צו מניעה האוסר על הפרעה לשימוש בחנות 1. בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להימנע מכל מעשה ו/או מחדל - בין במישרין ובין בעקיפין, שיש בו משום הפרעה לשימוש והחזקה של המבקש בחנות המשמשת לממכר מוצרים (להלן: "המקרקעין"). רקע עובדתי 2. המשיבה ניהלה התדיינות בעניין החנות הנ"ל בביהמ"ש השלום ברחובות. את התביעה לפינוי החנות כמושכר הגישה כנגד אדם בשם ססי (להלן: "ססי") וביום 25.11.12 ניתן פסק דין לפינוי החנות על ידו או מי מטעמו (להלן: "פסק הדין לפינוי"). בין מועד מתן פסה"ד לדיון בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי פנה המבקש לבימ"ש זה במסגרת הבקשה דנן ע"מ למנוע בין היתר נקיטת הליכי פינוי כנגדו ע"י המשיבה, מכוח פסה"ד הנ"ל. בהסכמת הצדדים עוכב הדיון בבקשה עד להכרעה בערעור וביום 25.12.13 דחה כב' ביהמ"ש המחוזי (מרכז) את הערעור. הדיון בבקשה דנן חודש כעבור כחודשיים מבלי שניתן צו ארעי במעמד צד אחד אלא לאחר הדיון במעמד הצדדים. 3. ביום 7.3.10 חתמה המשיבה עם מינהל מקרקעי ישראל על הסכם להארכת תקופת הפיתוח של המקרקעין עד ליום 1.1.12 וביום 29.1.12 הוארכה התקופה עד ליום 1.1.17. הורתו של ההסכם הנ"ל היתה בהתקשרות של חברת לקי בהסכם פיתוח בשנת 97 עם מינהל מקרקעי ישראל ובשרשרת העברת זכויות מכוחו עד להקנייתן למשיבה בשנת 08'. 4. אין חולק כי החנות נשוא הבקשה הושכרה ע"י המשיבה לססי על פי הסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה קצובה של שנה ואופציה לשנה נוספת שמומשה מתאריך 1.11.09 ועד ל-31.10.11 (להלן: "הסכם השכירות"). 5. לגרסת המבקש החזקתו של ססי נוסדה וקדמה להסכם השכירות הנ"ל ובפועל החזיק בחנות כ-20 שנה, וניהל בה את העסק הנ"ל. גם המבקש מחזיק בחנות מזה שנים לאחר שרכש את העסק מססי כנגד תמורה מוסכמת. בחששו כי המשיבה תנצל את פסק הדין לפינוי לצורך פינויו שלו מהחנות, וזאת על אף שאין כל צו פינוי כנגדו עתר למתן צו מניעה כנגדה בהסתמך על סעיפים 17 ו-19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 במטרה להגן על חזקתו בחנות. לדידו הצו הזמני מיועד לשמור על המצב הקיים בו החזקה בחנות מצויה בידיו. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת כתב התביעה עתר המבקש ליתן צו מניעה קבוע, שעילתו זהה לצו הזמני וזאת במטרה לטענתו לקבל הגנה כמחזיק אפילו שלא מכוח זכות כלפי מי שמבקש לנשלו מחזקתו. טענות הצדדים המבקש 6. לטענת המבקש הוא זכאי להגנה על החזקתו בת השנים בחנות. עילת הבקשה מבוססת על סעיפים 17 ו-19 לחוק המקרקעין כאמור העוסקים אמנם במטרד והחזרת גזילה, אך מכוחם הוא זכאי לסעד. בהפנותו לבג"צ 10302/07 טל בנייה נ' שר הביטחון ואח' סבור המבקש כי משנקבע שתכליתה של התביעה הפוססורית היא לתת הגנה למחזיק, גם אם אינו מחזיק כדין, וזאת ע"מ למנוע פינוי בכוח הזרוע אלא ע"י הליך משפט ראוי, לכן יש לאפשר שמירת המצב הקיים עד להכרעה בתביעה העיקרית. 7. זאת ועוד, הואיל ותביעת הפינוי לא הוגשה כנגד המבקש חרף ידיעת המשיבה על החזקתו בפועל בחנות נהגה המשיבה בחוסר תום לב עת שקבלה פסק דין לפינוי ביודעה את זהות המחזיק האמיתי, בתכססנות ובכוונת מכוון. בהגשת התביעה רק כנגד ססי- ולא כנגד המבקש, ביקשה המשיבה להיבנות מהאפשרות להגיש תביעה מהירה מכוח פרק טז' 4 לתקסד"א כנגד ססי, תוך שהיא "מגניבה" סעד ולפיו יש לפנות את ססי וכל מי מטעמו- ולנסות להחילו כנגד המבקש. שהרי כנגד האחרון, שאינו חתום עמה על הסכם שכירות בלתי מוגנת, לא היה ביכולתה להעלות טענת מניעות על יסוד הלכת עוקשי. 8. עוד טען המבקש כי למשיבה אין זכות קניינית בחנות ולכן אינה יכולה לפעול לפינויו של המבקש. על פי הסכם הפיתוח של המשיבה מול המינהל רק לאחר השלמת הפיתוח ועמידתה בהוראותיו, תוכל לרכוש זכויות קנייניות במקרקעין וזאת בדרך של התקשרות בהסכם חכירה עם המינהל. 9. במענה לטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה בי"ד- נטען כי אין זיקה או קרבה משפטית בינו לבין ססי. יתר על כן השתק הפלוגתא מתקיים כאשר בימ"ש מוסמך קובע ממצא עובדתי הדרוש להכרעה בפלוגתא שבין הצדדים, ואילו פסה"ד בעניין ססי מושתת על מניעות ומתבסס על הקביעה כי מאחר וססי חתום על שכירות בלתי מוגנת, מנוע הוא מלטעון כנגד זכות המשיבה בנכס. קביעה זו אינה ממצא עובדתי ואינה חלה על המבקש. גם הקביעה החליפית בפס"ד ססי ולפיה למשיבה זכויות בחנות אינה מחייבת שכן בימ"ש שלום אינו מוסמך להכריע בזכויות במקרקעין. 10. בניסיון להתמודד עם טענות שביושר כנגדו טען המבקש כי, שיהוי והשתק יביאו לדחיית תביעה רק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי התובע ויתר על זכותו- ולא כך הדבר במקרה זה. המבקש נאלץ להמתין לפסה"ד נגד ססי ע"מ שתיווצר עילת התביעה. כך גם לגבי ההשתק- שכן טענה זו מושתתת על הטענה כי המתין כביכול בחיבוק ידיים להכרעה בתביעת המשיבה כנגד ססי ולא הצטרף להליך מיוזמתו. גם כאן פעלה המשיבה בתכססנות שכן היה על המשיבה לתבוע את פינוי כל המחזיקים בנכס ולא לנסות להכניס את סעד פינוי המבקש "בדלת האחורית" בבקשה את פינוי ססי "וכל מי מטעמו". זאת ועוד, משלא התקבלה אצל המבקש כל הודעה לעניין תוצאות ערעורו של ססי, התבקש ביהמ"ש הנכבד למתן צו ארעי עד לקבלת ההחלטה בבקשה. 11. לשיטת המבקש, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, שהרי לעומת אובדן החזקתו בחנות, שמשמעה ירידה לטמיון של השקעותיו לא יגרם כל נזק למשיבה שתקלע ממילא לדיונים ארוכי שנים בטיפול בתוכניות הבניה, שטרם אושרו. הצו הזמני בא לשמר מצב קיים ואין ליתן למשיבה אשר פועלת בתכססנות לפינויו את מבוקשה. המשיבה 12. בתגובת המשיבה לבקשה למתן הצו נטען כי למבקש אין זכות עצמאית בחנות המנותקת מזכויותיו של ססי, ומשנקבע כי אין לססי זכויות- הרי שגם המבקש נעדר זכויות בחנות, ולכן ההחזקה לכשעצמה, כשאינה מתבססת על זכות כדין היא מצב עובדתי נתון בלבד אולם אינה בגדר זכות הראויה להגנה. הטענה הסתמית בדבר רכישת הזכויות ללא פרטים או ראיות בעניין אינה מקימה זכות. יתר על כן, תקופת הסכם השכירות שבין המשיבה לססי, שמכוחו רכש המבקש לטענתו זכויות בחנות חלה מיום 1.11.09 ועד ליום 31.10.11 - דבר הסותר את טענת המבקש להחזקה של למעלה מ-7 שנים. 13. המשיבה סומכת ידיה על פסק דנו של ביהמ"ש ברחובות, וטוענת כי שעה שהפך חלוט הוא מקים השתק כנגד המבקש. בפסה"ד הנ"ל קבע ביהמ"ש ממצאים עובדתיים ומשפטיים שהינם בבחינת מעשה בי"ד ו/או השתק פלוגתא ביחס לתביעת המבקש ואם ביקש למנוע את תחולתו עליו הנטל להוכיח קיומה של זכות עצמאית וזאת לא עשה. יתר על כן, למרות שהמבקש ידע על ההליך שהתנהל לפינוי הנכס כנגד ססי, לא נקט בדרך הקבועה בתקנה 51 לתקסד"א, בחר לשבת בחיבוק ידיים והסתפק בעדות אביו בהליך הנ"ל. האחרון הגיש תצהיר בהליך שם ואף נחקר נגדית ועל פי עדותו עולה כי החזקה הייתה משותפת לססי, המבקש ואביו והחזקה בה הייתה לתקופה של שנתיים. 14. כמי שהסעד המבוקש על ידו נעוץ בדיני היושר אין המבקש זכאי לטענת המשיבה לכל סעד מן היושר באשר לא עמד בתנאים המוקדמים לכך. ראשית, המבקש חסר ניקיון כפיים- העלה טענות עובדתיות סותרות וגם נמנע מגילוי מלוא הפרטים הרלוונטיים כמו הקביעה בפסק הדין כי הפינוי חל כנגד ססי ומי מטעמו. הוא הדין בניסיון להציג את פסה"ד הנ"ל כמושתת על מניעות בעוד שההכרעה בו מתייחסת לזכויות לאחר דיון לגופו. שנית, המבקש השתהה בחידוש הבקשה לסעד הזמני והיה זה באחריותו להודיע לביהמ"ש בדבר פסק הדין שניתן בערעורו של ססי, אך לא עשה כן עד לדיון ביון 17.2.14, בו הודיע, לאחר 54 ימים ממועד מתן פסק הדין בערעור- כי הערעור נדחה. 15. המשיבה פרטה את הנזק הרב שיגרם לה אם ינתן הצו, מכיוון שיפגע תכנונה לפנות ולהרוס את החנות, ימנעו פיתוח ומימוש הבנייה על המקרקעין, ויחול עיכוב בהוצאת היתר בנייה. ב"כ המשיבה הדגיש בנוסף, כי למעשה הפעלת העסק ע"י המבקש נעשית שלא כדין ובקשתו לקבל רישיון כנ"ל נדחתה, ולכן במצב זה ממילא מתחייב פינויו מהחנות. דיון 16. סמכותו של ביהמ"ש למתן צו מניעה זמני הותנתה בתנאים המפורטים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי: "(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן העד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." עיננו רואות כי על המבקש לקבל סעד זמני כנ"ל לשכנע בקיומה של עילת תביעה עפ"י ראיות מהימנות לכאוריות ולהצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. דהיינו, שהנזק שיגרם למבקש הסעד הזמני, ככל שלא יינתן הצו, עולה על הנזק שיגרם למשיבה, אם יינתן הצו. לצד שיקולים אלו על ביהמ"ש לשקול שיקולי יושר וצדק, כמו שיהוי. (ראה רע"א 5841/11 אקסלרוד איטה נ' בנק המזרחי (20.9.11 ) ) 17. ההלכה מורה, כי שני היסודות הנ"ל של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות נבחנים ב"מקבילית הכוחות", קרי ככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר, כך תפחת הדרישה ותקל עם המבקש, במסגרת בחינת מאזן הנוחות. (ראה רע"א 6944/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר פ"ד נו (1) 529 (2001)) כמו כן, במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, ידוע שהסעד הזמני נועד למנוע שינוי מצב קיים ולענות על החשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. במיוחד הדבר נכון בנוגע לפינוי נכס מקרקעין, שאז המצב יהא בלתי הפיך או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, הגם שקיים הבדל בין פינוי אדם מדירת מגורים לבין פינוי נכס עסקי. 18. על מנת לבחון את סיכויי התביעה נותן ביהמ"ש דעתו לראיות לכאוריות שהוצגו לפניו, והערכה זו יכולה להשתנות במסגרת הדיון, ובוודאי לאחר הצגת מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי. (ראה רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ' ירון עיון (1.9.09)) המבחן הנוהג כיום בשאלת מבחן הראיות הוא האם הוכח שהתביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית לדון בה. וכפי שאומר ביהמ"ש העליון ברע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קלילי תעשיות בע"מ (28.6.10): "די בכך כי בית משפט ישתכנע באורח לכאורי כי התובענה מעלה שאלה רצינית המצריכה דיון, ואיננה בגדר תביעת סרק על פניה ". 19. לטענת המבקש, אין חולק, כי הוא מחזיק בחנות למרות המחלוקת לעניין תוקפה המשפטי של החזקה, ועל כן הוכיח ברמה לכאורית קיומה של עילת תביעה. בפסק דינו של ביהמ"ש ברחובות נקבע כי תקופת השכירות של ססי הסתיימה ביום 31.10.11 וכי לא נחתם הסכם נוסף ולכן נקבע כי ססי החזיק במושכר שלא כדין. גם טענתו כי החזיק בקיוסק במשך 19 שנה לא הועילה לו לנוכח הסכם השכירות שחתם עם המשיבה. משכך הורה ביהמ"ש על פינויו ו/או מי מטעמו מהמושכר. לאחר פסק הדין התגלה המבקש כטוען חדש לזכות בחנות, והשאלה שבפני היא אם כן, מהם סיכוייו להצביע על זכות עצמאית בחנות לנוכח הקביעות בפסה"ד לפינוי. 20. ההלכה הפסוקה קבעה את מבחני תחולתה של דוקטרינת מעשה בית דין ונראה כי כבר לצורך ההליך שבפני ניתן לקבע כי לקביעות השיפוטיות בפסק הדין ברחובות יש השלכה לפחות על חלק מטענות המבקש ובכללן מעמדו של ססי בחנות, זכויותיו המשפטיות ושל מי מטעמו. גם המבקש מודה בקרבה משפטית לססי בהיותו הנעבר של זכויותיו בחנות ובעסק שמופעל בה, מה גם שעדות אביו בכל הנוגע לזכויות בנו בחנות וכפי שביהמ"ש ברחובות שם ליבו אליהן, ממילא מצביעות על אינטרס משותף של המבקש וססי בהחזקת החנות. 21. לטענת המבקש כאמור אין הוא בבחינת "מי מטעמו" של ססי בחנות, שהרי אינו פועל בעבורו כי אם רכש זכות עצמאית משלו. בנסותו להוכיחה הציג (לא הגיש) ורק בדיון במעמד הצדדים מבלי לאזכר קודם לכן, הסכם מכר מיום 1.2.07, שנערך בכתב יד בינו לבין ססי שעל פיו רכש קיוסק בכתובת הנ"ל, לרבות המבנה, התכולה והמוניטין תמורת 520,000 ₪ שבגינם שולמה מקדמה ע"ס 120,000 ₪. בהסכם צוין כי הקיוסק הוחזק ע"י ססי מאז 93 ואילו המחזיק הקודם נעלם. 22. בחקירתו לא נתן המבקש הסבר לאי הצגת המסמך קודם לכן ומאידך הכחיש קיומו של הסכם אחר מסוג שכירות משנה בינו לבין ססי. בהמשך ציין כי אין בידיו הסכם כנ"ל, ואינו יודע אם חתם על מסמך כנ"ל) אלא כדבריו (בעמ' 7 ש' 3 לפר'): "אני הבעלים ובקשר לשכירות משנה עורך דיני אמר לי שזה שקול לשכירות משנה." כאן המקום לציין, כי ב"כ המשיבה עמד בתגובתו המאוחרת על התנגדותו להגשת המסמך (שאף לא הוגש), גם מבחינה דיונית וגם מבחינה מהותית באשר אין לטענתו ליתן לו כלל משקל לגופו ולאור הסכם אחר שהוצג על ידו, כפי שיובהר. המבקש הודה בחקירתו כי ביצע תשלום של 3,600 ₪ + מע"מ מידי חודש, אולם לשיטתו הכספים נמסרו לססי ע"ח יתרת התמורה לסילוק. הוא הכחיש כי התשלום בוצע על ידו לידי המשיבה ואילו גרסה אחרת של ססי היא לדידו גרסה שיקרית, אם כי הודה כי העביר כספים לססי, שעשה בהם ככל שעלה על רוחו. הכחשה זו חזרה על עצמה עת עומת עם הצהרות אביו בהליך האחר. אביו העיד אודות הפעלה משותפת של העסק ע"י האחרון יחד עם המבקש ועם ססי ולטענתו פעילותו של ססי בחנות לאחר הסכם המכר נועדה ע"מ לסייע לו ולהדריכו כיצד לנהל את העסק, ואילו אביו שימש, כדרכו בבחינת מסייע לבנו. רק בחקירתו העלה המבקש טענה כי השלים את רכישת החזקה בשנת 2010, אולם בגרסה זו סתר טענה קודמת כי החזיק בחנות כ-7 שנים. ההסבר הדחוק שנתן לכך היה (עמ' 13 לפר'): "לא הבנת אותי. כמו שאמרתי מהתחלה, אמרתי שבשנת 2007 התחיל מו"מ, כבר הבאתי כסף למר שלום ובשנת 2010 הכל נסגר. כל התשלומים, הכל סודר." 23. נציג המשיבה, מר אליהו שבי הצהיר כי הפעלת העסק בחנות נעשית שלא כדין ובגין כך תלוי ועומד כתב אישום כנגד המבקש וססי ובנסיבות אלו לא יאושר שימוש חורג. כמו כן מאז הגשת תביעת הפינוי כנגד ססי לא שולמו לידי המשיבה דמי שכירות בגין החזקה בחנות. העד הודה בחקירתו כי נציג המשיבה (מר אלקובי) הוזמן לחקירה במשרדי הוועדה המקומית ותכנון ובניה בראש העין, כפי שעלה מת/1. גם הוא אישר כי המבקש מפעיל את העסק בחנות אלא שלטענתו שלא על פי זכות חזקה כדין. עוד הודה כי המשיבה ידעה על עובדה זו ולא צרפה אותו לתביעתה כנגד ססי משום ש (בעמ' 17 לפר'): "ידענו שהוא נמצא במקום ומפעיל את המקום אז אמרנו שיצא גם נגדו וגם נגד ססי וגם נגד שמריהו פס"ד". בנוסף, העד אישר כי יכול שהמשיבה פנתה אל המבקש או נציגו ע"מ לחתום עמו על הסכם שכירות. 24. לאחר הדיון הותר למשיבה להגיש ראיה נוספת בדמות תע"צ מיום 11.3.14 של מנהלת מח' הגביה בעיריית ראש העין, ועל פיו הוגש לעירייה הסכם הנושא כותרת "הסכם שכירות משנה" שנערך ביום 17.1.10 בין המבקש לססי לתקופה של 4 שנים החל מיום 1.1.10 ועד 31.12.13 תמורת תשלום חודשי. בעניין זה טענה המשיבה, כי המבקש הסתיר את ההסכם, ועולה ממנו כי ככל שהייתה לו זכות כשוכר משני מאת ססי, זו פקעה זה מכבר. ב"כ המבקש נדרש בסיכומיו לראיה החדשה ומלבד התנגדותו לצירופו ביקש להדגיש כי המסמך מעיד שהמשיבה נתנה הסכמתה לכך שהחנות הושכרה למבקש וממילא מתברר כי תקופת השכירות המוסכמת הינה עד ליום 31.12.13, לאחר המועד שנטען ע"י המשיבה בנוגע לפקיעת הסכם השכירות של ססי בשנת 2011. 25. בחנתי את הראיות שהוגשו ואלו שהמבקש נמנע מהגשתם ומצאתי כי נפקד מהם חלק נכבד של מימד המהימנות הלכאורית. משקלה הסגולי של עדות המבקש היה נמוך זאת משום הסתירות, התמיהות, וההימנעות מהגשת מסמכים שבנקל יכול היה להגישם. הוסף לכך, הפרכת גרסתו בעניין התקשרות בהסכם לשכירות משנה עם ססי. מנגד וכפי שעלה מת/1, ומעדות עד המשיבה התברר כי המבקש החזיק בחנות גם לאחר המועד שאליו התייחס ביהמ"ש ברחובות בכל הנוגע לזכויותיו של ססי. יודגש, כי לעומת הנטען בתגובה לבקשה, בדבר העדר יריבות בין הצדדים, מודה גם ב"כ המשיבה, כי המבקש שילם לידיה דמי שכירות ועם סיום השכירות ע"י ססי הפסיק גם המבקש לבצע תשלום, ולכן הוגשה תביעה כספית כנגד ססי. דא עקא שתביעת הפינוי במקורה לא הוגשה כנגד המבקש, בעוד שהיה ברור למשיבה כי הוא מצוי ופועל בחנות. כאן המקום לציין, כי הן המבקש והן המצהיר מטעם המשיבה פרשו לפני תמונה עובדתית רחבה יותר מזו שעליה הוצהר, ובכך נבדל הרקע העובדתי למול זה שפורט בבקשה לסעד הארעי. כל האמור מעיד, כי לא ניתן לומר במקרה זה שהמבקש חסר זיקה לחנות, גם אם שאלת זכותו להמשיך להחזיק בה לא נקיה מספק. כמו כן לא ניתן להתעלם מהידיעה שהייתה למשיבה עוד טרם נקיטת ההליך בבימ"ש ברחובות שהמבקש מצוי בחנות גם על דעתה ולמרות זאת לא טרחה לפעול כנגדו, לפינויו. בנסיבות אלו יש לומר, כי המבקש הניח יסוד למסקנה כי אין עסקינן בתביעת סרק, אם כי היסוד הנ"ל אינו בנוי לתלפיות. 26. בבוא ביהמ"ש לערך את מאזן הנוחות יבחן את השוואת מידת הנזק למי מהצדדים כתוצאה ממתן או שלילת הסעד המתבקש. המבקש חס על גדיעת מקור פרנסתו והשקעותיו, הגם שחסך מאד בהנחת תשתית ראייתית לביסוס הטענה, ואילו נציג המשיבה הצהיר, כי השקעות המשיבה ששילמה לצורך רכישת זכויותיה במקרקעין כ-41 מיליון ₪ תפגענה מכל עיכוב נוסף. לדבריו, החנות מיועדת להריסה בהתאם לתכנית רנ/מק/10/א החלה על המקרקעין באשר המקרקעין עליהם היא מצויה מיועדים לפיתוח בהתאם להסכם של המשיבה עם המינהל. המשיבה הכינה את מלוא התוכניות להגשה, אולם אינה יכולה להגישן עד להשלמת פינוי החנות והיקף הנזק להערכתו מגיע לכמאה מיליון ₪. 27. אני סבורה, כי בנסיבות כאן, נוטה מאזן הנוחות בשלב זה לטובת המבקש. המשיבה הצהירה כאמור על כוונתה להרוס את החנות ולכן ברור כי אם לא ינתן הצו לא תהא תוחלת לתביעה העיקרית של המבקש בהמשך. מאידך, המשיבה מצויה אמנם בתחילתו של הליך השגת ההיתר ,שטרם התקבל וקיים ספק אם הוא מותנה בפינויו של המבקש דווקא. להערכותיה בדבר היקף הנזק העתידי לא בא תיעוד מתאים ונראה כי הנזק שיכול להגרם לה מצוי, אם בכלל במרחק של זמן. 28. כמו כן, אינני רואה בשיהוי הנטען ע"י המשיבה נימוק לשלילת הסעד באשר עסקינן בתקופת ביניים קצרה שבין מתן פסה"ד בערעור ועד לדיון המחודש בבקשה. כמו כן לא הועלתה כל טענה שהיא לענין זהות הסעד שבין הבקשה לזה הנתבע בתביעה. 29. למול כל המפורט סבורני, כי בכל אשר נוגע לקביעת הערבויות יש לתת את הדעת לנזק האפשרי שעלול להיגרם למשיבה עם מתן הצו, שיעלה ויכביד עם הימשכות ההליך. יתר על כן מקום שסיכוייה של התביעה נמוכים, כפי שהצבעתי לעיל, יש לקבע ערובה משמעותית להבטחת הפיצוי בגין הנזק הנ"ל. (ראה בר"מ 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד נ' דגמופר (26.1.11)) לסיכום 30. לאור האמור אני קובעת כדלקמן: א. הצו הארעי יהפוך לזמני ועד למתן פסק דין בתביעה. ב. הצו מותנה בהשלמת הפקדה בסך של 100,000 ₪ נוספים במזומן או ערבות בנקאית בתוך 21 יום. בהעדר הפקדת העירבון יפקע הצו מאליו. ג. אני קובעת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ לפי התוצאות. צוויםצו מניעה