מה הדין בסוגיית אחריות שילוחית של מעסיק ? ##(1) אחריות שילוחית של מעביד - עובדים:## סעיף 13 אומנם מטיל אחריות שילוחית על המעביד עקב מעשה שביצע העובד תוך כדי עבודתו, אך זאת בגין נזק שנגרם לצד שלישי. סעיף זה אינו נוגע למערכת היחסים הפנימית שבין המעסיק והעובד ואינו מקנה לעובד חסינות מפני תביעה בגין נזק שגרם למעסיק ברשלנותו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 13 לפקודה הקובעת, כי אין באמור בסעיף 13, המייחס למעסיק אחריות שלוחית למעשהו של העובד, כדי לפטור את העובד מאחריות למעשיו. סעיף זה, בניגוד לטענת הנתבע, מחדד את הסוגיה וקובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין בעצם קיומם של יחסי שליחות כדי לפטור את העובד מאחריות למעשיו. על כן, מקום שהעובד גרם ברשלנות נזק למעסיק, אין שום סיבה לפטור אותו מאחריות לאותו נזק. ##(2) אחריות שילוחית של מעביד - קבלנים עצמאיים:## בסעיף 14 לפקודת הנזיקין נקבעת אחריותו של מעסיק שלוח שאינו עובדו, למעשה נזיקין שביצע שלוחו. אחריות שילוחית זו אינה מתקיימת, במקום שהמועסק הוא קבלן עצמאי. בע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748(1981) קובע בית המשפט העליון את מבחן "השליטה הגמורה" לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעב יד לעניין האחריות הנזיקית בפקודת הנזיקין. כך נקבע: "המבחן בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] לקביעת יחס עובד-מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, בין שליטה בפועל ובין זכות לשליטה. לעניין זה אין כל נפקא מינה למשך השליטה, ואף אין כל חשיבות לשאלה, אם בין המעביד לבין העובד קיים חוזה כלשהו, ואם חוזה זה, אפילו הוא קיים, הוא בעל אופי אישי. אותו אופי חוזי-אישי, שהוא כה חיוני ליחסי עבודה בדרך כלל..., נעדר מהגדרת הפקודה. על-כן עשויים חייל, המשרת מכוח חובה כדין, או מתנדב מזדמן, שאין עמו כל קשר חוזי, להיות " עובד" ..., גם אם, בוודאי, לא נראה בהם עובד לצורך מרבית חקיקת העבודה. אשר ליחסי שליחות נקבע בפסק הדין בעניין ניסים: זיהויו של אדם כשלוח מותנה " במעמדו" "ובמידת העצמאות שלו" פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני - ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין - אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות, המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני. במצב דברים זה פעולתו של פלוני היא חלק פנימי ממערך הפעילות הכוללת של אלמוני, וניתן לראות בה כאחד האברים, המהווים את גוף הפעילות כולה. בנסיבות אלה ניתן לראות בפלוני יד ארוכה, שכן הוא אבר חי מהמערך הכולל של אלמוני. האחריות השילוחית של המעביד או שולח, בהתאם לסעיף 16 לפקודת הנזיקין, אין בה לפטור את המזיק מאחריות כלפי צד שלישי בגין המעשה שעשה (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנא עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד קאדר (7.9.2010)). ##(3) אחריות שילוחית של מעביד לנזקי תאונת דרכים:## קיימת אף גישה בפסיקה הרואה את העובד והמעביד כמי שחבים במשותף לנזקי התאונה בתוקף היותם "מעוולים במשותף". בהתאם לכך, השיפוי בין המעוולים צריך להיקבע על פי הצדק והיושר ועל פי מידת האחריות של כל צד לנזק, כאמור בסעיף 84 לפקודה העוסק בשיפוי בין מעוולים. סעיף זה, כפי שפורש בפסיקה, דורש שחלוקת האחריות תעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מהאחראים באופן יחסי זה לזה (ראו: ת"א (י-ם) 1119/02 שקיראת צלאח נ' הורן את ליבוביץ בע"מ, מיום 30.10.2003). ##(4) חלוקת האחריות בין המעסיק לעובד:## בתא"מ (חי) 46861-11-10 הסעות אליהו יוסף ובניו (1994) בע"מ נ. דוד נעים: "אחריותו של המעסיק לגבי עוולות בנזיקין שמבוצעות על ידי עובדיו קבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). במקרה שלפני המעסיק אישר והרשה את הנסיעה ברכב 2 על ידי הנתבע והתאונה אירעה בעת שהנתבע היה במסגרת עבודתו. במילים אחרות, מדובר במקרה ברור שבו קיימת אחריות שילוחית של המעסיק לרשלנותו של הנתבע. יחד עם זאת, יש לזכור שסעיף 16 לפקודת הנזיקין קובע כי האמור בסעיף 13 לפקודת הנזיקין אינו גורע מחבותו של העובד למעשה". ובהמשך לעניין חלוקת האחריות בין המעסיק לעובד נאמר: "מחד גיסא, המעסיק במקרה דנן חב באחריות שילוחית על מעשי הנתבע. בנוסף לכך, המעסיק חב ברשלנות כלפי הנתבע מאחר ומסר לידיו רכב ששייך לגורם שלישי מבלי לבדוק מראש באם הרכב מבוטח בביטוח כלפי צד ג' או לא. חזקה על מעסיק בעת שהוא מוסר לאחד מעובדיו רכב לצורך ביצוע עבודתו שימסור לידי העובד רכב תקין, עם רישיון רכב בר תוקף וכן פוליסת ביטוח חובה וצד ג' תקפה. יהיה זה בלתי סביר להשאיר את העובד חשוף לתביעות מבלי שהיה כיסוי ביטוחי לתאונה שעלולה לקרות עקב שימוש ברכב. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שה נתבע התרשל בנהיגתו ברכב ואילולא רשלנותו התאונה לא היתה נגרמת. בפסיקה קיימות דוגמאות שבהן בית המפשט קבע חלוקת אחריות בין המעביד לעובד לגבי עוולה בנזיקין שגרם העובד במהלך ובמסגרת עבודתו אצל המעביד, כאשר אופן החלוקה נקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (ניתן ביום 7.9.2010, פסקאות 24-32 וכן 36-47 לדעתו של כבוד השופט עמית, וכן ראו פסקאות 2 ו- 3 לדעתה של כבוד השופטת חיות). לפיכך, הנני קובע שהנתבע יישא ב- 20% מהאחריות לגרם התאונה והמעסיק יישא ב- 80% הנותרים" כן ראו ת"א (ב"ש) 1367/07 השכרות רכב שלמה נ. אלהואשלה אבראהים שם נקבע כי הנתבע אחראי לפיצוי מכ וח אחריותו השילוחית כמעביד, שכן העוולה בוצעה על ידי עובדו בזמן העבודה. ##(5) האם אחריות שילוחית של המעביד לתאונת דרכים פוטרת את העובד ?## סעיף 16 לפקודת הנזיקין מציין, כי קיומה של אחריות שלוחית של המעביד, אינה פוטרת את אחריותו הישירה של העובד לתאונה, האחריות השלוחית היא אחריות נוספת ויוצרת עילה נוספת של הניזוק כלפי המעביד, אך אין בה כדי לאיין או לשלול את האחריות הישירה של העובד לעוולה שנגרמה. אחריות המעביד: אין מחלוקת בין הצדדים, כי נתבע מס' 1 הינו עובד אצל נתבעת מס' 2 ושררו ביניהם, בזמן התאונה, יחסי עובד מעביד. מכאן, יש לבחון במשקפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, האם קמה למעביד אחריות שלוחית בין עובד למעביד. על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, חלה אחריות על המעביד למעשי עובדו, שנעשה תוך כדי עבודתו, כך שלצד שלישי, הניזוק, קמה זכות לתבוע גם את המעביד בגין עוולה שביצע עובד מטעמו. נקבעו שני תנאים מצטברים לתחולתו של סעיף 13, הראשון אם המעביד הורשע או אישר את המעשה; והשני, אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. כאשר שני התנאים מתקיימים, או אז, קמה אחריות שלוחית, של המעביד, במקרנו, נתבעת מס' 2, לעוולה שביצע נתבע מס' 1. מהעובדות שנשמעו במסגרת תיק זה, ניתן לקבוע בביטחון רב, כי תנאים אלו מולאו והתקיימו במסגרת תיק זה. מדובר ברכב שבבעלות המעביד, ניתן ברשות ובסמכות לעובד, במסגרת תפקידיו בחברה ולצורך ביצוע הקשורה למטלות לצרכי העבודה. על כך העיד נתבע מס' 2, כאשר ציין שמדובר ברכב ששימש אותו לצרכי עבודה, רכב אשר נשא המעביד בכל עלותו ולא נטען לגביו, כי עשה שימוש לא מורשה ברכב (ראו עדותו של נתבע 2 בעמ' 3 ש' 17-25 לפר'). המעביד, בנסיבות העניין, אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, גם כאשר נטל את הרכב ברשות ובסמכות וביצע את פעולת הנהיגה באופן לא נאות ומשהתמלאו כל התנאים לתחולת סעיף 13 לפקודה, יש לחייב את הנתבעת באחריות שלוחית לתאונה. גם מנהל נתבעת מס' 2 אישר בחקירתו, שהרכבים הם בבעלות החברה, עלויות הרכב שולמו בידי נתבעת מס' 2 ולא שלל, כי הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה היתה לצרכי עבודה. חיזוק למסקנה לפיה מדובר בנסיעה תוך כדי העבודה ולצרכי העבודה, נסיעה שממלאה את תנאי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, ניתן ללמוד ממוצג נ/2. על פי נ/2, הנתבעת 2 קיבלה את הדרישה, היו לה השגות ביחס לנזק בלבד ומעולם לא טענה שהאחריות היא של הנהג העובד מטעמה. על פי נ/2 לא נטענה טענה כזו וכל הטענות היו סביב הנזק ולראשונה העלתה את הטענות כלפי נתבע מס' 1, רק אחרי פיטוריו ממקום העבודה. כזכור, התאונה אירעה ביום 21/3/11 ונ/2 שוגר בטרם נתבע מס' 1 פוטר מעבודתו (ראו עדות נתבע מס' 1, בעמ' 4 ש' 6). לא ברור מדוע שינתה הנתבעת את עורה וכעת מתנערת מכל אחריות לתאונה, כשהתברר שבמועד הרלבנטי לתאונה כלל לא היה קיים ביטוח לרכב, לא מקיף ולא צד ג', אך אין בטיעונים אלה, כדי לשנות מאחריותה השלוחית של נתבעת מס' 2 לתוצאות התאונה, שנגרמו עקב אחריותו הראשונה של נתבע מס' 1 שהינו עובד הנתבעת 2. אחריות הנתבעים: לאחר שמצאתי, כי שני הנתבעים, נתבע מס' 1 מכוח האחריות הישירה ונתבעת מס' 2 מכוח האחריות השלוחית, אני סבור כי שניהם חבים, ביחד ולחוד, כלפי התובעים ושניהם יישאו במלוא הנזק שנגרם לתובעים. סעיף 16 לפקודת הנזיקין מציין, כי קיומה של אחריות שלוחית של המעביד, אינה פוטרת את אחריותו הישירה של העובד לתאונה, האחריות השלוחית היא אחריות נוספת ויוצרת עילה נוספת של הניזוק כלפי המעביד, אך אין בה כדי לאיין או לשלול את האחריות הישירה של העובד לעוולה שנגרמה. שני הנתבעים לא שלחו הודעות צד ג' אחד כלפי השני, אך אין מניעה לבצע חלוקת אשמה בין שני המעוולים, בינם לבין עצמם, אך אין תחולה לחלוקה זו בינם לבין התובעים. אבהיר, כי בין התובעים לנתבעים, שני הנתבעים חייבים ביחד ולחוד כלפי התובעים, אך בינם לבין עצמם, אקבע חלוקה של אשמה ביניהם, בהתאם להוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין ובפרט הוראת סעיף 84 ב' הקובעת, כי בהליכים על ההשתתפות לפי סעיף זה, יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר, בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת ההשתתפות או להורות שההשתתפות של אדם תהיה כדי שיפוי מלא. אם כך, בקביעת ההשתתפות בין הנתבעים לבין עצמם, בהתאם לסעיף 84 לפקודה, נקבע השיפוי וההשתתפות על פי הצדק והיושר ועל פי מידת האחריות של כל צד לנזק, סעיף זה, כפי שפורט בפסיקה, דורש שחלוקת האחריות תיעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מהאחראים באופן יחסי זה לזה. לאחר ששמעתי את התיק, התרשמתי מהעדים ולאחר שהונחה בפני תמונה כוללת, הגעתי למסקנה, כי בין הנתבעים לבין עצמם, מצאתי שזה המקום להפעיל את סעיף 84 לפקודה ולקבוע שאחריות נתבעת מס' 2 היא בשיעור 90% ואילו נתבע מס' 1 10%, סכום המגלם השתתפות עצמית לו היה ביטוח צד ג' ברכב מסוג זה ואלה נימוקיי: ראשית, מדובר בתאונת דרכים שהתרחשה בעקבות הסח דעת בלבד, התאונה לא מלמדת על רשלנות חמורה ו/או רשלנות עם נסיבות יוצאות דופן, אלא לתאונה שגרתית שאין בה נסיבות מיוחדות מבחינת האשם של הנהג ו/או חריגה קיצונית מהרשאתו של המעסיק. שנית, נתבעת מס' 2 כמעביד, היתה אחראית על הרכב, על הוצאותיו והיה בידיה לבטח את הרכב, אלא שהיא בחרה משיקוליה היא, לבצע את ביטוחי החובה ולהסתפק בהם בלבד ולא דאגה לרובד המשני של הביטוחים, ביטוחי רשות, כגון ביטוח צד ג'. המעביד הינו הבעלים של הרכב ונושא בהוצאות הרכב במלואם ויש לבחון האם המעביד, בנסיבות בהם לא ביטח את רכבו, יוכל להיפרע מעובדו, בנסיבות ספציפיות אלו ולדרוש ממנו השתתפות בתשלומים שישולמו לידי הניזוק (התובעים). אין חולק, כי נתבעת מס' 2 לא דאגה לבטח את הרכב, מסיבות שלא התבררו עד תום בפני, בביטוח לנזקים לרכב צד שלישי. ברמת העיקרון מקובלת עלי עמדתה של כב' השופטת ריבה שרון במסגרת ת.א. 3999/04 מיום 10/11/04 בקבעה: "במקרה השני, של ביטוחי רשות, לא נראה לי צודק או סביר להטיל על כתפי העובד את הנטל הכספי הנובע משימושו ברכב לטובת ובמצוות מעסיקו, כאשר - המעסיק הינו יוזם השימוש ברכב, הוא אשר נהנה מפירות השימוש ולאחר ש"חסך" כספים, בכך שלא ביטח את השימוש מפני נזקים לצד ג', חשף את העובד לסיכון כספי - מבלי שיידע אותו על כך מראש ומבלי שיעמיד בפניו את זכות הבחירה אם ליטול על עצמו את הסיכון אם לאו". שלישית, עמדתה הראשונית של נתבעת מס' 2, כפי שעולה מנ/2 אי נטילת אחריות, הטענות שאינה נושאת באחריות עלו רק לאחר פיטוריו של הנתבע, אין זה צודק במסגרת הנסיבות הכלולות של המעביד והעובד, להטיל זאת על העובד, כאשר היה ביכולתו של המעביד לבטח את הרכב בעלות מינימאלית בהשוואה לנזק שנגרם. בגישות דומות ראו ת.א. (ת"א) 221687/02 פניקס הישראלי בע"מ נ' בן דוד בן מוחא (ניתן ביום 30/5/05). ת.א. (נתניה) 578/92 יהודה סלם נ' טירן בר שלמה. ת.א. 3999/04 (ראשל"צ) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרטלמן קטי. ת.א. (י-ם) 1119/02 שקירת נ' אורן את ליבוביץ בע"מ. ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר שלומי קורן וע"א (חיפה) 1005/05 פלמון איתן נ' ציגנלוב אשר משה. ת.א. (י-ם) 4077/05 הכשרת היישוב נ' עוויסאת ריאד (ניתן ביום 10/4/06). רביעית, לא הוכח בפני, כי נתבעת מס' 2 ובטרם שהיא מוסרת את הרכב לידי עובד מעובדיה, ובעת שהרכב אינו מבוטח בביטוח רשות, היה עליה ליידע את העובד ו/או לוודא שהעובד מסכים לנהוג ברכב כשאין מעטפת ביטוחי רשות וכי הוא עומד בפני הסכנות של תשלום ישיר לניזוק. העדר וידוא לנקודה זו במיוחד, יש לזקוף אותה לחובת הנתבעת במסגרת שקילת שיקולי יושר וצדק בין המעולים, בינם לבין עצמם, במסגרת סעיף 84. אני ער לכך, שהמעביד יוכל להסתפק בביטוחי חובה בלבד, מה שדורש הדין, אך במערכת היחסים בינו לבין העובד ומאחר ועלולות להיות תוצאות של נהיגה ברכב המעביד, על המעביד, שמסתפק בביטוחי חובה בלבד, ליידע את העובדים ולוודא שהעובדים מבינים ומפנימים את המשמעות של העדר רשת ביטוח המשלים בדמות צד ג' ומקיף. חמישית, לא שוכנעתי ברמה הנדרשת, כי נתבע מס' 1 היה חלק ממערך הביטוחים ובאחריותו וחלק מתפקידיו לבצע את הביטוחים. היה צורך בזימונה של העדה, גב' הדס מאור, עוזרת המנכ"ל, שחלק מתפקידה היה עריכת ביטוחים לרכבים, לפרוש בפני שיטת העבודה ביחס לביטוחים, אם הם מבטחים את כל הרכבים ואיזה רובד של ביטוחים, אך הנתבעת 2 נמנעה מלעשות כן. הערה אחת ביחס לכתב התביעה: היה מקום לנסח את כתב התביעה בצורה יותר בהירה, אך כזכור, אין צורך על פי תקנות סדר הדין האזרחי ובפרט תקנה 9, שמחייבת ציון העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה והתביעה יש בה את העובדות האלו וניתן להתרשם מסעיפים 4 ו-9, מציון העובדות הדרושות לצורך הקמת אחריותה של נתבעת מס' 2. הנזק: התובעים הזמינו חוות דעת שמאי, השמאי לא נחקר על חוות דעתו. כנטען בידי התובעים, תובעת 1 שילמה והדבר לא היה במחלוקת, לידי התובע מס' 2, סך של 12,283 ₪, כמפורט בסעיף 12 לכתב התביעה ואילו נגרם לתובע מס' 2, עקב הפעלת הפוליסה, נזק עקיף בסך 1,963 ש"ח ועתר בפני בית המשפט לפצותו בגין הפסדי ימי עבודה בסך 800 ₪. ביחס לתובעת מס' 1, אכן קיים חוסר התאמה בין הדרישה שנשלחה לנתבעת לבין המסמכים שהונחו בפני ואשר תומכים בסכום שצוין בכתב התביעה. לאחר שעיינתי בכל המסמכים, אכן המסמכים שצורפו לכתב התביעה תומכים בסכום שנדרש על ידי התובעים ואני קובע, כי יש בהם כדי להוכיח את מלוא נזקם של התובעים, למעט בעניין הנזק של הפסד הכנסה שנגרם לתובע מס' 2, שלא נתמך בשום אישור לעניין היקף ההכנסות ומספר הימים שבהם הרכב היה בתיקון. התוצאה: על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: לתובעת מס' 1 סך של 12,249 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום הגשת התובענה ועד התשלום המלא בפועל. לתובע מס' 2 סך של 1,963 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את האגרה ששולמה על ידם (על שני חלקיה) וכן ישלמו שכ"ט עו"ד בסך 2,700 ₪, כולל מע"מ. בין המעולים, בינם לבין עצמם, מפנה לפרק הקודם שבו דנתי בחלוקה ביניהם וקבעתי, כי הנתבעת מס' 2 תישא ב- 90% והנתבע מס' 1 10%. אחריות שילוחית