אי יכולת לקזז מע"מ ללא חשבונית מתשלום למלכ"ר הורתה של תביעה זו הוא בשיק שהוגש לביצוע על ידי התובעת על סך של 20,000 ₪ שמועד פירעונו 18.4.10. שיק זה נמשך על ידי הנתבעת לפקודת התובעת, וחולל לאחר שניתנה הוראה לביטולו. רקע כללי התובעת הינה עמותה המנהלת ומפעילה מדרשה ובית הארחה לצורך כנסים וסמינריונים בעיקר לחיילים ותלמידי וכן מקיימת אירוח בסופי שבוע ובחגים למשפחות או קבוצות. הנתבעת הינה בעלת עסק לארגון נופשים. ביום 25.11.09 נכרת בין התובעת לנתבעת הסכם, לפיו שכרה הנתבעת מהתובעת את שירותי בית ההארחה, לרבות המטבח, חדר האוכל ושטחים ציבוריים לצורך ארגון נופש למשפחות בחג הפסח תש"ע, תמורת סכום של 110,000 ₪. במועד חתימת ההסכם מסרה הנתבעת לתובעת שלושה שיקים לתשלום התמורה: האחד, ע"ס 10,000 ₪; השני, ע"ס 80,000 ₪ שמועד פירעונו 29.3.10, והשלישי - הוא השיק נשוא התביעה ע"ס של 20,000 ₪ שמועד פירעונו 18.4.10. השיק האחרון בוטל על ידי הנתבעת. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי בהסכם ההתקשרות בין הצדדים צוין כי הסכום כולל מע"מ. לפיכך, הבינה כי יונפקו לה חשבוניות על ידי התובעת ועל כן תוכל לקזז את המע"מ. לא צוין בהסכם ההתקשרות כי התובעת רשומה כמלכ"ר. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בעת מסירת השיקים שאלה את התובעת האם תקבל חשבונית מס בגין התשלום והתובעת השיבה בחיוב. בפועל הנפיקה התובעת קבלה בלבד בגין התשלום, ובהמשך, התברר לנתבעת כי התובעת אינה משלמת מע"מ ואף אינה מנפיקה חשבונית מס, ועל כן היא אינה רשאית לגבות מע"מ. הנתבעת טוענת כי אף אם התובעת רשומה כמלכ"ר, הרי שעה שהיא מנהלת פעילות עסקית, עליה להוציא חשבונית מס בגין אותה פעילות. התובעת מנהלת שירותי אירוח, שהינה פעילות עסקית, ועל כן עליה להנפיק חשבוניות מס בגין פעילות זו, וככל שאינה עושה כן, הרי שמדובר בעבירה על החוק. לפיכך טוענת הנתבעת, כי משלא הנפיקה התובעת חשבוניות מס בגין הסכומים ששולמו לה על ידי הנתבעת, הרי שמהסכום הכולל שהתחייבה לשלם שהינו כולל מע"מ, יש להפחית את סכום המע"מ בסך של 16% מסכום העסקה ובסך הכל 15,172 ₪. כן טוענת הנתבעת, כי התובעת הזמינה מהנתבעת ארוחות לקבוצת אנשים שאירחה מטעמה בשבת הגדול, תוך שהתחייבה לשלם לנתבעת עבור הארוחות. הקבוצה מנתה כ-20 נפשות ועלות שלוש הארוחות עבור אדם הינה בסך של 250 ש"ח. כך, שהסכום בגין הארוחות שעל התובעת לשלם לנתבעת הינו בסך של 5,000 ₪. סכום זה יש לקזז מהסכום שנתבע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובעת הפרה את ההסכם, שכן ארבעה חדרים לא היו ראויים למגורים ועל כן נאלצה לשלם פיצויים לאורחים שהתגוררו בחדרים אלה. כך, התובעת אף לא סיפקה מגבות רחצה ומצעים כנדרש על-פי ההסכם. במהלך חול המועד פסח פנתה הנתבעת למנהל התובעת בדרישה לספק את המגבות. תחילה טען כי לא ידע כי על-פי ההסכם על תובעת לספק מגבות, אך משהוצג לפניו ההסכם, נשלחו מגבות באיחור ניכר. בשל כך, ספגה הנתבעת תלונות מהאורחים אשר איימו בהגשת תביעות ועל כן נאלצה הנתבעת לפצותם. כך, אחד האורחים, מר נועם בן דוד, הגיש תביעה כנגד הנתבעת ונפסק כי במקום שיהא עליו לשלם סך 11.000 ₪, הוא נדרש לשלם סכום של 3,500 ₪ בגין התנאים בחדרים. אורחים נוספים אף הם קבלו בפני הנתבעת על אי אספקת מגבות ומצעים. הנתבעת מעריכה את נזקיה בגין תלונות האורחים בסכום של 10,000 ₪. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הודיעה למנהל התובעת את הסיבות שבגינן היא פטורה מלשלם את התשלום האחרון ועל כן ידעה התובעת מראש על ביטול השיק. טענות התובעת התובעת טוענת כי הינה עמותה, וככזו אינה מנהלת תיק במע"מ ואיננה רשאית לקזז מס תשומות. לטענת התובעת, ידעה הנתבעת עובר להתקשרות כי התובעת לא תוכל לקזז מס תשומות בגין רכיב המע"מ. כך, עובר להתקשרות הובהר לנתבעת מפורשות על ידי מנהל התובעת כי התובעת הינה עמותה ואינה מנפיקה חשבוניות מס. התובעת טוענת כי עם מסירת השקים הנפיקה התובעת לנתבעת קבלה עבור התשלומים ששילמה, כאשר על הקבלה נרשם מפורשות כי התובעת הינה מלכ"ר. הנתבעת לא דרשה מהתובעת לקבל חשבונית ודרישה זו הועלתה על ידה בדיעבד, לאחר ביטול השיק נשוא התביעה. לטענת התובעת, בטעות נרשם בהסכם כי סכום התמורה כולל מע"מ והנתבעת ידעה זאת, שכן בהתקשרות בין הצדדים לגבי שבת הגדול, גם נקבע בטעות כי הסכום כולל מע"מ והנתבעת לא דרשה לקבל חשבונית בעבור התשלום. כן טוענת התובעת, כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי יש לקזז סך של 5,000 ₪ בגין אספקת ארוחות לקבוצה מטעמה, שכן לא הוכח כי הצדדים התקשרו בהסכם להזנת אורחי התובעת. לטענת התובעת, גם אם יוכח כי היתה קבוצה אשר אמורה לקבל אוכל מאת הנתבעת על חשבון התובעת, הרי שעלות מנה הינה בסכום של 100 ₪ ומכאן שהעלות המירבית של המנות שסופקו הינה 2,000 ₪. עוד טוענת התובעת, כי כבר במוצאי שבת קיבלה טלפונים מאורחי הנתבעת אשר טענו כי הנתבעת לא סיפקה להם אוכל. כן התברר לתובעת, כי הנתבעת הכניסה כמויות של אנשים לחדרים מעבר לכמות המיטות והמצעים שהוזמנו על ידה וכי לא היתה נוכחת במקום. כן טוענת התובעת, כי הנתבעת היא זו ששיבצה את האורחים בחדרים ולתובעת לא היתה נגיעה בכך. הנתבעת הוסיפה מזרנים על רצפת החדר על מנת להכניס יותר אנשים מזו שכללה ההזמנה, ועל כן השמיכות שסופקו על ידי התובעת לנתבעת אזלו. התובעת סיפקה כמות מספקת של שמיכות ומגבות בהתאם למה שנקבע בהזמנה, אך בשל העובדה שהנתבעת הכניסה אנשים נוספים לחדר לא הספיקה כמות השמיכות והמגבות. כמו כן, האורחים נטלו את המגבות עמם לבריכת השחייה, וזאת בניגוד לאיסור מפורש. לפיכך, טוענת התובעת כי ביטול השיק על ידי הנתבעת נעשה שלא כדין. דיון והכרעה השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלה: האחת, האם הטעתה התובעת את הנתבעת משהציגה בפניה מצג כח סכום התמורה שעל הנתבעת לשלם עבור שירותי ההארחה כולל מע"מ, ומשכך משלא הונפקו חשבוניות מס זכאית הנתבעת לקזז מסכום התמורה את סכום המע"מ ששילמה. השנייה, האם הזמינה התובעת מהנתבעת ארוחות ולא שילמה את תמורתן, ואם כן, מהו סכום התמורה שעליה לשלם לנתבעת; השלישית, האם נגרמו לנתבעת נזקים בשל הפרת ההסכם על יד התובעת, אשר סיפקה חדרים שאינם תקינים, או לא סיפקה שמיכות, מצעים ומגבות בהתאם להתחייבותה בהסכם. אדון בשאלות אלה כסדרן. האם זכאית הנתבעת לקזז מסכום התמורה שהתחייבה לשלם לתובעת את סכום המע"מ התובעת טוענת כי הינה מלכ"ר ואינה מחויבת בתשלום מע"מ, וכי הנתבעת ידעה זאת לנוכח התקשרות נוספת בין הצדדים. מנגד, טוענת הנתבעת כי כאשר התובעת מנהלת פעילות עסקית, הרי שאף שהינה רשומה כמלכ"ר היא חייבת בתשלום מס, כאשר היא מנהלת פעילות עסקית וכי הובטח לה על ידי התובעת כי תקבל חשבונית מס כדין. התובעת תמכה את טענתה בחוות דעת של רואה חשבון מטעמה, מר דוד פרנקל, כי כאשר לעמותה פעילות עסקית, עליה להירשם כעוסקת מורשית אצל שלטונות המס על מנת לדווח על הכנסותיה כחייבת במס. העמותה פטורה ממסים רק כל עוד הכנסותיה אינן נובעות מפעילות עסקית. מנגד, צירפה התובעת אישור כי הינה רשומה כעמותה ברשם העמותות וכי נרשמה כמלכ"ר במס ערף מוסף (נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת). כן צירפה התובעת אישור מרואה חשבון כי התובעת רשומה כמלכ"ר ובהתאם לחוק מס ערך מוסף לא חל מע"מ על הכנסותיה (נספח ב' לתצהירי התובעת). השאלה המרכזית בעניין זה הינה האם ידעה הנתבעת עובר להתקשרות בהסכם עם התובעת כי הנתבעת הינה עמותה הרשומה כמלכ"ר, וכי אינה מוציאה חשבוניות בגין התשלומים אותם היא מקבלת עבור שירותי ההארחה, או שמא הוטעתה בעניין זה על ידי התובעת, כפי שהיא טוענת. אכן, בהסכם ההתקשרות בין הצדדים צוין כי סכום התמורה כולל מע"מ. ואולם, מנהל התובעת הבהיר כי הדבר צוין בטעות וכי הכוונה היתה כי מדובר בסכום סופי שאין עליו תוספת ואינו ניתן לשינוי. כן העיד מנהל התובעת, כי עובר להתקשרות הבהיר מפורשות לנתבעת כי התובעת אינה מנפיקה חשבוניות מס, ועדותו היתה אמינה עלי. מהראיות שצורפו עולה, כי במעמד מסירת השיקים נמסרה לנתבעת קבלה בגין התשלומים ששילמה, כאשר בקבלה זו צוין מפורשות כי התובעת הינה מלכ"ר. מנהל הנתבעת העיד כי באותו מעמד לא העירה הנתבעת דבר לעניין אי הנפקת חשבונית מס ועל כי לא תוכל לקזז מס תשומות. גם בהמשך לא ביקשה הנתבעת חשבונית מס וטענה זו הועלתה על ידה רק לאחר שהוגש השיק לביצוע בהוצאה לפועל בחלוף כשנתיים לאחר מועד פירענו. מנהל התובעת ציין בעדותו, כי לנתבעת נסיון בגיבוש קבוצות אירוח מסוג זה, וכי ידעה כי אין באפשרות התובעת להוציא חשבונית מס בגין שירותי האירוח. מנגד העידה הנתבעת, כי ביום 5.12.10 פנתה למנהל התובעת, לאחר שלא קיבלה חשבונית מס בדואר, ואז נאמר לה לראשונה כי התובעת הינה מלכ"ר ואינה מוציאה חשבוניות מס. אז דרשה הנתבעת ממנהל התובעת להפחית את סכום המע"מ מסכום התמורה. כן טענה הנתבעת, כי טרם ביטול השיק הודיעה למנהל התובעת כי היא מבטלת אותו וזאת בגין אי המצאת חשבונית מס כדין. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עדות מנהל התובעת על פני עדות הנתבעת. כך, עדותו של מנהל התובעת היתה אמינה עלי. מנגד, טענת הנתבעת כי יצאה מנקודת הנחה כי תקבל חשבונית מס אינה סבירה בעיני. ראשית, במעמד מסירת השיקים ניתנה לנתבעת קבלה בה צוין מפורשות כי התובעת הינה מלכ"ר, ובמעמד זה ככל שסברה הנתבעת כי על התובעת להנפיק חשבונית מס, היה עליה לדרוש זאת. הנתבעת אינה טוענת כי דרשה במעמד זה חשבונית מס כאמור. שנית, הנתבעת לא הוכיחה ולא הציגה ראיה לכך כי בהמשך נעשתה פנייה כלשהי לתובעת לקבלת חשבונית מס, אשר היא טוענת כי הובטחה לה. גם לאחר שנפרע השיק הראשון שנמסר על ידי התובעת, לא הוכח כי הנתבעת כי אכן פנתה לתובעת בדרישה לקבל חשבונית מס כדין. שלישית, הצדדים התקשרו בהסכם אירוח נוסף לעניין "שבת הגדול", כאשר בהסכם זה גם צוין מפרשות כי הסכום כולל מע"מ ולגבי אותו שירות לא דרשה הנתבעת את סכום המע"מ ושילמה את מלוא התמורה. בנסיבות אלה, אני מקבלת את גרסת התובעת כי הטענה בדבר קיזוז המע"מ נולדה לראשונה לאחר הגשת השיק לביצוע בהוצאה לפועל, כשנתיים לאחר מועד פירעונו, וכי מעולם לא הועלתה דרישה כלשהי בעניין קודם לכן על ידי הנתבעת, שכן הנתבעת ידעה בבירור כי התובעת אינה מנפיקה חשבוניות מס והדברים נאמרו לה מפורשות על ידי מנהל התובעת. מכאן שהנתבעת ידעה בעת ההתקשרות כי לא תוכל לקזז מס תשומות. אשר לחובת התובעת לשלם מע"מ על הכנסותיה בשל פעילותה העסקית, הרי מבלי לקבוע עמדה בדבר, מדובר בעניין שהינו במערכת היחסים שבין התובעת לשלטונות המס. יתר על כן, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי לו היתה התובעת מנפיקה לה חשבונית מס כדין, הרי שהיתה רשאית ויכולה לקזז מס תשומות. לא הוצגו הדוחו"ת התקופתיים של הנתבעת אותם היא מגישה לשלטונות מע"מ ואף לא הוכח מהו סכום מס התשומות שרשאית היתה הנתבעת לקזז, אילו הונפקו לה חשבנוניות מס כדין. לפיכך, לא הוכיחה הנתבעת את טענת הקיזוז בדבר הנזק לו היא טוענת. על כן אני דוחה את טענת הנתבעת כי מסכום התמורה יש לקזז את סכום המע"מ. האם הוכח כי הנתבעת סיפקה לאורחי התובעת ארוחות תמורתן התחייבה התובעת לשלם הנתבעת העידה כי בשבת הגדול שמונה חדרים במתחם ההארחה היו בשימוש התובעת והואיל והמטבח היה בשימוש, היא סיפקה את המנות לאורחי התובעת. לטענת הנתבעת, עלות הארוחות שסופקו עמדה על סך של 5,000 ₪, סכום אותו יש לקזז מסכום השיק. מנגד העיד מנהל התובעת, כי אין שחר לדברים. לדבריו, הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת הזמינה ממנה מזון עבור אורחיה והנתבעת מעולם לא פנתה לתובעת בעניין זה ולא שלחה דרישת תשלום. הנטל להוכיח טענת קיזוז מוטל על הטוען אותה. במקרה זה הנתבעת לא הוכיחה את הטענה הנטענת. כך, הנתבעת לא צירפה הזמנה חתומה על ידי התובעת. כך גם לא צורפה דרישת תשלום מטעם הנתבעת המופנית לתובעת שיש בה לתמוך את טענתה בעניין זה. אין די בעובדה כי בשבת הגדול לא הושכרו שמונה חדרים לנתבעת וחדרים אלה שימשו את אורחי התובעת, על מנת להוכיח כי הנתבעת סיפקה ארוחות לאורחי הנתבעת. יתכן בהחלט כי אורחי התובעת התארחו במקום ללא קבלת ארוחות. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי סיפקה ארוחות לאורחי הנתבעת בשבת הגדול ועל כן אינה רשאית לקזז את הסכום הנוען מסכום השיק. האם נגרמו לנתבעת נזקים בשל הפרת ההסכם על ידי התובעת כאמור, הנתבעת טוענת כי התובעת הפרה את ההסכם עמה, שכן ארבעה חדרים בבית ההארחה לא היו ראויים לשימוש ובנוסף, התובעת לא סיפקה כמות מספקת של מצעים ומגבות לשימוש האורחים כפי שהתחייבה בהסכם. בשל הפרות אלה, פנו אורחים רבים לנתבעת בתלונות, איימו בהגשת תביעות ואף תביעה אחת התבררה בבית הדין הרבני. מטעם הנתבעת העידה בעניין זה הגב' נעה איתם. הגב' איתם העידה כי הזמינה ארבעה חדרים לשבת הגדול, וכי שניים מתוך ארבעת החדרים לא היו תקינים ואינם ראויים לשימוש. כך, היתה בעיה במנעול של אחד החדרים, המים בשירותים לא ירדו, המיטות היו מיטות קומותיים ללא מעקה וסמוך לאחד החדרים היה ריח של ביוב. כמו כן בחדרים לא היו שמיכות חורף, אף כי מזג האוויר היה קר. בתום האירוח פנתה הגב' איתם לנתבעת ודרשה ממנה פיצוי בגין ליקויים אלה והנתבעת שילמה לה סך של 1,000 ₪ בגין הליקויים. מנהל התובעת הודה בעדותו כי הליקויים המפורטים לעיל, הינם באחריות התובעת, אף כי הכחיש את קיומם של הליקויים. ואולם, עדותה של הגב' איתם, שהינה עדה ניטרלית שאין לה צד בעניין, היתה אמינה ואני מקבלת את טענתה כי בחדרים היו ליקויים. הגב' איתם הצביעה בעדותה על ליקויים שהינם באחריות התובעת. כך הוא באשר למנעול החדר, לריח הביוב להעדר שמיכות חורף ולמיטות הקומותיים שהיו ללא מעקה. משנאלצה הנתבעת לשלם לגב' איתם פיצוי בסכום של 1,000 ₪ בגין ליקויים שהינם באחריות התובעת, הרי שהיא רשאית לקזז סכום זה מסכום התמורה שהתחייבה לשלם לתובעת. בנוסף, הנתבעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית את פסק דינו של בית הדין הרבני מיום י"ט שבט תשע"ב, שניתן במסגרת תביעה ותביעה שכנגד שהתנהלה בין הנתבעת לבין אחד האורחים, עו"ד נעם בן דוד, אשר ביטל את התשלום לנתבעת בסך של 11,900 ₪ עבור האירוח בחג הפסח. סכום זה כלל 9,400 ₪ עבור האירוח וכן 2,500 ₪ עבור ארוחת צהרים בערב חג וחדר אוכל נפרד. במסגרת ההליך שהתנהל בין הצדדים בבית הדין הרבניף טען עו"ד בן דוד, בין היתר, כי החדרים היו פגומים, לא היו מים חמים וכן שרר בהם אי סדר ולכלוך. בפסק הבוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני, חייב בית הדין הרבני את עו"ד בן דוד לשלם לנתבעת סך של 5,000 ₪ עבור האירוח, כאשר סכום זה כולל סך של 500 ₪ בגין הוצאות משפט ו-600 ₪ עבור ארוחת הצהרים. יוצא אפוא, כי בעוד שעו"ד בן דוד התחייב לשלם לנתבעת עבור האירוח סך של 9,400 ₪, בסופו של יום הוא חויב בתשלום בסך של 3,900 ₪, שכן מהסכום שנפסק על ידי בית הדין הרבני יש להפחית סך של 500 ₪ בגין הוצאת משפט וסך של 600 ₪ בגין ארוחת הצהריים, שאינה כלולה במחיר האירוח. מכאן שתמורת האירוח קיבלה הנתבעת סך של 5,500 ₪ פחות מהסכום אותו התחייב עו"ד בן דוד לשלם. מפרוטוקול הדיון ומפסק הדין עולה כי סכום התמורה המופחת שקיבלה הנתבעת מעו"ד בן דוד, מקורו בליקויים בחדרים וכי מדובר בליקויים שהינם באחריות התובעת. כך, הליקויים עליהם הלין עו"ד בן דוד כוללים דלת שירותים שאינה נסגרת, העדר וילון, העדר מים חמים וכן אי סדר ולכלוך. מדובר בנושאים שקשורים בתחזוקת החדרים והינם באחריות התובעת לפי ההסכם בין הצדדים. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת רשאית לקזז מסכום התמורה שהתחייבה לשלם לתובעת סך של 5,500 ₪, שהינו סכום ההפסד של הנתבעת בגין הליקויים בחדרים, כפי שעולים מפורשות מפסק הדין ומפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני. יתר הסכומים אותם ביקשה הנתבעת לקזז בגין ליקויים בחדרים שבאחריות התובעת לא הוכחו. הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לאורחים נוספים פיצוי בגין מצב החדרים. גם אם נכונה טענת הנתבעת כי התובעת לא סיפקה מצעים ומגבות במידה הנדרשת, הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי שולם פיצוי כלשהו בגין המחדל הנטען ודרישתה לקיזוז סך של 10,000 ₪ לא הוכחה. סיכומם של דברים: אני קובעת כי הנתבעת רשאית לקזז מסכום השיק סך של 1,000 ₪ ששילמה לגב' איתם בגין הליקויים בחדרים וסכום נוסף של 5,500 ₪, הוא סכום ההפסד בגין הליקויים להם טען עו"ד נעם בן דוד. מכאן, שהנתבעת רשאית לקזז סך של 6,500 ₪ מסכום השיק. לפיכך, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 13,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.4.10 ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום של 824 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪. יצוין, כי בקביעת סכום ההוצאות, הבאתי בחשבון את העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה בלבד. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. מיסיםמוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר)קיזוזחשבוניתמע"מ (מס ערך מוסף)