הצפה מגשם בגלל שהעיירה לא בנתה קיר הפרדה מהכביש

על העיריה מוטלת חובה להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות אשר בתחום שיפוטה (סעיף 235 לפקודת העיריות) ועליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים להסרת סכנה או הרחקתה מדרך ציבורית [אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות (2010) עמ' 378-379]. אך, כדי לחייב את הרשות המקומית באחריות נזיקית, על הטוען להפרת החובה להוכיח את רכיבי העוולה והתובעים לא עשו כן. תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום עלות בניית קיר הפרדה בין ביתם של התובעים לבין כביש ציבורי הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת. רקע עובדתי התובעים הינם החוכרים של המקרקעין הידועים כמגרש 617 בגוש 18581, חלקה 18, עליהם בנוי בית מגוריהם (להלן: "המגרש" ו- "הבית" בהתאמה). לאורך הגבול הדרומי של המגרש מצוי כביש ציבורי מס' 95, הנמצא בשליטתה ובתחום שיפוטה של עירית טמרה (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"). התובעים בנו גדר/קיר הפרדה בין הכביש ובין המגרש (להלן: "קיר ההפרדה"), נוכח הפרשי גובה בין הכביש למגרש, ופנו לעירייה בדרישה להשבת עלויות בניית קיר ההפרדה. לאחר התייעצות שנערכה בין הגורמים המוסמכים אצל הנתבעת, ולאחר בדיקת קיר ההפרדה שבנו התובעים ומפרטי הכמויות לביצוע הבנייה, החליטה הנתבעת כי לא קיימת הצדקה לתשלום השתתפות כלשהי בעלות בניית הקיר. מכאן הוגשה התביעה דנן. טענות התובעים לטענת התובעים, נוכח תוואי הכביש ומיקומו במפלס גבוה יותר מהמגרש, על הנתבעת הייתה מוטלת חובה לבנות קיר מפריד בין הכביש למגרש, שעה שהתובעים היו נתונים בסכנת הצפות בימי החורף וחשש מפני הידרדרות מכוניות הנוסעות בכביש המשופע. התובעים מוסיפים וטוענים כי בניית קיר ההפרדה הייתה הכרחית לשם שמירה על תקינות הכביש ומניעת הידרדרות עפר מהכביש. לטענת התובעים, הנתבעת הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכוח סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), שעה שלא פעלה לתחזוקה ראויה של הכביש הציבורי הנמצא בחזקתה. התובעים הוסיפו וטענו כי על הנתבעת להשתתף בעלויות בניית קיר ההפרדה מפאת היותו "מחובר שבמיצר" כהגדרתו בסעיף 49 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). התובעים טענו כי פניותיהם לנתבעת בדרישה לבנות קיר מפריד - הושבו ריקם ועל כן, מפאת הצורך להגן על רכושם וגופם, הם נאלצו לבנות את קיר ההפרדה על חשבונם. לטענת התובעים, ניתנה להם התחייבות מטעם מי מהנתבעת להשתתפות בעלות בניית קיר ההפרדה, ברם זו לא קויימה. לטענתם, עלויות בניית קיר ההפרדה מסתכמות בסך 52,360 ₪, נכון ליום 30.9.2011, בהתאם להערכתם של התובעים, ובנוסף נשאו התובעים בעלות בניית גדר מעל קיר ההפרדה בסך 10,000 ₪. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בעלויות בניית קיר ההפרדה וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש המוערך על ידם בסכום של 5,000 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי הצורך בבניית קיר ההפרדה נבע מעבודות חפירה ויישור אשר ביצעו התובעים בעצמם במגרש, תוך התעלמותם מהמצב הטופוגרפי של המגרש וללא זיקה לתוואי הכביש. לטענתה, העבודות שביצעו התובעים במגרש הן אלו שיצרו הפרש גובה ניכר בין המפלס התחתון של המגרש לבין הכביש והתובעים יכלו להימנע מכך. הנתבעת מוסיפה, כי קיר ההפרדה נכלל מלכתחילה בתוכניות הבנייה שהגישו התובעים לוועדה המרחבית לתכנון ובנייה במסגרת בקשת ההיתר ובניית הקיר על ידם בוצעה לתועלתם בלבד, ללא מעורבות של הנתבעת וללא תיאום עמה. לטענת הנתבעת, התובעים פנו אליה בדרישה להשתתפות בעלויות בניית קיר ההפרדה רק לאחר מעשה, ולאחר בדיקה בשטח והתייעצות פנימית של מהנדס העירייה, נציג ראש העירייה והיועץ המשפטי שלה, הוחלט לדחות את דרישת התובעים, מאחר ולא נמצאה לכך הצדקה עניינית. הנתבעת מכחישה קיומה של התחייבות כלפי התובעים להשתתף בעלות בניית קיר ההפרדה. לטענתה, התובעים לא הוכיחו טענה זו כדבעי. הם לא הוכיחו קיומה של הבטחה שלטונית ולא את קיומם של התנאים החיוניים הנדרשים להכרה בה. מה גם שממילא, אין כל תוקף להתחייבות בעל פה של העירייה, למעט בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בנדון דנן. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי קיר ההפרדה נבנה באופן בלתי חוקי. זאת, שכן מדידה של המודד סאלח אבו ריא מוועדת תכנון ובניה העלתה כי קיר ההפרדה נבנה בתוך תוואי הכביש הציבורי ומשכך, דינו להריסה. דיון והכרעה מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותו הראשית של התובע 1 (להלן: "התובע"), בצירוף מסמכים שונים, לרבות כתב כמויות ואומדן עלויות, מכתב דרישה לנתבעת, תרשימים, שרטוטים וטופס 4. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיר עדות הראשית של מהנדס העירייה - אמין סהלי, וכן תצהירו של עובד מחלקת הנדסה בעירייה - סאבר חג'אזי. לתצהירים אלה צורפו תרשומות, כתב כמויות מטעם הנתבעת, וכן מפת מדידה מיום 24.9.2012, שנערכה על ידי המודד סאלח אבו ריא, מטעם הוועדה המרחבית לתכנון ובניה שפלת הגליל. התובעים ביקשו לזמן עדים נוספים מטעמם; שכנם - עומר עטא אבו אלהיג'א, והיועץ של ראש העירייה - סמיר עואד, וזאת להוכחת הטענה בדבר התחייבות העירייה לתשלום עלות בניית הקיר. הנתבעת מצידה ביקשה לזמן את העדים אשר מסרו תצהירי עדות ראשית מטעמה כאמור, וכן את מהנדס הוועדה, לשם מתן עדות והמצאת מסמכים מתיק הבנייה של התובעים. לאחר הגשת התצהירים וקביעת מועד לשמיעת הראיות בתיק, הצדדים הודיעו על הסדר דיוני, לפיו ויתרו על זימון העדים מטעמם ועל חקירת המצהירים, תוך הסכמה כי יינתן פסק דין על סמך החומר אשר הוגש לבית המשפט, לרבות סיכומי הצדדים. הסדר זה, קיבל תוקף של החלטה. חובות הרשות המקומית אקדים ואומר כי התובעים לא השכילו להוכיח את המצג העובדתי שנטען על ידם בכל הנוגע לתוואי הכביש והמגרש ולא הוכיחו הכיצד התקיימה חובת הנתבעת בנסיבות דנן, להקמת קיר ההפרדה בין הכביש למגרש התובעים. התובעים לא צירפו חוות דעת של מהנדס להוכחת הטענה בדבר הצורך בהקמת קיר הפרדה בין המגרש לכביש נוכח הפרשי הגובה הנטענים, ולא בדבר הסיכונים הנטענים לביתם ונחיצות הקמת הקיר למניעת אותם סיכונים. התובעים הסתפקו בעדותו היחידה של התובע, בשרטוטים בכתב יד אשר צורפו לתצהירו, ובהערכת כמויות ואומדן עלויות בנייה לפי הערכתם האישית, ללא כל אסמכתא מתאימה. טענות התובעים בדבר הצפת הבית עקב זרימת מי גשמים מהכביש הציבורי אל המגרש וכניסת משאית לשטח המגרש כתוצאה מתוואי הכביש, לא נתמכו אף הן בראיה כלשהי ונטענו בעלמא. פניית התובעים בכתב לנתבעת, לפיה נדרשה לשאת בעלויות בניית קיר ההפרדה, נעשתה לאחר השלמת העבודות, משמע לאחר הצבת עובדות בשטח. ודוק: מטעם התובעים לא הייתה ולו פנייה אחת בכתב לעירייה עובר להקמת קיר ההפרדה, לפיה התריעו על הצורך בהקמת הגדר למניעת הסיכונים הנטענים על ידם. הנתבעת טענה להגנתה, כי הצורך בקיר ההפרדה נבע מעבודות החפירה שביצעו התובעים במגרש שעליו נבנה ביתם, עבודות אשר גרמו להיווצרותם של הפרשי גובה בין המגרש לבין הכביש. טענה זו, נטענה באופן סתמי לחלוטין. טענת הנתבעת, לפיה קיר ההפרדה נשוא התביעה הינו חלק מקיר היקפי שהתובעים ביקשו לבנותו סביב הבית כבר במסגרת הבקשה להיתר, אף היא לא הוכחה כדבעי. הטענה לא גובתה במסמכים מתיק הבניה, הגם שניתן היה להמציאם בנקל. יחד עם זאת, נטל ההוכחה מוטל על התובעים להוכיח את חבות הנתבעת להקים את גדר ההפרדה. נטל ההוכחה מוטל התובעים להוכיח ואת רכיבי העוולות הנטענות על ידם, בבחינת המוציא מחברו - עליו הראיה [ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב (2.6.2004); יעקב קדמי על הראיות (חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) עמ' 1723]. בענייננו, שוכנעתי כי נטל זה, לא הורם על ידי התובעים. התובעים לא הוכיחו את התשתית העובדתית ואת התנאים הנדרשים לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה. עדותו של התובע, בתצהיר עדותו הראשית, בדבר המצב הטופוגרפי בשטח, נחיצות הבנייה וחובות הנתבעת, לאו הוכחה היא, ולא ניתן לבסס עליה כל ממצא עובדתי, ובפרט לא ממצאים המקימים את אחריותה של הנתבעת בנזיקין בנסיבות דנן. לא זו אף זו: בענייננו, לא הוכח כי הקמת קיר הפרדה הייתה בבחינת פעולה נחוצה, הכרחית ומיידית שהעירייה הייתה חייבת לבצעה, ולא הוכח כי במועד בניית הקיר שרר מצב אשר חייב את התובעים לקחת יוזמה ולבנות את הקיר במקום העירייה (וזאת בהנחה, שאכן הייתה מוטלת על העירייה חובה להקים את הגדר הנטען). משכך, אין התובעים זכאים לשיפוי מהרשות בגין הוצאותיהם להקמת הקיר. התחייבות העירייה לית מאן דפליג, כי איין בידי התובעים מסמך בכתב הממלא אחר הדרישות הנ"ל, כך שאין בידי לקבל את טענת התובעים בדבר קיומה של התחייבות מצד העירייה להשתתף בעלויות בניית קיר ההפרדה. למותר להוסיף ולציין, כי אף אם אצא מתוך הנחה כי עובד העירייה סמיר עואד הגיע לבית התובעים והצהיר בפניהם כי הנתבעת תישא בעלויות בניית קיר ההפרדה בהתאם להסכמת הגורמים הרלבנטיים בעירייה כנטען על ידי התובע (ראו: סעיף 31 לתצהיר עדותו הראשית), פשיטא כי הצהרה זו אינה ממלא אחר תנאי סעיף 203 לפקודת העיריות, ואינה יוצרת, מניה וביה, כל התחייבות מצד העירייה כלפי התובעים. בנדון דנן, אף לא שוכנעתי כי ניתנה לתובעים הבטחה מנהלית מצד הנתבעת לשאת בעלות בניית קיר ההפרדה. זאת, שכן לא עלה בידי התובעים להראות כי התקיימו כל התנאים המצטברים הנדרשים לשם כך [ראו: בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003), עמ' 706-707]. למותר להוסיף ולציין בהקשר זה, כי אף אם אקבל את טענת התובעים בדבר הצהרתו של עובד העירייה סמיר עואד אודות התחייבות הנתבעת לשאת בעלויות בניית קיר ההפרדה, הרי שבענייננו לא ברי מהן סמכויותיו של סמיר עואד להתחייב בשם העירייה, ומיהם אותם גורמים רלבנטיים בעירייה שלטענת התובעים אישרו את ההתחייבות. ודוק: הרשות הציבורית לא תחויב כאשר הגורם שהתחייב חרג מסמכותו ולא היה בעל סמכות להתחייב בשם הרשות הציבורית [ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א' (מהדורה שנייה, 2010), עמ' 635-636]. אמנם, לאחר בניית הקיר ולאחר פניית התובעים לעירייה בדרישה להשתתפות בעלויות הבנייה, הנתבעת ערכה התייעצות מצד הגורמים המוסמכים בעירייה, ונציגים מטעמה אף ערכו בדיקה בשטח (כאמור בתצהירי מהנדס העירייה ועובד במחלקת ההנדסה), אך התייעצות מעין זו, אינה מקימה כל התחייבות כלפי התובעים, ובפרט מכלל הנימוקים שהובאו לעיל, ובהתחשב בכך, כי בסופו של יום, וחרף קיום ההתייעצות והבדיקה, העירייה החליטה שלא לאשר את השתתפותה בעלויות הבנייה. טענת התובעים בדבר חובת הנתבעת להשתתפות בעלויות בניית קיר ההפרדה שהינו בבחינת "מחובר שבמיצר" לפי סעיף 49 לחוק המקרקעין, דינה להידחות אף היא. הטענה נטענה כלאחר יד. בנידון דנן, התובעים לא נימקו מדוע חל סעיף זה בענייננו ולא הוכיחו כי מתקיימים תנאי הסעיף באשר לבעלות בחלקות סמכות ולמיקומו של המחובר בשטח. מהמקובץ לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. לפנים משורת הדין בלבד, איני עושה צו להוצאות. נזקי מיםהצפהקירותכביש