איום על שוטרת במוקד 100 החלטתי לזכות את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו בכתב האישום, מן הטעם כי לא מצאתי שנפגע הערך המוגן הרלוונטי. 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 בחוק העונשין התשל"ז 1977 [להלן: "חוק העונשין"]. בכתב האישום נטען כי ביום 14.2.2012 בסמוך לשעה 21.14 התקשר הנאשם למוקד המשטרתי 100, ואיים על השוטרת X [להלן: "המתלוננת"] בפגיעה שלא כדין בגופה של אשתו בכך שאמר לה: ". . . תגידי מה אני צריך לעשות, לחתוך את הראש לאשתי או מה? . . .", וזאת כדי להפחידה או להפחיד את אשתו. 2. בין הצדדים מחלוקת עובדתית מצומצמת ביותר, אם בכלל, ובמסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק זה, הוגשו רוב ראיות המאשימה בהסכמה. המתלוננת היא עדת התביעה היחידה שהתייצבה להעיד מטעם המאשימה. פרט לכך הוגשו מזכר שערכה המתלוננת לבקשת מפקדיה בהתייחס לשיחה עם הנאשם [ת/1], הודעות הנאשם [ת/2, ת/3, ת/4] תמלולי השיחות של הנאשם עם מוקד 100 [ת/5, ת/6, ת/7], וכן מזכרים נוספים, דו"ח פעולה, ודו"ח המעצר של הנאשם. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו, וכן הוגשו אמרותיה של אשת הנאשם בהסכמה [נ/1, נ/2]. בקליפת אגוז יצויין כי הדברים שנטען בכתב האישום כי הנאשם אמר, אינם מוכחשים, אך מוסברים מעט אחרת מדרך הצגתם בכתב האישום, על רקע נסיבות המקרה. הנאשם כפר בכך כי הדברים שאמר עולים כדי איום. 3. במהלך הדיונים שנשמעו בפניי חזרה בה המאשימה מן הטענה שבכתב האישום, כי הנאשם ביקש להפחיד את המתלוננת או את אשתו והמאשימה הבהירה כי בנסיבות העניין תמקד טענותיה במטרה להפחיד את המתלוננת. בסיכומיו ביקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם מן הטעם כי הוכחו יסודות העבירה. מתוך הראיות ביקש ב"כ המאשימה ללמוד כי הנאשם איים על המתלוננת במילים הנטענות בכתב האישום, כדי להניעה לשלוח ניידת משטרה לביתו, בנסיבות אלה יש בדבריו איום, המדובר בדברי איום חמורים ברף העליון. ב"כ המאשימה הפנה לפסק דין בעניין שמואל לם [רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פד"י ס' (4), 96] וטען כי עפ"י ההלכה ניתן להרשיע ויש להרשיע את הנאשם בעבירת איומים. לשאלת בית המשפט מהי הפגיעה בערך המוגן, השיב ב"כ המאשימה כי זו לא הדרך לבקש את עזרת המשטרה. 4. ב"כ הנאשם מנגד ביקש להורות על זיכויו של הנאשם, טען כי נסיבות העניין הן כאלה שהנאשם התקשר למשטרה מתוך חשש כי עימות מילולי בינו לבין אשתו יתפתח לעבירה פלילית. הנאשם מעיד על עצמו בפני המתלוננת כי הוא 'עושה בעיות' וביקש כי ישלחו ניידת כדי שיעצרו אותו. כפי שעולה מתמלולי השיחות ומעדותה של המתלוננת, כך עפ"י טענת הסנגור, המתלוננת לא חשה מאוימת, סברה כי אשת הנאשם היא זו שחוששת, אך מתוך התמלולים ומתוך הודעותיה של האישה ניתן ללמוד כי חששה מהגעת כוחות משטרה למקום ולא מהנאשם. עוד עולה מהראיות כי שררו בלבול וחוסר הבנה בין המתלוננת והנאשם ועל כן המתלוננת לא הפנתה ניידת מיד כפי שדרש הנאשם לעבר ביתו, ומתוך כעס וניסיון להניע את המתלוננת תהה בקול רם מה עליו לעשות כדי שהמשטרה תגיע. בנסיבות אלה לא נפגע הערך המוגן, מדובר באמירה סתמית של מי שמנסה להביא למעצרו שלו כדי להימנע מעבירה פלילית ואין אינטרס ציבורי בהרשעתו של הנאשם, אף אם יימצא שהתקיימו יסודות העבירה. 5. הצדדים בסיכומיהם לא התכתשו אודות העובדות העולות מתוך הראיות. בנסיבות אלה, ולאחר ששמעתי את שני העדים שהעידו בפניי, המתלוננת והנאשם, ולאחר שעיינתי בכל הראיות שהוצגו לעיוני, ניתן לקבוע וללמוד כי אירועי אותו לילה התרחשו כפי שיובא להלן: הנאשם טוען כי הוא מטופל בתרופות מסוג אסיבל, קלונקס וטראומטקס באופן כרוני בגין פגיעת ראש [ר' עמ' 11 ש' 23-27], הוא יודע כי עם תרופות אלה אסור לשתות אלכוהול, אך באותו יום שתה עם חברים לעבודה. כשהגיע לבית אשתו הריחה את האלכוהול, דחפה אותו לחדר השינה וסגרה את הדלת, או אז התקשר הנאשם למשטרה, אשתו לקחה ממנו את הטלפון ולדבריו בעדות ראשית "לא ידעתי איך להזמין את המשטרה אז אמרתי מה צריך לחתוך למישהו ראש רק במקרה כזה מגיעה משטרה" [ר' עמ' 12 לפרוטוקול ש' 6-7]. הנאשם העיד כי התקשר מס' פעמים למשטרה, כי למיטב הבנתו אשתו התגרתה בו וכי ביקש שייקחו אותו מהבית, לא איים על אף אחד רק רצה שייקחו אותו. בעוד הנאשם מנסה לדבר עם המשטרה, אשתו ניסתה לקחת ממנו את הטלפון, עוד ניסה לעזוב את הבית אך אשתו לא נתנה לו, נעלה את דלת הבית במפתח ונטלה את המפתח. הנאשם העיד כי אמר על עצמו "דברים רעים", כי לא איים על אף אחד "רק שאלתי את המשטרה מה צריך לעשות כדי שהם יבואו" [ר' עמ' 12 ש' 30]. בחקירה נגדית נשאל הנאשם שתי שאלות בלבד וטען: "אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אם צריך לחתוך את הראש למישהו כדי שיבואו, מה צריך לעשות". עוד אישר כי אשתו לא רצתה לתת לו לצאת מביתו משום שהיה שיכור. אשת הנאשם תומכת בגרסתו כפי שעולה מהודעותיה במשטרה [נ/1-נ/2], לטענתה כשהוא צעק לה שיזמין משטרה היא חשבה שהוא צוחק ולא התייחסה לעניין [ ר' נ/1 ש' 9-10], כשהשוטרים הגיעו הביתה ביקש מהם הנאשם כי ייקחו אותו לתחנה, השוטרים שאלו אותה אם פגע בה והיא ענתה שלא [ר' נ/1 ש' 15-16]. כשדיבר עם המוקד המשטרתי שמעה אותו אומר בעברית "אני רוצה למשטרה" וביקש שייקחו אותו כי הוא שיכור [ר' נ/1 ש' 23,25]. לטענת האישה לא שמעה אותו אומר כי יחתוך את הראש למישהו, את זה הבינה מהשוטרת שדיברה איתו [ר' נ/1 ש' 29-32]. עוד מסרה האישה כי איננה חוששת מהנאשם ובמהלך חקירה מאוחרת יותר שלה אישרה כי לקחה את מפתחות הדלת והושיבה אותו על ספה כדי שלא ייצא מהבית וזאת משום שהיה שיכור [ר' נ/2 ש' 14-20]. 6. יש לציין כי הנאשם דיבר עם המתלוננת בעברית וברוסית, בנסיבות אלה התמלולים המונחים בפניי הם תמלולים אשר כוללים בין היתר תרגום לרוסית של השיחה, המדובר בשלוש שיחות אשר מתועדות בתמלולים ת/5- ת/7, יש לציין כי השיחה הראשונה ת/5 התקיימה בשעה 21:07 לערך, השיחה השנייה ת/6 בשעה 21:09 לערך והשיחה השלישית ת/7 בשעה 21:10 לערך. בשיחה השלישית נכנסת אשתו של הנאשם ומתערבת בשיחה עם המתלוננת. 7. מעיון בת/5 עולים הנתונים הבאים: הנאשם מתקשר ומדבר בעברית ומבקש עזרה בעברית, טוען כי הוא שיכור וכי הוא עושה בלגן בבית, מאשר כי הוא שתוי ומבקש כי ייקחו אותו מהבית. כשנשאל לאן הוא רוצה להילקח ע"י המשטרה, הוא עונה: "אני לא יודע יש מלא מקומות, שב"ס, שב"ס" [ר' ת/5]. ברור מהתנהלות השיחה כי המתלוננת איננה מבינה את רצונו של השיחה, וקל להבין זאת, שכן בסופו של יום מבקש הנאשם כי יבואו לעצור אותו, אין מדובר בבקשה הגיונית או סטנדרטית מבחינת המתלוננת, מוקדנית במוקד 100. השיחה המתועדת בת/5 נותקה, לאחר מכן מתקשר הנאשם שוב למשטרה, שוב עונה המתלוננת, כל שהיא מספיקה לעשות הוא לשאול "מה קרה אצלכם" אז מתנתקת שוב השיחה ואז מתקשר הנאשם בשלישית והשיחה מתנהלת כדלקמן: "1- משטרה שלום מדברת אלין. 2- תגידי מה אני צריך לעשות לחתוך את הראש לאשתי או מה? 1- מה קרה אתה לא מסביר לי מה יש. 2- אני עוד ... בלאט פעמים אומר זונה תבואי לפה. 1- אם תקלל אותי אני ישים אותך במשטרה. 2- תשימי אני רוצה את זה. 1- מה אתה רוצה שניקח אותך לאן אנחנו יכולים לקחת אותך? 2- למשטרה תיקחו אותי 1- לאן? חכה שנייה. שקט... 1- איפה אתה גר? איפה אתה גר? קול 3- זאת אשתו 1- כן איפה אתם גרים . . .". ניכר מהאמור לעיל כי הנאשם איבד סבלנות למול חוסר ההבנה של המתלוננת (חוסר הבנה הגיוני ומתקבל על הדעת בנסיבות העניין), ולמעשה הוא שואל מה עליו לעשות כדי להביא שתגיע ניידת למקום. עוד יש לציין כי בהמשך בשיחה בין אשתו של הנאשם ובין המתלוננת מנסה האישה להבין מדוע היא נשאלת לכתובתם, המתלוננת מסבירה לה שהיא רוצה לשלוח ניידת כדי לטפל בנאשם ואשת הנאשם טוענת כי אין צורך בכך, או אז עונה לה המתלוננת "לא הוא בבית הוא שתוי והוא אומר שהוא יחתוך לך את הראש" , אשת הנאשם עונה לה "אף אחד לא יחתוך שום דבר", בהמשך לאחר שהמתלוננת מבררת את הכתובת המדויקת אומרת לאשת הנאשם "אנחנו נבוא נבדוק ואם הכל בסדר אנחנו ניסע . . .". 8. מעדותה של המתלוננת עולה כי ערכה מזכר אודות האירוע [ת/1] יומיים לאחר האירוע וזאת לבקשת מפקדה, המתלוננת הבהירה כי היא דוברת רוסית ועל כן הצליחה להבין גם את השיחה ברוסית. עוד הבהירה כי את המזכר ערכה רק לאחר שהקשיבה להקלטות המוקד. המזכר מסכם בקצרה את השיחות ואין בו כדי להוסיף על התמלולים פרט לעדות סברה של המתלוננת כי האישה נשמעה מפוחדת, עדות סברה שאיננה מוצאת אחיזה בהודעותיה של אשת הנאשם עצמה ובתוכן דבריה בשיחה עם המתלוננת, כפי שהובאו בת/7. 9. ראשית יש מקום לקבוע כי יסודות עבירת האיומים התקיימו, הנאשם השמיע מילים מהן ניתן ללמוד כי הוא עלול לפגוע באשתו היה ולא יגיעו כוחות שיטור למקום. הנאשם אמר את הדברים למצער כדי לקנטר וזאת עפ"י הודעותיו " . . . חשבתי מה להגיד כדי שהמשטרה תבוא מהר יותר" [ר' ת/4א' ש' 28-29]. מובן מדברים אלה אשר עולים גם מרוח הודעותיו האחרות ומרוח עדותו בבית המשפט כי ביקש להניע את המתלוננת לפעולה תוך שהוא למצער מקנטר אותה. בכתב האישום נטען כי הנאשם אמר את הדברים בכוונה להפחיד את המתלוננת. סבורתני כי לא ניתן לטעון זאת במדויק בנסיבות העניין, ונכון יותר לקבוע כי הנאשם ביקש להניע אותה לפעולה שזהו יסוד נפשי של קנטור ולא של הפחדה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי המתלוננת איננה מכירה אישית את אשת הנאשם, והראיה היא כי המתלוננת עצמה לא העידה כי חששה. בנסיבות העניין ומאחר ומצאתי כי יש להורות על זיכויו של הנאשם מחמת שאין פגיעה בערך המוגן, אינני מוצאת טעם לדון בשאלה האם יש להרשיע או האם ניתן להרשיע את הנאשם בעבירת איומים מתוך מטרה להקניט, שעה שעניין זה לא נטען כנגד הנאשם בכתב האישום. 10. כאמור סבורתני כי בנסיבות העניין אין פגיעה בערך המוגן. הערך המוגן בעבירת איומים הוא אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה לשמם ושלא כדין [ר' ע"פ 103/86 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ג (3), 373]. כמובן שהפגיעה המסתברת צריכה להיות באחד הערכים המוגנים שבסעיף 192 בחוק העונשין. בשיח שבין אזרח למשטרת ישראל, שעה שמדובר בשיחה שמטרתה להזעיק עזרה משטרתית, סבורתני כי יהא זה לא נכון לקבוע שיש פגיעה בערך המוגן בנסיבות התיק דנן. כאשר אזרח מבקש עזרה ממוקד משטרת ישראל ולא נענה עד כי הוא כועס ומתעצבן אין מקום לאסור עליו ביטויים כגון זה שהשמיע הנאשם ולצמצם את חירות הביטוי עד כדי כך. ודוק: המשפט המלא שאמר הנאשם "תגידי מה אני צריך לעשות לחתוך את הראש לאשתי או מה" [ר' ת/7 ור' כתב האישום] יש לשימו בתוך הקונטקסט של שיחה קודמת בין הנאשם והמתלוננת, במסגרתה מבקש הנאשם עזרה ומבקש כי יבואו לעצור אותו משום שהוא 'עושה בעיות'. שיחה זו, מבחינתו של הנאשם, לא נענתה וניידת שיטור לא נשלחה כדי לטפל באותן בעיות שהוא הצהיר שהוא גורם. קביעה כי הנאשם ביצע עבירה עלולה להביא למדרון חלק בסופו נמצא עצמנו קובעים כי ביטויים נוספים שאמורים להיות לגיטימיים מקבלים משמעות של איומים. נשער בנפשנו אזרח שמתקשר למוקד המשטרתי כשהוא מדווח על אירוע אלימות בין שניים ברחוב, ולדידו של אותו אזרח ניידת משטרתית איננה מגיעה למקום במהירות הראויה, והוא מתקשר בשנית למוקד המשטרתי ומתוך חשש לשלומם של המתקוטטים ואפילו כעס על תפקוד המשטרה (מוצדק או שלא מוצדק אין זה מן העניין), הוא מוצא עצמו אומר למוקדן דברים דוגמת אלה שלהלן: 'צריך לקרות כאן רצח כדי שתגיעו במהירות?' האם מדובר באיומים או בהבעת חשש של אותו אזרח שמדווח על אירוע אלימות שהוא חמור מבחינתו, אירוע שאיננו זוכה למענה הראוי לדידו. 11. ברור כי אלה מסוג השיחות שאינן מתנהלות על מי מנוחות ועפ"י כללי הנימוס. יחד עם זאת, בנסיבות המתוארות לעיל ובנסיבותיו של התיק הספציפי דנן, אין אינטרס אמיתי להדביק תווית פלילית על אמירות שכאלה. נהפוך הוא, עלינו להכשיר גם שיח זה כדי לאפשר את חופש הביטוי לאזרחים אשר מביעים חשש בעתות מצוקה גם בדרך זו, בעיקר שעה שמדובר בהבעת חששות תוך פנייה לעזרה אל כוחות הצלה (במקרה דנן משטרת ישראל). מוקדנים של כוחות אלה והמשרתים בכוחות אלה בוודאי מסוגלים לספוג גם שיח שאיננו עפ"י כללי הנימוס דווקא, בוודאי שעליהם להקשיב ולהיענות לקריאות מצוקה גם כשמדובר בשיח שאיננו נעים. 12. עליי לציין כי לא מצאתי פגם בהתנהלות של המתלוננת, מוקדנית המשטרה. ניכר מהראיות שהובאו בפניי כי היא לא הבינה מה קורה אצל הנאשם ובביתו ועל כן לא ידעה אילו כוחות לשלוח אם בכלל, נהפוך הוא- יש לשבח את המתלוננת כי החליטה לשלוח ניידת אל הנאשם מתוך חשש כי אכן ומתרחש אירוע אלים בביתו, ולא התעלמה מהקריאה. עוד יש לשבח את שוטרי הסיור אשר הגיעו לבית הנאשם, ועל אף שאשתו סירבה להגיש תלונה וטענה כי הכל כשורה, החליטו לעכב את הנאשם לחקירה מתוך המודעות לאותן שיחות עם המוקד המשטרתי, מהן לא היה ברור אם התרחש אירוע אלים בביתו של הנאשם אם לאו [ר' ת/13]. 13. יחד עם זאת ועל אף האמור לעיל, יש להבחין בין בירור עובדתי ובין הרשעה פלילית. לא כל בירור עובדתי צריך להסתיים בכתב אישום. ראוי היה וטוב עשתה משטרת ישראל שעיכבה את הנאשם לחקירה ואף ביררה עם אשת הנאשם את אירועי אותו ערב. יחד עם זאת, בנסיבות העניין סבורתני, כפי שגם התברר לאחר החקירה, כי לא אירעו עבירות פליליות בבית הנאשם באותו ערב ואותה שיחה אומללה למוקד המשטרתי אין בה כדי להצדיק הרשעה בפלילים. לאור כלל האמור, סבורתני כי אין פגיעה בערך המוגן ועל כן אין מקום להרשיע את הנאשם, ואני מורה על זיכויו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי. משטרהשוטר