה של התובעת חזרה לספסל על מנת לשוב ולהתיישב על הכסא. 25. לגרסתה, התובעת תפסה את התיק והטיחה אותו בעוצמה רבה אל עבר צווארה, ראשה ופניה. במעשה של הגנה עצמית ועל מנת להדוף את המשך התקיפה, הדפה היא את תיקה של התובעת לעבר האחרונה והרחיקה אותה ממנה. 26. מזועזעת מהתנהגות התובעת, פנתה אליה ומסרה לה כי אין לה כל זכות להכות אותה, וכי אין זו דרך נאותה לנהוג באלימות על מנת להשיג את מבוקשה. התובעת, מצידה, החלה צורחת ומקללת בשפה הרוסית, באגרסיביות ובברוטליות. 27. לעדותה, התיישבה היא והחלה לבכות. בהמשך, הלכה למשרד המועדון על מנת להתלונן אך זה היה סגור. 28. כמו כן, ביטלה היא את המנוי על תא המלתחות על מנת להמנע מלהיכנס שוב לחדר המלתחות ולהיתקל בתובעת. 29. כן, הוסיפה כי בעקבות הפגיעה הפיזית בראשה, חשה היא כאב, סבלה מסימנים "כחולים", וחשה השפלה וטראומה נפשית. 30. עוד, ציינה, כי התיק שנפתח כנגדה במשטרה נסגר עוד ביום 9.3.11 בהעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. כמו כן, ציינה כי היא לא הורחקה מהמועדון. 31. לדבריה, אף אישה לא חוששת ממנה, והיא לא מנעה מאיש למסור עדות כלשהי, והיא עדיין מתעמלת במועדון, ביחד עם נשים רבות. 32. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד כנגד התובעת שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לכאורה, על ידי הנתבעת שכנגד, שעניינם הפגיעה הפיזית בפניה על ידי הנתבעת שכנגד. הכרעה 33. זוהי תביעה הדדית בטענה להוצאת לשון הרע, אשר לאחר שמיעת הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שתיהן. 34. האמירות העולבות המיוחסות לנתבעת הינן: "רוסייה" ו"תחזרי לרוסייה". 35. אציין כבר תחילה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן הנתבעת אמרה את הדברים האלה, וגם לו היתה מוכיחה כי הנתבעת אכן אמרה לה את הדברים הללו הרי שלא עלה בידה להוכיח כי מישהו אחר מלבדה שמע את הדברים. 36. סעיף 1 לחוק קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." (להלן: "החוק"). 38. בבואנו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע, אין אנו שואלים מה היתה כוונתו של המפרסם או מה הבין אדם פלוני מן הפרסום, אלא תרים אנו אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי, כפי שמבינו "האדם הסביר", מתוך הקשר הדברים הכללי שבנידון. ראה: ע"א 723/74 הוצאת עִתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל. 39. סבורה אנוכי, כי הביטוי "רוסייה" בו כינתה הנתבעת את התובעת אינו עולה כדי לשון הרע, שכן, לטעמי, מדובר אומנם בביטוי אשר אינו מחמיא ואינו נעים למאזין, אך אינו עולה בקנה אחד עם כוונת לשון סעיף 1 לחוק. 40. המבחן המדריך את בתי המשפט בקבעו אם בתוכן הדברים יש משום הוצאת לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא המדובר במבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני "האדם הסביר", תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 617). 41. בענייננו, האדם הסביר לא ייחס לאדם אליו הוסבו מילים אלה לעלבון של ממש, אלא יודע הוא, מן הסתם, כי המדובר בקללה רווחת ותו לא, אף שאינה מעידה על נימוס או דרך ארץ של אומר הדברים. 42. מילים אחרות, האדם הסביר לא יסבור, אל נכון, כי במילים "רוסייה" או "חזרי לרוסייה" יש משום כוונה שדברים אלה אכן יתקיימו ויתממשו. כן נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, כדלקמן: "בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו - 2 לחוק." 43. מכל האמור לעיל, עולה כי אין המדובר בדברי לשון הרע. 44. באשר ליסוד הפרסום, קובע סעיף 2 לחוק כדלקמן: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". 45. בנסיבות דלעיל, לא מתקיים, לגישתי, יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 דנן לחוק הקובע כי על מנת להוכיח את קיום עוולת לשון הרע יש צורך כי הפרסום יגיע לאדם אחר זולת הנפגע, וזאת כיוון שהתובעת לא הוכיחה בפני כי אכן אדם אחר זולתה שמע את הפרסום, המוכחש, כאמור. 46. מושכלות יסוד הן שהנטל להוכחת התביעה והנטל להבאת הראיות מוטלים על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". 47. על מנת להרים נטל זה, נדרשת התובעת להציג תשתית ראייתית מספקת במידה המתחייבת במשפט האזרחי, להוכחת כל אותן עובדות המקימות לו את עילת תביעתו כנגד הנתבעת. לעניין זה יפים דבריו של המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי 2009, כדלקמן: "הכלל הוא- כי נטל השכנוע מוטל על 'המוציא מחברו' אשר על כן: התובע- נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו; ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו... כלל אוניברסאלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט עליו הראיה...היא החובה העיקרית במשפט. בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית...יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו.. נוסף על החובה העיקרית האמורה קיימת חובה שנייה... החובה להביא עדות. חובה טפלה זו - ונכנה אותה בשם 'חובת ההוכחה'... חובה זו גוררת- וזה מטבע הדברים- שהתובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו לכאורה... וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט". כן נקבע ברע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, כדלהלן: "נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, הוא חלק מסדרי הדין. נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב"נטל השכנוע" אם נטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות יריבו וראיותיו. נטל זה הוא נטל משני, ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי." 48. ומן הכלל אל הפרט, במקרה שבפנינו, התובעת נמנעה מלהביא עדים אשר יתמכו בטענותיה, ובידוע הוא שאי זימונו של עד רלבנטי להוכחת גרסת בעל דין שיכול היה להביאו לעדות פועל לחובת בעל הדין אשר נמנע מלהביא עד שכזה. 49. כאשר נשאלה התובעת מדוע לא הביאה לעדות את בעלה, השיבה כי לא ידעה כי הוא יכול להעיד. כמו כן לא זימנה למסירת עדות את קצין הבטחון ואף לא אחת מהנשים שהיו, לטענתה, עדות לאירוע. ואלו הם דבריה לעניין זה: ש. " לגבי סעיף 20 לתצהירך - את אומרת שהיא השפילה אותך בפני מכרים שלך וחברים שלך ושאלתי היא: מכרים שלך וחברים שלך לא רוצים להעיד ולספר את האמת שקרתה לחברה שלהם, למה הם לא פה המכרים והחברים ? ת. יש אנשים שלא רוצים להגיע לבית המשפט. הם לא רוצים להפסיד עבודה. ש. אז זה לא בגלל שהם מפחדים מהנתבעת? ת. בעזרת תרגום: הם לא רוצים להתעסק איתה." (ראה: פרוטוקול בעמוד 8 שורות 3-8). 50. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא אף בסגירת התיק אותו פתחה התובעת במשטרה כנגד הנתבעת, בנימוק של "חוסר ראיות". 51. עוד, אציין, כי התובעת המשיכה להתעמל במועדון לאחר האירוע הנטען, ולא עברה למועדון אחר, על אף שהינה ניידת ויכולה היתה לעשות כן לו חששה מפני הנתבעת היה כן ואמיתי. 52. מכל הטעמים דלעיל, לא מצאתי את גרסת התובעת אמינה ומהימנה עלי, וזו לא הוכחה כדבעי. על כן, התביעה נדחית. 53. באשר לתביעה שכנגד העוסקת בפיצויים בגין נזקי גוף בגין תקיפה, הרי שהנתבעת זנחה טענתה זו בסיכומיה לאור הבהרתי בהחלטתי מיום 23.12.12, העוסקת בדחיית קבילותם של מסמכים רפואיים שצורפו לתביעה שכנגד, ומשמיטה קבלתה של זו. 54. על כן, נדחית אף התביעה שכנגד. 55. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. לשון הרע / הוצאת דיבה