מה העונש על זיוף צ'קים ? כמה מקבלים על זיוף צ'קים ? הנאשם ביצע עבירות של שימוש במסמך מזויף, זיוף וגניבה. הצדדים הסכימו על הטלת עונש של צו של"צ. הסוגיה העיקרית שנותרה במחלוקת בין הצדדים, נוגעת לשאלת הרשעתו של הנאשם בדין. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במכלול החומר שהובא לפניי, באתי לדעה כי לא מתקיימת במקרה דנן הצדקה לחריגה מן הכלל לפיו משהוכח ביצוע עבירות, יש להרשיע את הנאשם בגינן. להלן טעמיי לכך. כתב-האישום 1. כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום שייחס לו את העבירות הבאות: שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); זיוף לפי סעיף 418 לחוק; וכן גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 383(ג)(1)(ד) לחוק. בהתאם לעובדות כתב-האישום, בשנת 2010 במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הזמינה המתלוננת שני פנקסי שיקים מבנק הדואר בסניף סאלח א-דין בירושלים. באותם מועדים, מצא הנאשם את פנקסי השיקים השייכים למתלוננת בתיבת הדואר שלו בבנק הדואר באותו סניף. הנאשם התקשר למספר הטלפון הרשום על השיקים, התחזה בשמו של אחר והודיע למתלוננת ששני פנקסי השיקים שלה נמצאו אצלו בתא בטעות, וכי הוא מעוניין להחזיר אותם לבעליהם. המתלוננת ביקשה מהנאשם שיתקשר לבעלה היתם (להלן: הבעל או היתם). הנאשם התקשר להיתם וקבע עימו שיבוא לביתם וישיב להם את פנקסי השיקים. ביום 29.12.2010 הגיע הנאשם לבית המתלוננת ומסר לבתה את פנקסי השיקים, לאחר שהותיר בידיו שלושה שיקים. מבדיקה שערכו המתלוננת ובעלה בפנקסי השיקים, התברר שחסרים השיקים האמורים. היתם התקשר לנאשם כדי לברר היכן שאר השיקים, והנאשם השיב לו כי ילדים קטנים קרעו אותם. בהמשך, זייף הנאשם את חתימתה של המתלוננת על אחד השיקים שנותרו ברשותו, רשם עליו סכום של 5,000 ₪ והפקיד אותו לחשבונו בבנק הפועלים. לפי הנטען בכתב-האישום, במעשיו המתוארים לעיל גנב הנאשם שיקים, זייף אחד מהם וניסה לקבל באמצעותו דבר במרמה. הסדר הטיעון בין הצדדים 2. הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הנאשם יודה בעובדות כתב-האישום כפי שהוא. הוסכם כי הסנגור יעתור לאי הרשעה, ואילו המאשימה תעמוד על הרשעה מיד לאחר ההודאה בעובדות כתב-האישום. באשר לעונש - הצדדים הסכימו כי יוטל על הנאשם צו של"צ, שהיקפו ייקבע לפי המלצת שירות המבחן. עוד הוסכם כי הנאשם יישלח לתסקיר שירות מבחן, כאשר הסנגור יעתור לכך ששירות המבחן יתייחס לסוגית ההרשעה, ואילו המאשימה תתנגד לכך. 3. ביום 21.5.2013 הודה הנאשם בעובדות כתב-האישום. על-יסוד הודאת הנאשם, מצאתי אותו אשם בעבירות שיוחסו לו - שימוש במסמך מזויף, זיוף וגניבה - וקבעתי כי ביצע עבירות אלה. בהחלטתי מאותו היום ציינתי כי אני נמנעת באותו שלב מהרשעה, וכי הוסבר במפורש לנאשם שאין בכך כדי לחייב את בית-המשפט בתום ההליך לאחר קבלת תסקיר ושמיעת טיעונים בעניין. בהתאם להסכמת הצדדים, נשלח הנאשם להכנת תסקיר. תסקיר שירות המבחן 4. מתסקיר שירות המבחן מיום 19.11.2013 עלה כי הנאשם בן 23, השלים לאחר תום לימודיו בגרות מלאה, מתגורר בבית הוריו בבית חנינה החדשה ובשלוש השנים האחרונות עובד במינימרקט. בתחילה עבד שם כסדרן, ובהמשך קוּדם לתפקיד קופאי אותו הוא ממלא עד היום. שירות המבחן התרשם כי הנאשם בעל דפוסי חשיבה ילדותיים ודימוי עצמי פגוע, אולם הוא מנהל אורח חיים תקין בדרך-כלל, ומאז ביצוע העבירות פועל לפיתוח יציבות בחייו. אשר לעבירות אותן ביצע הנאשם - הנאשם ציין כי העבירות בוצעו בתקופה בה לא עבד ועל-כן ספג ביקורת מצד אביו, אשר העיר לו על כך שאינו תורם לפרנסת המשפחה בניגוד לאחיו התאום של הנאשם. הנאשם חש תסכול רב ממצבו, ובתקופה זו ביצע את העבירות נשוא כתב-האישום. הנאשם לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה ואף ציין כי הוא כועס על עצמו על כך שחשב שבכך יפתור את קשייו. להערכת שירות המבחן, בבסיס ביצוע העבירות ניצבים דפוסים ילדותיים ובלתי בשלים, וכן רצון לרווחה כלכלית ולהעלאת הדימוי העצמי. עוד התרשם שירות המבחן כי ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע ומאיים עבור הנאשם, בעקבותיו החל הנאשם בניהול אורח חיים יציב יותר של חיי עבודה והשקעה בתכנון עתידו. אשר להמלצה - שירות המבחן ציין בתסקירו כי הנאשם: "רשום ללימודי סיעוד-אח מעשי" (עמ' 1 לתסקיר). בהמשך התסקיר נרשם כי הנאשם: "מסר כי רשום ללימודי תעודת אח מוסמך בתוכנית המשותפת לאוניברסיטה העברית ולמכללת צאלח א-דין, אשר צפויה להימשך כשלוש שנים" (עמ' 2 לתסקיר). מאחר ומדובר בהסתבכות ראשונה של הנאשם עם החוק, ועל-מנת למנוע פגיעה באפשרויות תעסוקתיות בכלל ובאפשרות שיעבוד כאח בפרט, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו בדין. לעניין העונש, המליץ שירות המבחן על של"צ בהיקף של 180 שעות לפי תוכנית שפורטה בתסקיר. השתלשלות העניינים בהליך 5. ביום 27.2.2014 נשמעו טיעוני הצדדים, תוך שהובהר כי לא הושגה הסכמה בסוגית ההרשעה: בעוד המאשימה עתרה להרשעת הנאשם, טען הסנגור כי יש להימנע מהרשעת מרשו. במהלך הדיון, ביקשתי מההגנה להגיש לעיוּני תיעוד בכתב בדבר רישום הנאשם ללימודי סיעוד כפי שטען לפני שירות המבחן. תיעוד כאמור לא הוּצג. יתרה מזאת; באותו דיון, טענה ההגנה כי הנאשם ביטל את רישומו ללימודי סיעוד במסלול אח מעשי, וזאת נוכח כוונתו להירשם בעתיד ללימודי סיעוד במסלול אח מוסמך. נטען כי לצורך כך על הנאשם לשפר תחילה את ציוני מבחן הפסיכומטרי וכן לחסוך כסף. בדבריו של הנאשם לפניי, ציין הנאשם כי: "בחודש הבא אני מתכוון ללמוד לפסיכומטרי" (שם, עמ' 15, ש' 19-20). על דברים אלה, שב וחזר הנאשם גם בדיון שהתקיים לפניי ביום 12.3.2014, במסגרתו ציין הנאשם כי קורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי בו הוא מתכוון לקחת חלק יתקיים "בחודש הבא", וכי המבחן הפסיכומטרי קבוע ליום 1.6.2014. בהתחשב בדברים אלה, הייתי נכונה לדחות את מועד מתן ההכרעה בתיק, על-מנת לאפשר לנאשם לפעול בעניין. הודגש כי: "ביהמ"ש מבהיר לנאשם כי אינו מתחייב לדבר, לא מבחינת ההרשעה ולא מבחינת העונש, ואין בכך כדי לטעת הסתמכות או ציפייה בלב הנאשם" (פרוטוקול דיון מיום 12.3.2014, עמ' 16, ש' 12-13). בדיון שהתקיים ביום 22.5.2014 עלה כי לא השתנה דבר מבחינת מצבו של הנאשם, ולא הוצג תיעוד בכתב בעניין רישום ללימודים או לבחינה מסוג כלשהוא. על רקע כל אלה, נשמעו טיעונים משלימים של הצדדים בסוגית ההרשעה. טיעוני הצדדים בעניין ההרשעה ובעניין העונש 6. בטיעונים מיום 27.2.2014 ומיום 22.5.2014, עמדה המאשימה על כך שבמקרה דנן לא התקיימו התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לצורך הימנעות מהרשעה, הן בשים לב לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, והן מאחר שהנאשם לא הוכיח כי הרשעה תגרום לנזק קונקרטי ממשי. בהתחשב בכל אלה, טענה המאשימה כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו נאשם שביצע עבירות פליליות, יורשע בגינן. אשר לעונש - בהתאם להסדר הטיעון, עתרה המאשימה להטיל על הנאשם 180 שעות של"צ לפי המלצת שירות המבחן, וכן מאסר על תנאי. 7. מנגד, הסנגור עמד בטיעוניו מיום 27.2.2014 ומיום 22.5.2014 על נסיבות מקלות הקשורות לביצוע העבירות על-ידי מרשו. בנוסף, עמד הסנגור על נסיבותיו האישיות של הנאשם; על ההודאה ונטילת האחריות; על גילו הצעיר של הנאשם; על העדר עבר פלילי קודם; וכן על אי ביצוע עבירות נוספות במשך הזמן שחלף. בעניין האחרון, ציין הסנגור כי הנאשם עובד כקופאי במינימרקט ומקבל לידיו סכומי כסף גבוהים במזומן ובשיקים. אף-על-פי-כן, הנאשם לא חטא שוב בעבירות אותן ביצע, באופן המלמד על כך שהן היו בגדר מעידה חד-פעמית. לעיוני הוגש מכתב המלצה מטעם המינימרקט בו עובד הנאשם בשנים האחרונות, בו נכתב כי הנאשם מבצע את המוטל עליו כקופאי בחריצות ובנאמנות, וכן מפגין אחריות ויושר בדרכו. הסנגור הדגיש בטיעוניו כי מצבה הכלכלי של משפחת הנאשם קשה, אולם בכוונות מרשו לחסוך כסף ולפנות בעתיד ללימודים בתחום הסיעוד. נטען כי הרשעה בדין עלולה להקשות על הנאשם בהקשר זה. בהתחשב בכל אלה, עתר הסנגור להעדיף את שיקולי השיקום ולהימנע מהרשעת הנאשם בדין, וזאת בהתאם להמלצת שירות המבחן בתסקירו. לעניין העונש, כפי שהוסכם בין הצדדים, עתר הסנגור להטלת שעות של"צ בהתאם לאמור בתסקיר שירות המבחן. סוגית ההרשעה 8. כידוע, הכלל לגבי נאשמים בגירים הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע את הנאשם בדין (זאת, גם כאשר מדובר בנאשם שהינו חסר הרשעות קודמות). הימנעות מהרשעה מהווה אמצעי חריג שבית-המשפט יעשה בו שימוש רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, בהן בית-המשפט שוכנע כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה ונסיבות ביצועה. הנטל על ההגנה לשכנע כי בנסיבות המקרה יש לחרוג מן הכלל ולהעדיף את שיקום הנאשם בדרך של אי הרשעתו, על-פני העדפת שיקולים נוגדים אחרים ובהם: עקרון ההלימה והוקעת מעשי העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, וכן מדיניות אכיפה אחידה ושוויונית כלפי כלל העומדים לדין. בהתאם להלכה הפסוקה, על-מנת להימנע מהרשעה בעניינו של נאשם בגיר, על בית-המשפט לבחון הצטברותם של שני תנאים מרכזיים: ראשית, האם הרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. ושנית, האם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997). להלן: הלכת כתב; עוד ראו פסיקה של בית-המשפט העליון במותב תלתא מן העת האחרונה, המתבססת על תנאיה של הלכת כתב: ע"פ 5985/13 אבן נ' מדינת ישראל (2.4.2014)). לאחר שבחנתי את עניינו של הנאשם שלפניי, אני סבורה כי התנאים הנדרשים לצורך הימנעות מהרשעה לא הוּכחוּ. כך במיוחד, בעניינו של התנאי הראשון מבין השניים שהוזכרו. אבהיר את דבריי. 9. בכל הנוגע לתנאי שעניינו פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם - נקודת המוצא היא כי על ההגנה לשכנע כי הרשעה בדין תוביל ליצירת נזק קונקרטי וממשי עבוּר הנאשם. בהקשר זה, כבר נפסק כי אין די באפשרויות ערטילאיות לפיהן עלולה ההרשעה לגרום לפגיעה לא מוגדרת ובלתי ידועה. ובלשונו של כב' השופט שהם: "...יש להתייחס לנזק המוחשי-קונקרטי העלול להיגרם למבקש, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, לפיהן עלול להיגרם לו נזק כלשהו בעתיד. קבלת גישתו זו של המבקש, תחייב את בית המשפט להידרש לתרחישים תיאורטיים, שאין לדעת אם יתממשו בעתיד, ולא ברור כלל עד כמה תהיה להרשעה בדין השפעה על היתכנותם של אותם תרחישים". (רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (1.1.2013)). במקרה דנן, ההגנה לא טענה לפניי בשום שלב כי הרשעה בדין תפגע ביכולתו של הנאשם להמשיך במקום עבודתו הנוכחי כקופאי במינימרקט. ממילא, טענה מסוג זה לא הוּכחה בדרך כלשהיא. בפגישתו של הנאשם עם שירות המבחן, הוא טען כי נרשם ללימודי סיעוד במסלול של אח מעשי, וכן טען כי הרשעה עלולה לפגוע ביכולתו לעסוק במקצוע זה בעתיד. דא עקא, ההגנה לא הציגה לעיוּני תיעוד כתוב בעניין הרישום הנטען ללימודי סיעוד במסלול של אח מעשי, על-אף שהתבקשה לעשות כן. מכל מקום, כפי שצוין לעיל, בדיונים שנערכו לפניי התברר כי אף אם הנאשם היה רשום בעבר למסלול לימודי כאמור, הרי הוא ביטל את רישומו ללימודים אלה, והוא אינו רשום ללימודים אחרים. הנאשם טען לפניי כי הוא עומד לגשת למבחן פסיכומטרי בעוד כחודש ימים, כדי שיוכל להתקבל בעתיד ללימודי סיעוד במסלול של אח מוסמך. הדיונים נדחו על-מנת לאפשר לנאשם לפעול בעניין, אולם הוא לא עשה כן. ניתן לסכם ולומר כי טיעוני ההגנה בדבר נזק חמור שייגרם לנאשם בגין הרשעתו בדין, מתבססים על כוונה ערטילאית של הנאשם להירשם ללימודי אח סיעודי מוסמך, וזאת במועד בלתי ידוע בעתיד, אם וככל שהנאשם יצליח לעמוד בתנאי הקבלה לאותם לימודים. ודוק, אינני מקלה ראש ברצונו הנטען של הנאשם לבחור לעצמו את מסלול הלימודים בו הוא מעוניין, ובוודאי שאינני מקלה ראש בטענה כי על הנאשם לסייע תחילה בפרנסת בני-משפחתו שמצבם הכלכלי אינו בטוב. עם זאת, בהתאם לפסיקתו של בית-המשפט העליון, בטענה ערטילאית הנעדרת בסיס מוּכח (על-אף הזדמנויות שניתנו לנאשם בהקשר זה תוך דחיית דיונים לצורך כך), אין די כדי להרים את הנטל ולשכנע כי הרשעה תפגע באופן קונקרטי ומוחשי בנאשם. אוסיף ואומר כי גם אם בנקודה כלשהיא בעתיד יעלה בידי הנאשם להירשם ללימודי סיעוד ולסיימם, כי אז לא בהכרח הרשעה בדין תמנע ממנו לעסוֹק במקצוע זה. בהקשר זה, אני רואה להפנות לתקנה 5(א) לתקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), התשמ"ט-1988, לפיה לאחות הראשית מסוּר שיקול-דעת לאפשר עיסוק בסיעוד גם לאדם שהורשע בדין בעבירה שדינה מאסר, וזאת אם לדעת האחות הראשית אין בהרשעה "כדי למנוע עיסוק בסיעוד". מכאן עולה כי הרשעה לא בהכרח תסתום את הגולל עבוּר הנאשם להירשם ללימודי סיעוד בעתיד ולעסוק בכך. המסקנה המתבקשת הינה כי לא הוכח שהרשעה בדין תפגע בנאשם נזק קונקרטי-מוחשי. ודוק, הרשעה מעצם טיבה וטבעה עלולה להיות בעלת השפעה על עתידו של כל מורשע. ברי כי הרשעה לא תועיל לנאשם. עם זאת, בכך לא שונה עניינו של הנאשם מעניינם של נאשמים בגירים אחרים המורשעים בדין, לרבות כאשר הם נעדרי עבר פלילי קודם. 10. משהגעתי למסקנה כי לא הוכח התנאי הראשון בהתאם להלכת כתב, ממילא אין הכרח לבחון את התנאי המצטבר הנוסף שעניינו בשאלה האם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. למעלה מן הנדרש, אציין כי מחד גיסא, צודק הסנגור בטענתו לפיה השיקים של המתלוננת התגלגלו לידיו של הנאשם שלא מבחירתו, שכן הנאשם מצא אותם בתא הדואר שלו לאחר שהוכנסו לשם ככל הנראה מחמת שגגה. בנוסף, הנאשם יצר קשר טלפוני עם המתלוננת ובעלה וכן הגיע לביתם, וזאת כדי להחזיר לידיהם מיוזמתו את מרבית השיקים שהתגלגלו לידיו. זאת ועוד; אין מחלוקת כי הנאשם הפקיד בחשבון הבנק שלו את השיק המזויף, אולם השיק חזר. לפיכך, לא עבר לידי הנאשם כסף מחשבונה של המתלוננת ולא נגרם נזק ממשי. דומה כי מעשיו של הנאשם בוצעו ללא תחכום מיוחד, ונבעו ממשבר אישי וכלכלי כמפורט בתסקיר שירות המבחן. כל אלה הן בגדר נסיבות מקלות להן טען הסנגור, הקשורות לביצוע העבירות. מאידך גיסא, עסקינן בעבירות של גניבה, זיוף ושימוש במסמך מזויף. עבירות אלה עלולות להוביל לפגיעה בקניינו ובממונו של הפרט וכן לפגיעה בתחושת הביטחון האישי ובאמון הבסיסי בין בני החברה. פסיקתם של בתי-המשפט עמדה לא אחת על החומרה הטמונה בעבירות מסוג זה בשל הנזק הכלכלי שעלול להיגרם בעטיין ובשל פגיעתן בקיומם של חיי מסחר תקינים והוגנים, תוך קושי ממשי בחשיפתן. נראה כי הנאשם ביצע את העבירות לאחר תכנון (אף כי הדבר לא דרש תחכום רב). זאת ועוד; הנאשם שוחח טלפונית עם המתלוננת ועם בעלה, ואף נפגש פנים מול פנים עם בתם ומסר לה את פנקסי השיקים שהגיעו לידיו. דא עקא, העובדה כי הנאשם בא במגע עם נפגעי העבירה, לא היה בה כדי לגרום לנאשם לסגת מתוכניתו המקורית. הנאשם התחזה בשמו של אחר, וכן הוסיף ושיקר בנוגע לשלושת השיקים שנטל לידיו שלא כדין, כאשר אמר לבעלה של המתלוננת שילדים קטנים קרעו אותם. בהמשך, הנאשם זייף את חתימתה של המתלוננת על אחד השיקים שהותיר ברשותו, רשם עליו סכום של 5,000 ₪ והפקיד את השיק לחשבונו. בכל אחד מהשלבים היתה לנאשם אפשרות לחזור בו ממעשיו, אך הוא בחר שלא לעשות כן. אמת, הנאשם היה צעיר כבן 20 בעת ביצוע העבירות. עם זאת, לא מדובר בגיל על-סף קטינוּת, והנאשם בוודאי הבין את משמעות מעשיו ויכול היה להימנע מהם. היבטים אלה נושאים עימם חוּמרה, המטה את הכף לטובת הרשעה כמבוקש על-ידי המאשימה. 11. ודוק, לא נעלמה מעיניי המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעתו של הנאשם. לעניין זה אעיר שתיים: ראשית, המלצת שירות המבחן התבססה, בין היתר, על מידע שמסר הנאשם לשירות המבחן לפיו הוא רשום ללימודי סיעוד. אין חולק כי לא כך הם פני הדברים כיום. מכאן שבסיס עיקרי עליו השתית שירות המבחן את המלצתו לאי הרשעה, אינו תקף. שנית, אף שבית-המשפט מייחס משקל מהותי לעמדת שירות המבחן, המדובר בהמלצה בלבד. בעוד שירות המבחן שוקל שיקולי שיקום, הרי בית-המשפט בוחן את התמונה הכוללת ואת תנאי ההלכה הפסוקה להימנעות מהרשעה, ומכריע לפיהם. מטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא כי תנאיה של ההלכה הפסוקה להימנעות מהרשעה לא הוכחו. לפיכך, השיקולים שעניינם הלימה, גמול, הרתעה ואכיפה שוויונית של הדין- גוברים. מכלול השיקולים לקולא עליהם עמד הסנגור כמפורט בפיסקה 7 לעיל, אף הם לא נעלמו מעיניי. כל אלה יקבלו משקל במסגרת גזירת העונש. עם זאת, אין בכוחם כדי לייחד את הנאשם ממקרים אחרים. בהתייחס לטיעוני הסנגור לעניין חלוף הזמן, אעיר רק כי מאז הגשת כתב-האישום בדצמבר 2012 ועד היום, דחיות דיונים רבות בתיק היו לבקשת ההגנה. מכל מקום, אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. אמת, בזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, הנאשם מצא מקום עבודה יציב במינימרקט. עם זאת, אין טענה כי הרשעה תוביל להפסקת עבודתו שם. מעבר לכך, לא נטען כי הנאשם שינה מהותית ממצבו בזמן שחלף, באופן שהרשעה עלולה להוביל לנזק קונקרטי-מוחשי. 12. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין; וגניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 383(ג)(1)(ד) לחוק. גזירת העונש 13. הצדדים שלפניי הסכימו כי על הנאשם יוטל צו של"צ בהיקף של 180 שעות לפי המלצת שירות המבחן. הסכמה זו נראית בעיניי ראויה ואני רואה לכבדה. אמנם, מדובר בעונש המצוי ברף הנמוך של מתחם הענישה ההולמת. עם זאת, מדובר בעונש הולם בשים לב להודאה, לנטילת האחריות ולחרטה שהביע הנאשם; לכך שהנאשם חסר הרשעות קודמות והוא לא שב לבצע עבירות נוספות בעודו עובד כקופאי במינימרקט; בהתחשב בגילו הצעיר יחסית של הנאשם ולכך שהוא עובד לפרנסת משפחתו ומתמיד בעבודתו הנוכחית; וכן בשים לב לתסקיר החיובי שהוגש בעניינו. סוף דבר 14. נוכח מכלול הטעמים האמורים, אני גוזרת על הנאשם כדלקמן: א. שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 180 שעות על-פי התוכנית המוצעת בתסקיר שירות המבחן. שירות המבחן יפקח על עבודת הנאשם ויהיה רשאי לשנות את מקום ההשמה במידת הצורך, ללא צו שיפוטי נוסף. מובהר לנאשם כי עליו לשתף פעולה עם שירות המבחן וכי עליהן לבצע את השל"צ, שאם לא כן - אדון בעניינן מחדש. ב. מאסר על-תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים מהיום. התנאי הוא שהנאשם לא יבצע אחת מהעבירות בהן הורשע. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.זיוףשאלות משפטיותשיקים