התובע נפגע בעת שעלה אל המשאית שנהג במסגרת עבודתו. כאשר חריג הפריקה והטעינה מתחרה בשימוש אחר - כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו - גובר ה'שימוש' המוכר על החריג והתאונה יכולה להיחשב 'תאונת דרכים'. עניינו של פסק-דין חלקי זה בשאלה, אם האירוע שבמהלכו נפגע התובע בא בגדר תאונת דרכים, על-פי הגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קרות האירוע ואף אין מחלוקת על כך שהתובע נפגע בעת שעלה אל המשאית שנהג במסגרת עבודתו. המחלוקות הן באשר לנסיבות עליית התובע אל המשאית וכן כאמור, בשאלה, אם נסיבות אלו מהוות תאונת דרכים. טענת התובע היא, שלאחר שהסתיימה טעינת המשאית בירקות, הוא עלה אליה כדי לנסוע ולהוביל את המטען אל השוק. מנגד טענה הנתבעת, שהתובע עלה אל המשאית כדי לשפר את מיקומה ובכך לאפשר את פריקת המטען גם מצדה השני של המשאית. בנסיבות אלו, טענה הנתבעת, מדובר בפעולה המהווה חלק מתהליך של פריקה וטעינה ולכן אין לראות בכך משום תאונת דרכים. טענת התובע בעניין זה היא, כי אפילו תידחה גירסתו ביחס לעובדות ותתקבל גירסת הנתבעת, יש לקבוע שמדובר בתאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים. השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם חוק הפיצויים חל ביחס לנזק גוף שנגרם עקב נפילה בעת עליה למשאית - פעולה המהווה שימוש ברכב מנועי - בעוד שהעליה למשאית הייתה לשם הזזתה במהלך פעולת פריקתה או טעינתה. רקע ועיקרי העובדות הדרושות להכרעה 2. התובע, יליד 5.10.1959, נפגע ביום 25.7.2010 בעת שעלה אל תא הנהג של משאית בשוק הסיטונאי בגבעת שאול בירושלים. על-פי טענתו, תוך כדי עלייתו אל תא הנהג, החליק ונפל ארצה וכתוצאה מנפילה זו נפגע בידו ובכתפו השמאלית. ביום 20.12.2012 הגיש התובע את כתב התביעה נגד הנתבעת, שהייתה מבטחת המשאית באותה עת, שבמסגרתו תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים בגין נזקי הגוף שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מהתאונה המתוארת. הנתבעת הגישה כתב הגנה ביום 7.3.2013 ובו טענה, כי לא חלה עליה חובה לפצות את התובע מהטעם שהאירוע אינו בא בגדר תאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים. בהתאם להחלטת כבוד הרשם הבכיר מיום 13.6.2013 מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדיה לשם קביעת שיעור נזקו של התובע כתוצאה מהתאונה. לאחר מתן החלטה זו, ביקשה הנתבעת להשהות את מינוי המומחה, וזאת בשל הכחשת חבותה לפצות את התובע. לאחר שהתקבלה תגובת התובע, הורה הרשם הבכיר (בהחלטה מיום 30.9.2013) על העברת התביעה לשופט והתביעה הועברה לשמיעתה לפניי. ביום 7.10.2014 ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית בשאלת החבות ובהתאם לכך הוגשו ראיות הצדדים. מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע ושל שני עדי ראיה, מוחמד סברי תואם וג'מאל יוסף עמרו, וביום 8.1.2014 נחקרו שלושה עדים אלו על תצהיריהם. לאחר דיון זה הגישה הנתבעת תצהיר של חוקר פרטי מטעמה, יגאל שגב, וכן הקלטה ותמליל של החקירה. החוקר נחקר בדיון מיום 14.5.2014. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם בשאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובע, הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 17.6.2014 ומטעם הנתבע הוגש ביום 17.7.2014. עיקרי טענות הצדדים 3. כאמור בפתח הדברים, אין מחלוקת על כך שתוך כדי עליית התובע אל תא הנהג של המשאית, הוא נפל ונחבל. התובע טוען כאמור, שעלייתו אל המשאית, שבמהלכה נפל, הייתה לאחר שהסתיימה טעינת המשאית במשטחי ירקות, לשם הובלתם מהשוק הסיטונאי בגבעת שאול בירושלים אל שוק מחנה יהודה בירושלים. מנגד טענה הנתבעת, שנפילת התובע בעת עלייתו אל המשאית הייתה במהלך תהליך פריקת המשאית מהסחורה שהביא עמו מדרום הארץ ובטרם הסתיימה פריקתה. לטענתה, לאחר שהסתיימה פריקת צד אחד של המשאית היה צורך בפריקת צדה השני. כדי לאפשר פריקה נוחה של המטען מצדה השני של המשיאת, עלה התובע אל תא הנהג כדי להזיזה למיקום שונה שיאפשר פריקה זו, ואז נפל ונחבל, בטרם הושלמה פריקת המשאית. 4. התובע טען, כי נסיבות אירוע התאונה הן כפי שטען וכי הדבר הוכח באמצעות העדים מטעמו, בעוד שהנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסתו. עם זאת, לטענתו, בכל מקרה, גם לפי הגרסה העובדתית של הנתבעת, מהווה האירוע תאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים. שכן לטענתו, על-פי ההלכה שנקבעה בעניין רע"א 418/03, אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה, פ"ד נט(3) 541, (2004) (להלן - אסם), במקום שבו האירוע עונה להגדרת תאונת דרכים ואירע במהלך כניסה לרכב, הנכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", יחול חוק הפיצויים. כך אפילו הייתה הכניסה אל הרכב תוך כדי פעולת טעינת הרכב או פריקתו, המהווה חריג לשימוש ברכב לעניין הגדרת תאונת דרכים. שכן בעניין זה נפסק שפעולת השימוש ברכב גוברת על החריג של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך טען התובע, כי על הנתבעת חלה חובה לפצותו בהתאם לחוק הפיצויים. 5. הנתבעת טענה, כי עלה בידיה לסתור את גרסת התובע ולהראות שהתובע נפל בעת עלייתו אל המשאית בעוד שמטרת עלייתו הייתה להזיז את המשאית ובכך לאפשר את המשך פריקתה. בנסיבות אלו, על-פי טענתה, העלייה אל המשאית הייתה תוך כדי תהליך פריקת הסחורה, ומכאן שהעלייה אל המשאית היוותה "חלק אינטגראלי" מפעולת הטעינה או הפריקה. לפיכך לטענת הנתבע, יש לראות בנפילת התובע משום אירוע שאירע במהלך פריקת המשאית או טעינתה ולכן אינו מהווה תאונת דרכים. שכן, טעינת רכב או פריקתו בעודו עומד, הוחרג מהגדרת שימוש ברכב מנועי לעניין הגדרת תאונת דרכים. לתמיכה בטענתה, הפנתה הנתבעת אל מספר פסקי-דין וכן התייחסה אל אלו שהוזכרו בסיכום טענות התובע. כך בין השאר טענה כלהלן: לטענתה, בעניין אסם נקבע שכניסה לרכב תיחשב תאונת דרכים אם פעולת טעינת הרכב הסתיימה, אך לא אם הכנסיה היא חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה והפריקה; כך גם טענה הנתבעת, כי בעניין רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח (2005) (להלן - גפן) נקבע, שיציאה מרכב לא תיחשב לחלק מפעולת פריקתו, רק אם היה זה לאחר סיום איסוף הסחורה; עוד הפנתה הנתבעת לעניין ע"א 19/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009) (להלן - חסן נביל), ששם נקבע שפגיעה במהלך קשירה וחיזוק של מטען אינה מהווה תאונת דרכים, מאחר שאירעה במהלך פעולה שהיא חלק אינטרגלי מפעולת הטעינה והפריקה של הרכב. מאחר שפעולות אלו נעשו בעת שהמשאית עמדה, לא דובר בתאונת דרכים; כך גם נקבע בעניין 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2010) (להלן - איילון), כי סגירת דלתות המשאית מהווה חלק מהפריקה והטעינה. לכן הגם שהדבר נעשה לאחר נסיעה של מספר מטרים והייתה כוונה להמשיך בנסיעה, אין אירוע הפגיעה במהלך הפעולה האמורה מהווה תאונת דרכים. לפיכך לטענת הנתבעת, במקום שהאירוע אירע כחלק אינטגרלי מפעולת הפריקה והטעינה, אין האירוע מהווה תאונת דרכים. דיון והכרעה 6. לצורך הדיון איני רואה צורך להכריע במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים ואף איני נדרשת להכריע בכל המחלוקות הרבות שעניינן בגרסאות השונות של העדים מטעם הצדדים, שלגביהן טענו בהרחבה בסיכומיהם. למעלה מן הדרוש יוער, כי אילו נדרשתי לכך, הרי שהיה נמצא קושי לבסס את העובדות על גרסאות העדים מטעם התובע, לנוכח הסתירות הרבות שנמצאו בדבריהם ובין השאר, הסתירות בין הגרסה שמסרו לחוקר מטעם הנתבעת לבין הגרסה בתצהיריהם והגרסה הנוספת שהובאה בעדותם. כך גם ספק אם יש ממש בטענות שנטענו בסיכומי התובע, בכל הקשור לנושא דו"ח החוקר מטעם הנתבעת, לעדותו ולהקלטת עדי התובע. כך או אחרת, לצורך הדיון נניח שהעובדות הן כפי שטענה הנתבעת, שלפיהן התובע נפל בעת שביקש לעלות אל המשאית כדי להזיזה למיקום נוח יותר, ובכך לאפשר את השלמת פריקתה. כך שעליית התובע אל המשאית ונפילתו היו במהלך פריקת המשאית ובטרם הושלמה פריקתה. 7. על-פי ההגדרה הקבועה בחוק הפיצויים "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". נוסף על הגדרה זו נכללו גם מצבים שבהתקיימם קמה חזקה כי מדובר בתאונת דרכים. מצבים אלו, המכונים "החזקות המרבות" כוללים אירוע שאירע עקב התפוצצות רכב או התלקחותו, מאורע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שאירע עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שלא שונה ייעודו המקורי של הרכב. בנוסף קובעת הגדרת תאונות דרכים גם "חזקות ממעטות" אשר בהתקיים נסיבותיהן, לא יהווה האירוע הבא בגדרן משום תאונת דרכים ובכללן אירוע מכוון. בנוסף לכך קובע חוק הפיצויים רשימה סגורה של פעולות אשר יהוו "שימוש ברכב מנועי" לעניין ההגדרה של "תאונת דרכים", תוך קביעה כי טעינת רכב עומד או פריקתו, אינה מהווה שימוש ברכב מנועי לעניין הגדרת תאונת דרכים. זו אפוא, ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי": "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". 8. בעניין אסם, שנדון לפני הרכב של חמישה שופטים, נדרש בית המשפט לשאלת דינו של אירוע שבה בגדר החזקות המרבות של תאונת דרכים שאירע בעת פריקת רכב או טעינתו, בעוד שכאמור, מצב זה אינו בגדר שימוש ברכב מנועי. כך למשל, אם נפגע אדם עקב התלקחות רכב בעת פריקתו. על כך השיב בית המשפט (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, שכתב את פסק הדין העיקרי, בהסכמת ארבעת השופטים האחרים), כי החזקה המרבה גוברת על חריג הפריקה והטעינה וכי האירוע בא בגדרו של החוק (שם, בפסקה 11). שאלה נוספת שלה נדרש בית המשפט בעניין אסם, שהיא השאלה העולה בענייננו, עניינה במקום שבו אירעה תאונה במהלך פעולה המהווה את אחת מדרכי השימוש ברכב בעת פריקתו או טעינתו. השאלה היא אפוא, אם אירוע זה הבא בגדר שימוש ברכב מנועי, ייחשב לתאונת דרכים על-פי הגדרתה בחוק הפיצויים, בעוד שכאמור, פעולות הפריקה והטעינה הוחרגו מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" (דיון בשאלה, שם בפסקאות 13-12). כאמור בפסק הדין, לא כל המצבים שבהם ישנה התנגשות בין דרכי השימוש ברכב לבין החריג של "פריקה וטעינה" זהות ובעלות אופי דומה (שם, פסקאות 15-14). במקום שבו מדובר בפעולות שהן חלק הנלווה לפריקת המטען, פעולות הקשורות קשר הדוק בטעינה וחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מכך, תיחשב הפעולה לחלק מפעולת הפריקה או הטעינה והפעולה לא תבוא בגדר "שימוש ברכב מנועי". כך למשל, אם האירוע היה במהלך קשירת המטען, סגירתו, בדיקת יציבותו ועוד כיוצא באלו פעולות שהן במהותן חלק מהטעינה של המטען (שם, בפסקה 16 וכן ראו את הפסיקה המובאת שם הכוללת דוגמאות למצבים אלו). על רקע דוגמאות אלו, בחן בית המשפט שני מודלים לבחינת השאלה, אם יש בשימוש שנעשה ברכב כדי להימנות עם החריג של פריקה וטעינה. המודל הראשון, שאותו שלל בית המשפט, הוא שכל פעולת לוואי לטעינה או לפריקה תחשב לפעולה במסגרת החריג, שהחוק אינו חל לגביה. המודל השני, שעל-פי קביעת בית המשפט הוא המחייב, הוא שדי בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש הנכללות בהגדרת שימוש ברכב מנועי, כדי שחוק הפיצויים יחול. העדפת המודל השני נובעת משורה של טעמים, שעליהם עמד בית המשפט בהרחבה בפסק הדין (ראו שם, פסקאות 18-17). בהתאם לכך קבע בית המשפט, כי מכל אותם טעמים "מן הראוי לאמץ את המודל שלפיו במקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש', ועל-פי האחרת - לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)" (שם, פסקה 18). לפיכך קבע בית המשפט, כי מאחר שיש לבחון את העובדות על-פי המודל השני, אין עוד מקום לבחון אם פעולת הירידה מהרכב (או העליה אליו) הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הטעינה או הפריקה של הרכב. מודל זה, המודל השני, מייתר את הצורך בבחינה זו בקובעו כי השימוש המוכר, כמו כניסה לרכב או יציאה ממנו, מהווה אירוע שחוק הפיצויים חל לגביו, אפילו הדבר קשור בתהליך הפריקה או הטעינה. כאמור שם (פסקה 19): "ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא 'פורק' סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ'חלק אינטגראלי' מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להיווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השימוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגרלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר - כניסה לרכב או יציאה ממנו - די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק". 9. מכאן אפוא, שאין רלוונטיות לשאלה אם העלייה לרכב הייתה פעולת לוואי של טעינת הרכב או פריקתו ואף אין צורך לבחון אם העליה אל המשאית הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הפריקה והטעינה. די בכך שמדובר בכניסה אל הרכב, שזו פעולה שהיא בגדר שימוש ברכב מנועי, כדי שחוק הפיצויים יחול. הלכת אסם קובעת אפוא, שחוק הפיצויים יחול כל אימת שהאירוע עונה להגדרת תאונת דרכים, וכי אירע במהלך פעולה הכלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". כך אפילו היה זה במהלך טעינת רכב או פריקתו, שהוחרגו מהגדרה זו. לפיכך אם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה, בעוד השימוש היה עליה אל הרכב, ייהווה אירוע זה תאונת דרכים, אפילו הייתה העליה אל הרכב תוך כדי פריקת רכב או טעינתו. שכן עליה אל הרכב היא בגדר "שימוש ברכב מנועי" ולפיכך שימוש זה גובר על החריג של פריקת הרכב או טעינתו (ראו גם: א' ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, עמ' 238, 241 (להלן - ריבלין)). 10. המקרים שנדונו בעניין חסן נביל ובעניין איילון, שהוזכרו בסיכומי הנתבעת, שונים מהמקרה הנדון. באותם מקרים אירעו התאונות בעת שנעשו פעולות שלגביהן קבע בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין), כי היו חלק מפעולת הטעינה או הפריקה, בעוד שאותן פעולות לא היו בגדר "שימוש ברכב מנועי" (בשונה מהפעולה של כניסה לרכב או יציאה ממנו). סיכום 12. בענייננו לא חלקה הנתבעת על כך שהתובע נפגע בעת שנפל ארצה במהלך עלייתו אל המשאית. אף אין מחלוקת על כך שפעולה זו של עליה אל המשאית מהווה פעולת כניסה אל הרכב, הנמנית עם הפעולות המהוות "שימוש ברכב מנועי". לפיכך, הגם שהעליה אל המשאית הייתה לשיטת הנתבעת, תוך כדי פריקת המשאית (או טעינתה), אירוע זה הנכלל בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" גובר על החריג של אירוע שאירע במהלך פריקת רכב או טעינתו ולכן מהווה תאונת דרכים. שכן אין מחלוקת על כך ששאר רכיבי הגדרתה של "תאונת דרכים" התקיימו. 13. לנוכח המסקנה האמורה, על הנתבעת, שהייתה המבטחת של המשאית בעת התאונה, חלה החובה לפצות את התובע בהתאם להוראות חוק הפיצויים. משנקבעה חבותה של הנתבעת לפצות את התובע, יימשכו ההליכים בתביעה הנדונה לשם קביעת היקף נזקו של התובע וסכום הפיצוי שהוא זכאי לו. החלטה על המשך ההליכים תינתן בנפרד.תאונת דרכיםמשאית