נדחתה תביעה בגין "מצג מטעה" במשא ומתן תובענה בסדר דין מהיר, שעניינה החזר תשלום שנשאה בו התובעת בהקשר להתקנת מערכת מתזים, והיא טוענת שהנתבעים גרמו לה להוצאתו בשל מצג מטעה במו"מ שניהלו ביניהם. תמצית הרקע העובדתי 1. הנתבע 2 (שהלך בינתיים לבית עולמו ונמחק מן התביעה) והנתבע 3 הם בעלי הזכויות במבנה תעשיה ביהוד (להלן: המבנה), ובמבנים סמוכים נוספים. הם בעלי השליטה בנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). באמצעות הנתבעת (מערך היחסים המדויק שבין הנתבעים לבין עצמם לא הובהר אך אינו קרדינלי לתביעה), השכירו הנתבעים 3-2 את המבנה לחברת בשם סער את רותם (נספח 1 לתביעה) ובשנת 2006 הוסכם בזכרון דברים עם התובעת כי זו תיכנס בנעליה של סער את רותם (נספח 2 לתביעה). מבנה סמוך אחר הושכר לנתבע 4 (להלן: אוליאל), שהיחסים של הצדדים עמו הם בבסיס התביעה דנן. 2. היחסים שבין התובעת והנתבעים 3-1 עלו בשלב מסוים על שרטון. הנתבעים הגישו תביעת פינוי נגד התובעת (תא"ח (של'-ת"א) 51849-01-11; להלן: תביעת הפינוי). התביעה נדונה לפני כב' השופט מאור. בדיון שהתקיים ביום 31.3.11 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לסיום התיק. מוסכם כי הם ניהלו מגעים מחוץ לאולם, ולבסוף הקריאו את הסכמותיהם לפרוטוקול (להלן: הסכם הפשרה בתביעת הפינוי). הוסכם על מועד לסיום השכירות (31.3.15), דמי השכירות (9,000 ₪ בתוספת מע"מ), ולענייננו: כי "הנתבעת [היא התובעת כאן - א"צ] תתקין על חשבונה מערכת ספרינקלרים כדרישת הרשויות המקומיות וגופי התקינה. הנתבעת מתחייבת להתקין את מערכת הספרינקלרים הנ"ל וזאת בתוך 6 חודשים מהיום. הנתבעת תוכל להשתמש בתשתיות הקיימות במושכר על מנת להתקין מערכת ספרינקלרים" (סעיף 5 להסכם). כן הובהר בהסכם הפשרה כי התובעת מוותרת על כל תביעותיה כלפי הנתבעת ובעליה "לרבות תביעות בגין השקעות שביצעה במושכר ו/או תבצע בעתיד במושכר ומובהר כי היא לא תהיה זכאית לכל שיפוי בגין השקעות כאלה, אלא אם כן ההשקעות נעשו בהסכמה בכתב" (סעיף 7 להסכם הפשרה). 3. זמן מה לאחר כריתת הסכם הפשרה, הקימה התובעת מערכת מתזים במבנה, מערכת המתחברת למערכת קיימת. או אז ניעור אוליאל, מן המבנה הסמוך, ושלח מכתב לתובעת שבו טען כי היא התחברה לתשתיות מערכת המתזים שהוא הקים, ועל התובעת להשתתף מיידית בעלויות ההקמה של המערכת בסכום של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, שאם לא תעשה כן - תנותק מן המערכת (נספח 3 לכתב התביעה). התובעת צייתה, ושילמה לאוליאל את הסכום. זאת, לא לפני שפנתה בדרישה לנתבעת בדרישה כי היא תשא בהוצאות ההתחברות למערכת, שכן הנתבעת, נטען, הסכימה לחיבור. הנתבעת דחתה את הדרישה. מכאן התביעה שלפנינו, לשיפוי בגין ההחזר ששולם לאוליאל. במהלך הדיונים החליטה התובעת למחוק את שמו של אוליאל מכתב התביעה. 4. תמצית התביעה: כבר בשנת 2009 נפגשו הנתבע 3 ובתו של הנתבע 2, יונית, עם מנכ"ל התובעת, שי שאמה, וביקשו את אישורו להניח תשתית שתשמש את מערכת המתזים בתחום המבנה. מר שאמה הסכים. קרי: אם אוליאל הוא שהניח את התשתית, אזי הנתבעים ידעו כי התשתית היא בבעלות אוליאל, אך טרם כריתת ההסכם לא גילו נתון זה לתובעת. הדבר גרם להטעיית התובעת ולשינוי מצבה לרעה. מסירבו הנתבעים לטפל בדרישת אוליאל לביצוע התשלום בשל ההתחברות לתשתית שלו, הרי שעליהם לשפות את התובעת בגין כך בדיעבד. 5. טוענת הנתבעת: הקמת מערכת המתזים היא תולדה של דרישת הרשויות כלפי התובעת, שקדמה להסכם הפשרה בתביעת הפינוי. בהסכם, נעתרו הנתבעים לבקשת התובעת, וראו שלא להתנגד לכך שהתובעת תעשה שימוש בתשתיות הקיימת במושכר, אולם לא הציגו כל מצג שלפיו כל התשתיות הן שלהם וודאי לא שהם יישאו בעלויות כלשהן בקשר עם ההשקעות במושכר, כעולה גם מסעיף 7 להסכם. לנתבעים אין כל עניין ופעילות בעסק, זולת השכרתו, ולכן כל העלויות על ביצוע עבודות במבנה - הן בהתאם להסכם עם סער את רותם, הן בהתאם להסכם הפשרה - מוטלות על השוכר, זולת השקעות שהוסכם מפורשות כי הנתבעים יישאו בהן. הנתבעים מכחישים נמרצות קיום פגישה כלשהי עם מנכ"ל התובעת בקשר עם הנחת תשתית בנכס. 6. שניים הצהירו מכל צד: מצד התובעת, מנהלה מר שאמה ומי שהיה בא כוחה במעמד כריתת הסכם הפשרה בתביעת הפינוי, עו"ד מיכאל רוהר. מצד הנתבעים, הנתבע 3, כמו גם גב' יונת מונין, בתו של הנתבע 2, ומי שמעורבת בניהול הנתבעת מאז שנת 2010. הצדדים נחקרו ביום 9.3.14 על תצהיריהם, ובעלי הדין סיכמו, כאשר על עיקרי טענותיהם אעמוד בגוף הדיון. משלא עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמות שייתרו את מיצוי ההליך, הרי שהגיעה עת הכרעה. דיון 7. דין התביעה להדחות. אנמק בתמציתיות, כמצוות המחוקק בכל הנוגע לתובענות המתבררות בסדר דין מהיר. 8. האכסניה המשפטית לטענות התובעת, כך הוברר בסיכומיה, היא של ניהול מו"מ בחוסר תום לב, הקשור בהצגת מצגים מטעים באשר לזכויות הנתבעת בתשתית הנדרשת להקמת מערכת המתזים בנכס. המדובר בטענה שהיא בעייתית מעצם הווייתו של הסכם הפשרה. המדובר, כך עולה בבירור מטענות הצדדים כולם, בדינמיקה השגורה של משא ומתן מהיר ובלתי מפורט, מחוץ לאולם המשפט ומתוך נסיון להגיע להסכמות שיהיה בהן כדי לשפר את מצבם של הצדדים. מובן שהדבר הושג: התובעת זכתה להמשיך ולהשאר בנכס ארבע שנים נוספות, והנתבעים זכו להסדרה של התקופה ותנאי התשלום להנחת דעתם. 9. טוענים הנתבעים: במועד כריתת הסכם הפשרה עלתה סוגיית מערכת המתזים, לראשונה, וזאת ביוזמת התובעת, שהיא שרצתה להתקינם. טענה זו של הנתבעים לא נסתרה, ויש לקובעה כממצא (אעיר כי הצדדים חלוקים באשר לפגישה שנערכה בשנת 2009, אך בה ודאי לא עלתה התייחסות לרצון התובעת להקים מערכת מתזים, והיא אפוא בלתי קרדינלית לענייננו). למעשה, התובעת אישרה את העובדה שהיא שרצתה בהקמת מערכת המתזים, בזמן המגעים שבין הצדדים לקראת כריתת הסכם הפשרה. מר שאמה עסק אומנם בהתחמקות נמרצת ממתן תשובה לשאלה האם התובעת היא שרצתה בהתקנת מערכת המתזים, אך מתשובותיו עלתה תמונה ברורה - כי רשויות הרישוי הן שהעמידו את הדרישה להתקנת המערכת כתנאי לרישוי העסק של התובעת, וכי התובעת התייחסה להתקנת המערכת כאל חובה המוטלת עליה. הדברים עולים גם מהוראתו המפורשת של סעיף 5 להסכם הפשרה. בנוסף, עו"ד רוהר העיד בתצהירו, בשם התובעת, כי התקנת המתזים, שהיתה חלק מן ההסכמות החוזיות (הקודמות, ניתן להבין) שבין הצדדים, היתה אינטרס של התובעת. אעיר כי ניסוחו של סעיף 6 להסכם, הקובע כי אי התקנת המערכת בתוך ששה חודשים יהווה הפרה של ההסכם, יכול לרמז לכך שהמדובר היה גם באינטרס של הנתבעת, אולם אין בכך כדי לשלול את יוזמת התובעת לקדם את סוגיית המתזים כחלק מהסכם הפשרה, כטענת הנתבעים. 10. לפנינו אפוא מצב שבו במסגרת המגעים שבין הצדדים עולה דרישה שיש לקבוע כי התובעת יזמה אותה, בעניין הקמת מערכת המתזים במושכר, וזאת בהתאם לדרישת הרשויות ועל מנת שיתקבל בידי התובעת רשיון עסק כדין. הסוגיה עלתה במעמד אותו מו"מ. אין לראות אפוא בנתבעים כמי שהציגו מצגים כלשהם לעניין מערכת המתזים במועד המוקדם להסכם. עלינו לבחון אם כך האם קיימים מצגים מטעים בגדרי ההסכם עצמו. 11. ההסכם עצמו, כדרכם של הסכמים המנוסחים במהירות מחוץ לאולם, אינו מנוסח באופן מיטבי, והבהיר זאת עו"ד רוהר, שתיאר את הפער שבין הסכם מעין זה לבין הסכם סדור הנכרת בעוד ב"כ הצדדים ישובים במשרדיהם ומחליפים טיוטות. המשפט המרכזי שבו נאחזת התובעת כאן הוא כי היא "תוכל להשתמש בתשתיות הקיימות במושכר על מנת להתקין מערכת ספרינקלרים" (סעיף 5 להסכם). מקובל עליי כי פרשנות אפשרית (אך לא בלעדית) של האמירה היא שיש לפנינו מצג שהתשתיות הקיימות במושכר הן כולן של הנתבעים. אך אין היא עדיפה על פרשנות אחרת, שלפיה לדידה של הנתבעת, ככל שהתובעת מעוניינת היא יכולה לעשות שימוש בכל תשתית במושכר כדי להקים את מערכת המתזים שלה, בלא שהנתבעים ידרשו תשלום, אך גם בלא שהנתבעים יחוו כל עמדה בשאלה אילו תשתיות בדיוק יש בנכס, והאם כל דרך אפשרית להתקנת מערכת המתזים תהיה בהכרח בהתבסס על תשתית שלנתבעת זכויות בה. 12. משמצאנו כי סוגיית המתזים היא כזו שעלתה במהלך המגעים להסכם הפשרה ולא במועד מוקדם יותר, ומשנמצא כי התובעת היתה בעלת העניין לקידום מערכת המתזים, הרי שהפרשנות השניה, זו התומכת בגרסת הנתבעים, הופכת לסבירה יותר בנסיבות, וטענות נציגי הנתבעים בעניין היו אמינות בעיניי כל צורכן. 13. הוראת סעיף 7 להסכם, ובדומה לה הסכם סער את רותם שהתובעת הפכה צד לו, מחזק את הפרשנות שלפיה הנתבעים מנערים חוצנם מכל צורך בהשקעה וטיפול בנכס, ואם השוכר רוצה בביצוע השקעה כלשהי - יתכבד ויעשה כן, על חשבונו. כפי שהובהר בשני ההסכמים, הנתבעים אינם נכונים ליטול על עצמם השקעה כלשהי בנכס. מכאן עולה שלנתבעים אין כל עניין בתשתיות כאלה או אחרות בנכס, ולא עניין במצגים באשר לזכויות הקניין בתשתיות שבנכס. רוצה התובעת - אין לנתבעים התנגדות שתתחבר לתשתית הקיימת בנכס, בלא עלות נוספת. זאת הוצג לנתבעים, ובכך אין מצג שווא. הנסיון של התובעת לזכות בשיפוי מן הנתבעים בגין התשלום שבו נשאו כלפי אוליאל, תוך טענה שאין מדובר ב"השקעה" כי אם ב"תשלום", מהווה במידה רבה נסיון לעקיפת הוראתו המפורשת של ההסכם שבין הצדדים לעניין אי השתתפות הנתבעת בהוצאות כלשהן. 14. טענת מצג השווא הופכת חלשה עוד יותר, שעה שמר שאמה הודה בחקירתו כי הנתבעים לא הציגו לו במסגרת המו"מ, או במועד אחר כלשהו, מצג מפורש שלפיהם יש בנכס תשתיות שהן בבעלותם, והיכולים לשמש להקמת מערכת המתזים. מר שאמה הודה כי אין אלא מדובר בהיסק, הבנה שלו על כך שזהו המצב, לא באמירה מפורשת כלשהי של הנתבעים (עמ' 9, ש' 26-25 לפרוטוקול). יוזכר כי התביעה נסמכת על טענה למצג פוזיטיבי של הנתבעים (כי התשתית היא בבעלותם), להבדיל ממצג שווא בדרך של מחדל, וקשה ליישב קיומו של מצג פוזיטיבי עם מצג שלא הוצג מפורשות. 15. כל הנתונים שהוצגו עד הנה מקשים עד מאד על גרסת התובעת למצג שווא כלשהו של הנתבעים, ודי בהם להביא לדחיית התביעה. אולם למסקנה זו חוברים מגוון טעמים נוספים. 16. שיטת התובעת היא זו: הנתבעים טענו כי התשתית הקיימת בנכס שלהם, והנה כאשר חיברנו את מערכת המתזים הוברר כי ה"תשתית" שייכת לאוליאל דווקא. אולם אין כל דרך לדעת שהמדובר בהיסק מתחייב. על מנת לפסוק לטובת התובעת, על בית המשפט להבין אילו תשתיות בדיוק היו קיימות במבנה, כיצד נבנתה מערכת המתזים, אילו חלופות עמדו לתובעת לשם הקמת מערכת המתזים, ומדוע כל אחת ואחת מן החלופות חייבה שימוש בצנרת הספציפית שהוברר כי היא שייכת לאוליאל, באופן שהוביל לכך שאוליאל ידרוש השתתפות מן התובעת. ברם סוגיות עובדתיות אלה נותרו עלומות. תצהירו של מנכ"ל התובעת, המחזיק כשני עמודים ומחצה, אינו משיב על דבר מן התהיות שהועלו. אין כל הסבר באשר לטיב ה"תשתית" הקיימת בנכס, ולזיקתה למערכת המתזים שהוקמה. אין כל הבהרה בשאלה איזו מערכת מתזים החליטה התובעת להקים, והאם היה אפשרות להקימה על יסוד התשתית שהיתה קיימת במבנה ואשר היתה דווקא בבעלות הנתבעים. התובעת (כך ניתן להבין, אף שאין ראיה לכך זולת טענת אוליאל) התחברה דווקא לתשתית של אוליאל. האם עמדו לפניה חלופות? האם יכולה היתה להתחבר לתשתית אחרת, שבבעלות הנתבעים? זאת לא נדע. כאשר התביעה והתצהירים סותמים ואינם מפרשים, לא ניתן לקבוע כל ממצא לטובת התובעת בהקשר זה. 17. בהקשר זה ייתכן שהבאתו של אוליאל לעדות יכולה היתה לשפוך אור על התהיות באשר לזיקת מערכת המתזים שהקימה התובעת לתשתית שאוליאל טוען לזכויות בה. ברם התובעת לא רק שמחקה את אוליאל מכתב התביעה, אלא שלא זימנה אותו לדיון, והדבר עומד כמובן בעוכריה. 18. בשים לב לכך שטענת התובעת נסמכת על נזקים שהם תולדה של מו"מ שלא בתום לב, כך גרסתה, הרי שאפילו היינו מוצאים כי הנתבעים אחראים במחדל כלשהו לנזק של התובעת, מובן שטרם קבלת פיצוי בגין הנזק, היה על התובעת להוכיח את הנזק ואת הקשר הסיבתי שבין מעשה העוולה לבין הנזק. התובעת לא צלחה במשימה זו. 19. הנתון היחיד שעליו אין חולק: כי שילמה לאוליאל 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. ברם אין כל דרך משפטית לקבוע שהנזק הוא לא פרי מעשיה של התובעת עצמה. היא נמנעה מלתאם עם הנתבעים מהלכים כלשהם להתקנת המתזים במבנה. היא לא נועצה בה בשאלת התשתיות הקונקרטיות שבדעת התובעת לעשות בהן שימוש. אילו היה מר שאמה נועץ בגב' מונין, לגבי הטכניקה המסוימת להקמת מערכת המתזים שבה הוא בחר, הרי שהיא היתה מדווחת לו כי בבחירה זו הוא עושה שימוש בצנרת השייכת לאוליאל ועליו לבחור חלופה אחרת, העידה גב' מונין (עמ' 15, ש' 27 לפרוטוקול)). 20. בעייתיות נוספת הטמונה בתביעה היא היעדר נתיב משפטי ברור שיוביל מן התשלום לאוליאל - עד לחובת השיפוי. התובעת שילמה לו את ההחזר האמור ברגע שדרש. אין ראיה לכך שהצנרת שאליה התחברה התובעת היתה של אוליאל, ודאי לא ראיה שעלות ההשקעה בה היתה 80,000 ₪, שבחציה היתה התובעת אמורה להשתתף. התובעת מיהרה לשלם את הסכום, תחת "מחאה" (נעדרת כל נפקות משפטית, ודאי כאשר אין היא תובעת עוד את אוליאל), ומיהרה להפנות את דרישתה לשיפוי לנתבעים. היא מיהרה לבצע את התשלום שכן לדידה היתה זו החלופה הזולה, חלף הקמת מערכת המתזים בלא שימוש בתשתית שאוליאל טען שהוא בעליה, ונוכח איומיו כי ינתק את התובעת מן המערכת. אולם אז יכולה התובעת להיחשב במידה רבה כ"מתנדבת" לביצוע התשלום, באופן שאינו מקים אחריות לנתבעים לפצותה. כיצד קמה חבות חרף האמור - לא הבהירה התובעת. 21. כאן אנו פונים לנקודה האחרונה, המחייבת את דחיית התביעה. נניח לצורך הדיון בלבד (ואין הדבר כך, כאמור) כי התובעת הוכיחה שהנתבעים הציגו מצג שווא, ובאומרם שאין להם התנגדות שהתובעת תעשה שימוש בתשתיות הקיימות, טענו למעשה כי הם מצהירים שכל התשתיות הקיימות בנכס ואשר אליהן ניתן לחבר את מערכת המתזים - הן בבעלותם המלאה. התובעת טוענת כי מצג שווא זה, בגדרי המו"מ, נעשה בחוסר תום לב (קרי: חלה הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), וכי חוסר תום לב זה הסב לה נזק. אולם על מנת להוכיח נזק, על התובעת להוכיח שאילולא מצג השווא הנטען, מצבה היה אחר. עליה להוכיח כי אם רק היתה יודעת על הנתון החסר, היתה פועלת בדרך שונה. זאת לא הוכיחה. 22. ידוע לנו שחרף גילויו של "מצג השווא", התובעת לא הרחיקה כדי ביטולו של הסכם הפשרה, אלא הסתפקה בדרישת השיפוי בגין התשלום לאוליאל. התנהלות זו היא כבר סמן ברור לכך שהמידע בדבר בעלות אוליאל בצנרת המסוימת שהניח בקרקע, לא היתה מניעה את התובעת להמנע מלכתחילה להתקשר בהסכם הפשרה, שהבטיח לה את המשך השהייה בנכס עוד שנים רבות. אין אפילו אמירה ברורה של התובעת, שלפיה אם רק היתה יודעת על בעלותו של אוליאל באותה צנרת, היתה נוהגת אחרת או עומדת על דרישות אחרות בגדרי הסכם הפשרה. ידוע הרי שהקמת מערכת המתזים היתה אינטרס של התובעת, וזאת נוכח דרישת רשויות הרישוי. מנהלה של התובעת הבהיר בחקירתו הנגדית כי לפני התובעת עמדו שלוש חלופות: להשתמש בצנרת של אוליאל, להקים מערכת מתזים עצמאית שאינה נסמכת על אותה צנרת, או להמנע מלהקים מערכת מתזים בכלל. החלופה השניה, של הקמת מערכת עצמאית, היתה יקרה יותר מאשר תשלום לאוליאל ("זה היה לעשות על חשבוני וזה היה עולה מעל מה ששילמנו לו"). החלופה השלישית כלל לא עמדה על הפרק מבחינת התובעת ("לחכות שהמבנה יישרף וזה נזקים של מיליונים וחיי אדם", כך שאמה; עמ' 10, ש' 24-21 לפרוטוקול)). מובן שתובנות מר שאמה ביחס לחלופות אלה התגבשו רק בשנת 2012, לאחר שכבר התברר לו, לטענתו, שהצנרת שאליה התחברה התובעת שייכת לאוליאל. אולם למעשה אותן חלופות ממש קיימות היו, באותה מידה ממש, גם במועד כריתת הסכם הפשרה. קרי: התובעת רצתה להקים מערכת מתזים. אפילו היו הנתבעים אומרים לתובעת ברחל בתך הקטנה: "דעי לך כי הצנרת המסוימת שאליה את רוצה להתחבר שייכת לאוליאל ותצטרכי להשתתף בחלקו בהשקעה", הרי שאין כל ראיה שהתובעת היתה נוהגת בדרך שונה, מאשר כריתה על הסכם הפשרה. בכל מקרה, התובעת לא העלתה טענה ולא הביאה ראיה לכך שהיתה נוהגת באופן אחר. נוכח העובדה שהשארות התובעת בנכס, חלף פינויה ממנו, היתה אינטרס עליון של התובעת, ספק רב אם היתה נוהגת אחרת אפילו במקרה של הבהרה מפורטת ומפורשת של הנתבעים באשר לצנרת שהניח אוליאל. 23. מן האמור עולה שעל מנת לטעון כי הנתבעים הסבו לתובעת נזק, היה על התובעת לטעון טענות מפורשות ומנומקות, שיסבירו כיצד מצג השווא הנטען הרע את מצבן. טענות סדורות כאלה לא באו. סוף דבר 24. נוכח כל האמור, התביעה נדחית. אשר להוצאות: דחיית התביעה אין משמעותה כי הנתבעים פעלו ללא רבב. המחלוקת היא תולדה של ניסוח בלתי זהיר מספיק של ההסכם והתניות המתייחסות ל"תשתיות הקיימות" במושכר, שעה שאפילו בלחץ הזמנים האינהרנטי לניסוח הסכמים מחוץ לכתלי בית המשפט, ניתן היה לייתר את העמימות ואי הוודאות שבהוראת הסעיף המסוים בהסכם. אמנם, התובעת לא הוכיחה קיומו של מצג שווא, גם לא של נזק בר פיצוי. אולם היה ניתן למנוע את התגלעות המחלוקת כליל, ואת התביעה הנסבה על פרשנות ההסכם, ובעיקר נכונים הדברים ביחס לגב' מונין, שהיתה מעורבת במגעים, וכל המידע הרלבנטי היה בידיה, גם אם לא בידי עורכי דינה. על כך שנה כבר בית המשפט העליון: "הנה כי כן כאשר צדדים לחוזה אינם טורחים לנסח את החוזה ביניהם באופן קוהרנטי ומדויק כל צרכו, באופן שהיווצרות מחלוקת ביניהם ו"התגלגלותה" לערכאות משפטיות הופכות כמעט בלתי נמנעות, הרי שראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו, גם כאשר יצא צד אחד וידו על העליונה" (ע"א 2381/06 אי אס אי ייעוץ והכוונה בע"מ נ' מכללת פתח תקווה בע"מ (12.7.10)). כך ייעשה גם במקרה דנן. הטעיהמשא ומתן