ראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים

ראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים היחס בין עוצמתן לקביעת חלופת מעצר המסגרת הנורמטיבית: בדיקת חומר הראיות בשלב המעצר עד תום ההליכים משמשת לשלוש תכליות: ראשית: על פיו נקבעת מידת ההסתברות שהנאשם יימצא אשם. שנית: על-פי אותו חומר ראיות נקבע אם קיימת עילת מעצר ואיזו עילה . שלישית: החומר האמור משמש גם כראיה העיקרית שעל פיה מחליט בית המשפט אם אפשר להסתפק בחלופת מעצר. מלאכתו של בית המשפט בבדיקת הראיות לכאורה בשלב זה היא מורכבת ומבוססת על אומדנאות ועל עדים שלא נשמעו בפניו, בית המשפט אינו מצווה לקבל באופן מכני את כל הראיות בכתב המצביעות על אשמת הנאשם כאילו הנאמר הוא אמת ומשקלו מלא ולדחות את הראיות המזכות כראיות שאינן מתאימות לשלב זה של ההליך. פסיקת בית המשפט העליון בנושא היא מורכבת יותר ועוסקת בתמונה כוללת של ראיות והערכתו של פוטנציאל סביר להרשעה. גם התוצאה המתקבלת אינה בהכרח בינארית אלא מצויה על רצף של הערכת סיכויי הרשעה ובקיעים בחומר הראיות המכונים בפסיקה "ספקות מובנים". אף שנתקבל בסופו של דבר מבחן ה"סיכוי הסביר להרשעה" של כב' הנשיא ברק ונדחה המבחן של "הספק הסביר" שהציעה כב' השופטת דורנר עדיין נדרשת זהירות יתרה בבחינת חומר הראיות הכולל עדויות סותרות. ספק מובנה, אף אם אינו מכרסם בראיות עד כדי שלילת הסיכוי הסביר להרשעה, עשוי להביא, אם לא לשלילת סף הראיות לכאורה הרי שיביא להעדפת חלופת מעצר מקום שלא הייתה מועדפת בהינתן תשתית ראייתית חזקה יותר. אכן, משנדחה מבחן הספק הסביר שהציעה כב' השופטת דורנר בבש"פ זאדה הנ"ל, הרי שמציאת ספק סביר בחומר הראיות הכולל - אין די בה כדי לשלול את הסיכוי הסביר להרשעה. אלא שבית המשפט העליון איזן ומיתן במקצת את המבחן של "סיכוי סביר להרשעה" פסיקת בית המשפט העליון שאחרי הלכת זאדה הכירה ב"מקבילית כוחות" בין עוצמת הראיות לכאורה ובין מידת ההגבלה על חירות הנאשם ונקבע כך [בש"פ 5564/11 - פלוני]: ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר . הלכה זו, אשר אסמכתאות רבות לה מציין בית המשפט העליון ב- בש"פ 5564/11 - פלוני הנ"ל מתייחסת לתכלית השלישית של בחינת הראיות לכאורה . הפסיקה פיתחה פרקטיקה שלפיה ניתן "לרפא" את חולשת הראיות בדרך של חלופת מעצר, או בלשונו של השופט רובינשטיין "מסכת ראיות שיש סימני שאלה באשר לעוצמתה עשויה להצדיק חלופת מעצר". בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל בש"פ 8280/08 מדינת ישראל נ' אבו סנינה; בבש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל; בבש"פ 7298/05 נקש נ' מדינת ישראל בש"פ 327/98 אלגאוי נ' מדינת ישראל בבש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(5) 361 (2002).ראיות לכאורהראיותמעצרמעצר עד תום ההליכים