תביעה בגין פלישה ונטיעת עצי זית ללא אישור

תביעה בגין פלישה ונטיעת עצי זית ללא אישור 1. התובעות הינן הבעלים הרשומים של חלקות 25 ו-27 בגוש 19201, הנמצאות בתחום שיפוט המועצה המקומית כסרא-סמיע, והמנוהלות על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המקרקעין"). 2. לטענתן, הנתבעים פלשו לחלק מהמקרקעין, הקימו בהם גדר ונטעו בהם עצי זית ללא כל הרשאה ו/או זכות שבדין. 3. ביום 5.1.12 נשלחה לנתבעים התראה בכתב לסילוק ידם מהמקרקעין, ומשהתראה זו לא נענתה, הוגשה התביעה דנן שבה עתרו התובעות להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, ועל השבתם לידי התובעות כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס ו/או בניה ו/או נטיעה. 4. נתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") התגונן מפני התביעה בטענה כי הינו מחזיק במקרקעין כדין, בהסכמת וידיעת התובעות במשך עשרות שנים, בהתבסס על עסקת חליפין שעליה יורחב הדיבור בהמשך. שאר הנתבעים לא התגוננו מפני התביעה. 5. טענת ההגנה של הנתבע בכתב ההגנה טען הנתבע לקיומה של עסקת חליפין המקנה לו את הזכות להחזיק בחלק מהמקרקעין, אם כי הטענה הועלתה על ידו באופן כללי ומבלי שהושתתה על פירוט סדור וברור לגבי מקורה על עסקת החליפין. ברם, מתוך לקט הטענות והעובדות שהובאו בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים ובחומר הראיות, התבררה התמונה הבאה: המנוח נימר עלי פאעור (להלן "המנוח") היה הבעלים של חלקות המקרקעין הידועות כחלקות 24, 25 ו-27 בגוש 19201 מאדמות הכפר כסרא סמיע (ביחס לבעלותו בחלקות 25 ו-27 ראה סעיף 3 בתצהיר הנתבע נ/4 אשר לא נסתר). כפי שניתן היה להסיק מטענות הנתבע ומחומר הראיות, מלפני עשרות שנים, הקצה המנוח, לבקשת התובעות ובהסכמתן, חלק מחלקה 24 (המסומן כתת חלקה 24/11 בתשריט החלוקה שסומן נ/1), למועצה המקומית כסרא סמיע (לשעבר המועצה האזורית מרכז הגליל) (להלן "המועצה"), לשימוש כאתר להשלכת פסולת לרבות מעבר לאתר פסולת. 6. לימים, מכר המנוח את חלקות 25 ו-27 לתובעות, וחלקות אלה נרשמו על שם התובעות בלשכת רישום המקרקעין, בשנת 1971, לאחר הליכי הסדר. 7. כפי שניתן היה להסיק מטענות הנתבע, העסקה הנ"ל נכרתה אגב אישורה של "מעין עסקת חליפין" כדבריו, בין המינהל לבין המנוח, אשר לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, שלפיה סוכם כי תמורת חלקה 24/11 אשר הוקנתה למועצה בהסכמת התובעות וידיעתן כמתואר בסעיף 5 לעיל, יקבל המנוח את זכויות הבעלות בחלק מחלקה 25 (המסומן כתת חלקה 25/2 בתשריט נ/1), וכך היה. 8. בשנת 1972 מכר המנוח את חלקה 24 לנתבע ואחיו ו/או יורשיהם (שהם נתבעים 2-10), על פי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר מיום 20.12.72. לטענת הנתבע, העסקה הנ"ל התבצעה בכפוף לעסקת החליפין שהיתה קיימת בין המנוח לבין התובעות כמתואר בסעיף 7 לעיל, ומאז (ואף לפני כן לטענתו), הוא משתמש בחלקה 25/2 ונוהג בה מנהג בעלים, בידיעת התובעות והסכמתן. 9. פניותיו של הנתבע אל התובעות ואל המועצה להסדיר את זכויותיו בחלקה 25/2 נפלו על אוזניים ערלות. 10. בשנת 2006 התברר לנתבע ואחיו כי הבן של המנוח העביר את זכויות הבעלות בחלקה 24 על שמו בלשכת רישום המקרקעין. מהלך זה הביא את הנתבע ואחיו ו/או יורשיהם, להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לזכויות הבעלות שלהם בחלקה הנ"ל (ת.א 432/06). בית המשפט המחוזי (כב' השופט גרשון) קיבל את התביעה, וזאת, בין היתר, לאחר שנתן אמון בעדותו של הנתבע, והורה על ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין ועל רישום הזכויות בחלקה הנ"ל על שם הנתבע ואחיו. 11. בעקבות מתן פסק הדין, המשיך הנתבע במאמציו להסדיר את זכויותיו בחלקה הנ"ל, הן מול אחיו והן מול התובעות והמועצה, והוכן תשריט חלוקה בין האחים, שעל פיו, יוחדה לנתבע, בין היתר, חלקה 25/2 שבה עשה שימוש במשך עשרות שנים כמתואר לעיל, חלף חלקה 24/11 שהוקצתה למועצה כמצוין בסעיף 5 לעיל. 12. לאחר הכנת התשריט הנ"ל פנה הנתבע שוב אל התובעות ואל המועצה בדרישה להסדיר את זכויותיו בחלקה 25/2, אך ללא הועיל. בעקבות אחת הפניות הנ"ל, ביקר נציג התובעות מר פארס מזייד בחלקה 25/2, ולאחר הביקור הנ"ל, הוגשה התביעה דנן. 13. בנסיבות אלה טוען הנתבע כי החזקתו במקרקעין הינה כדין, וכי דין התביעה לסילוק יד נגדו להידחות. 14. התובעות לא הגישו כתב תשובה מטעמן לטענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבע. 15. ניסיון להביא את הצדדים להסדר לא צלח לצערי, ומכאן הצורך במתן פסק דין. 16. דיון אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. 17. מהנדס המועצה מר ניהאד ח'טיב העיד בבית המשפט כי חלקה 24/11 משמשת את המועצה כאתר פסולת מזה עשרות שנים, בהסכמת התובעות והרשאתן, וכי בעבר התקיימו מספר ישיבות עם נציגי התובעות על מנת להסדיר את רישום הזכויות בחלקה, ודבריו הנ"ל לא נסתרו. וכך אמר בעדותו בבית המשפט: "התקיימו מס' ישיבות לא מבוטל גם במועצה וגם במחוז, עם קודמו של מר פארס , מר דוד דהן, על מנת להסדיר את אתר שפיכת הפסולת בישוב כסרא, ומחוסר אדמות של המינהל שיתאימו למטרה הזו, קיבלנו הסכמה בשתיקה של המינהל תמשיכו לשפוך עד שימצאו אתר חלופי" (עמ' 13 ש' 29-26) מנגד העיד הנתבע ועדותו לא נסתרה, כי במשך עשרות שנים הוא השקיע בחלקה 25/2, עיבד אותה, נטע בה עצים ונהג בה מנהג בעלים, בידיעת התובעות והסכמתן, וכי פניותיו אל התובעות, הן לפני הכנת תשריט החלוקה והן לאחריו, להסדרת זכויותיו בחלקה הנ"ל, נענו בהלוך ושוב (ראה עדותו בעמ' 21 ש' 15-10). ובהתייחס לעסקת החליפין, כך אמר בעדותו: "זו חלוקה של המינהל, ואנחנו מודעים לזה שהמינהל לקח חלקה 24/11 ואני לקחתי 25/2 על מנת להרחיק את המזבלה מהכביש. חלקה 25/2 היא בדיוק צמודה לכביש, אז הרחיקו את המזבלה ואנחנו מודעים לזה. המינהל קיים החלפה עם הבעלים הראשונים של הקרקע מר פאעור, והוא נתן לנו את החלק הזה, חלקה 25/2 (עמ' 18 ש' 31-29, עמ' 19 ש' 2-1) והוא המשיך ואמר: "ת. פאעור אמר שיש הסדר עם המינהל כדי להעביר את זה , ז"א משהו מסודר. שיעביר את זה ביננו לבין המינהל. ש. למה? ת. כי החלקה 24/11 יש גם שפיכת פסולת, וחלקה 25/4 בנו אותה לבית קברות. היא סמוכה ולא ניתן להתחלף. ובשביל זה קיבלנו שנעשה החלפה. אבל כל פעם שהיינו פונים היו אומרים כן, כן, לא הגענו להסדר" (עמ' 20 ש' 23-18). יוצא אפוא שטענות הנתבע בדבר החזקה והשימוש שנעשו בחלקות 24/11 ו-25/2, הן על ידי המועצה והן על ידו, במשך עשרות שנים, בידיעת התובעות והרשאתן, לא נסתרו. מצב דברים זה מחזק את גרסת הנתבע בדבר קיומו של עסקת החליפין אשר מומשה דה פקטו בשטח על ידי הצדדים במשך עשרות שנים. 18. יתרה מכך, הנתבע הצהיר כי חלקה 25/2 שווה בשטחה לחלקה 24/11, ודבריו הנ"ל לא נסתרו על ידי התובעות (ראה סעיף 6 לתצהירו נ/4). גם עיון בתשריט החלוקה נ/1, מלמד כי השטח של שתי החלקות הנ"ל שווה בקירוב, ועובדה זו אף היא מחזקת את קיומו של הסכם החליפין המדובר. 19. זאת ועוד, הוכח כי הנתבע הוא זה שפעל במשך כל השנים, הן מול המועצה והן מול התובעות, להסדרת זכויותיו בחלקה 25/2, וסביר להניח כי התנהלות זו אינה אופיינית לאדם הפולש לקרקע לא שלו, כטענת התובעות. 20. מנגד, התובעות בחרו להעלים מעיני בית המשפט את פניותיו של הנתבע אליהן בבקשה להסדרת זכויותיו, והדבר עלה אך ורק במסגרת חקירתו הנגדית של נציגן מר פארס מזייד. לא זו אף זו, התובעות אשר טענו כי ברשותן "דו"ח בעלות" המתעד את כל ההתחייבויות בנוגע למקרקעין נשוא התובענה (ראה עדות מר פארס בעמ' 11 ש' 13-9), לא טרחו להציג דו"ח זה, ואף לא תצלום אויר המתעד את מצב המקרקעין לפני שנת 2012 (מועד משלוח ההתראה על ידן), ולמותר לציין כי הדבר פועל לרעתם על פי ההלכה הפסוקה, ומחזק מאידך, את טענת הנתבע בדבר השימוש רב השנים שנעשה על ידו במקרקעין הנ"ל. 21. לאור מכלול הדברים שפורטו לעיל, שוכנעתי כי בין הצדדים היה הסכם חליפין, ששורשיו בהסדר שהתגבש בין המנוח, התובעות והמועצה לפני שנים רבות, ואשר מומש דה פקטו בשטח על ידי הצדדים במשך כל השנים שחלפו ועד היום. 22. אמנם לא נעלמה מעיני העובדה שהנתבע לא הציג כל ראיה בכתב בהתייחס לעסקת החליפין שנטענה על ידו, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב", אולם כידוע, דרישת הכתב רוככה במשך השנים עד כדי ויתור על קיומה במקרים שבהם "זעקת ההגינות מצדיקה סטייה מעקרון הכתב" (ראה ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא ואח', פ"ד נ (1), 185) (לסקירה רחבה בעניין התפתחות "תורת הריכוך" ראה פסק דינה של כב' השופטת חיות בע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח', ( 21.3.11). 23. לעניות דעתי, המקרה שבפנינו נופל בגדר המקרים החריגים שבהם זעקת ההגינות גוברת על דרישת הכתב, שכן, הנתבע, ובמשך עשרות שנים, עיבד את חלקה 25/2 והשקיע בה את מרצו וממונו, בהתבסס על עסקת החליפין, בידיעת והסכמת התובעות, כאשר חלקה 24/11 הנמצאת בבעלותו, שימשה את המועצה כאתר פסולת כאמור, בהסכמת התובעות ועידודן. אין ספק כי הסתמכות זו הביאה לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, שכן בצד ההשקעה וההשבחה שנעשו על ידו בחלקה 25/2, איבדה חלקה 24/11 מערכה, ואף מאיכותה עקב השימוש רב השנים שנעשה בה כאתר פסולת. יתרה מכך, הוכח כאמור כי הנתבע פנה אל התובעות במשך השנים שחלפו בדרישות להסדיר את הזכויות בחלקות 24/11 ו-25/2, אולם התובעות שתקו על שמריהן, ככל הנראה מחמת קושי בהקצאת קרקע חלופית למועצה לצורך השלכת פסולת, ובמחדלן הנ"ל, תרמו להנצחת המצב הקיים ולשינוי מצבו של הנתבע לרעה. בנסיבות אלה, יהיה זה בלתי הוגן להתעלם מעסקת החליפין אך בשל העדר קיומו של מסמך בכתב, ומן הראוי היה, שהתובעות, כרשויות ציבוריות הכפופות לחובות ההגינות ותום הלב, תמנענה מהעלאת טענה זו במסגרת ההליך דנן. 24. השתק שיפוטי התובעות טענו כי לאור העובדה שבהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ואשר דן בזכויות הבעלות בחלקה 24 (ראה סעיף 10 לעיל), לא הועלתה כל טענה בדבר קיומה של עסקה החליפין הנטענת, אז מנוע הנתבע מלהעלות את טענותיו בעניין העסקה הנ"ל בהליך זה, מכח השתק שיפוטי. אין ממש בטענה זו. הטענה בדבר השתק שיפוטי "יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים" (ראה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט (6), 625), ואין זה המקרה שבפנינו. בהליך בבית המשפט המחוזי עתרו התובעים להצהיר על זכויות הבעלות שלהם בחלקה 24, והטענה בדבר קיומה של עסקת החליפין לא היתה רלוונטית ו/או דרושה לבירור תביעתם הנ"ל, הגם שיוזכר כי התובעות לא היו צד בהליך הנ"ל. לא זו אף זו, אלא שהעלאת הטענה בדבר קיומה של עסקת החליפין בהליך זה, אינה סותרת את הטענה בדבר זכויות הבעלות בחלקה 24 הנ"ל, אשר הועלתה על ידי הנתבע ואחרים בהליך השני. נהפוך הוא, היא יונקת את קיומה מעצם ההצהרה על הזכויות הנ"ל, שכן אלמלא זכויות אלה, לא ניתן היה לטעון לקיומה של עסקת החליפין. אי לכך, אין בפנינו "טענות עובדתיות או משפטיות סותרות" המהוות יסוד לקיומו של "השתק שיפוטי". 25. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבע מס' 1 מחזיק כדין בחלק מחלקה 25 בגוש 19201 (המסומן כתת חלקה 25/2 בתשריט נ/1) מכח עסקת החליפין שהוכחה לעיל, ומשכך דין תביעת התובעות בכל הנוגע לחלקה 25 להידחות, וכך הנני קובעת. התובעות תשלמנה לנתבע מס' 1 שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 26. לגבי חלקה 27 בגוש 19201 - התובעות לא הוכיחו כי נעשה שימוש בחלקה הנ"ל על ידי נתבע מס' 1. לעומת זאת, קמה להן הזכות ליטול פסק דין כנגד יתר הנתבעים אשר לא התגוננו מפני התביעה, ביחס לחלקה זו. אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה ביחס לחלקה 27 בגוש 19201 כנגד נתבעים 10-2 בהעדר הגנה, ומורה להם לסלק את ידם מהחלקה הנ"ל, ולהשיב את החזקה בה לידי התובעות כשהיא פנויה מכל אדם ו/או נכס ו/או בניה ו/או תשתית ו/או נטיעה במקרקעין. נתבעים 10-2 ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 27. בנוסף הנני נותנת לתובעות היתר לפיצול סעדים ביחס לחלקה 27 בגוש 19201, כמבוקש בסעיף 15.7 לכתב התביעה. נטיעהפלישה למקרקעין