כפי שהוא טוען, שכן נאמר לו על ידי נציג התובעת כי ערבותו אינה מקובלת על התובעת, או שמא, לאחר שחתם על הערבות, היא מעולם לא בוטלה ונותרה בתוקף לאורך כל תקופת אספקת הבטון. אין חולק כי הנתבע חתם על ההסכם (נספח א') חתימה אחת בשם החברה וחתימה נוספת באופן אישי כערב. כליפא אף הסביר, כי לאחר אישור טלפוני של חיים אוזן וייפוי כוח מאושר על-ידי רואה-חשבון, לפיו הנתבע מוסמך לחתום בשם החברה על ההסכם, הסתפקה בכך התובעת. כאמור, לטענת הנתבע, בסמוך לאחר עריכת ההזמנה עליה חתם כערב הודיע לו כליפא כי התובעת אינה מסכימה לאשר אותו כערב מאחר שאינו רשום כאחד הבעלים בחברה וכי התובעת עומדת על כך שהבעלים הרשום של מניות החברה יערוב באופן אישי לחיובי החברה במקום הנתבע ולא כערב נוסף. כליפה הכחיש טענה זו של הנתבע והצהיר כי מעולם לא הודיע לנתבע כי חתימתו של חיים אוזן כערב נוסף מחליפה את ערבותו. בחקירתו הנגדית אישר כליפה שאמר לנתבע שחתימתו אינה מספיקה וצריך גם את חתימתו של חיים אוזן, אולם הסביר כי התכוון שאין די בחתימתו בשם החברה וכי החתימה על ההסכם בשם החברה צריכה להיות של אוזן, שהינו בעל מניות בחברה, בנוסף לחתימתו של הנתבע שהיה רק עובד החברה [עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 25 ואילך]. כליפה הסביר כי לא התכוון שאין די בחתימת הנתבע על הערבות היות ועל הערבות יכול לחתום כל אדם. לעומת האמור בתצהירו של כליפה, בחקירתו הנגדית עלה הסבר נוסף לפיו רק כחודשיים וחצי לאחר החתימה על ההסכם דרשה התובעת כי חיים אוזן יחתום על ערבות אישית וזה לצורך הגדלת האובליגו של החברה אצל התובעת. מעבר לעובדה שגירסה זו של כליפה לא עלתה בתצהיר העדות הראשית שלו, היא גם אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו של אבידן, שכן בתצהירו של אבידן נאמר: "על פי נוהלי התובעת, אחד מהערבים חייב להיות בעל מניות בחברה המזמינה ומאחר שהנתבע לא היה רשום כבעל מניות, לא ניתן לאשרו כערב לחובות החברה לבדו ועל כן הוחתם כערב גם חיים אוזן". מכאן שקיימת סתירה בין העדויות של כליפא ואבידן שכן לפי אבידן בתצהירו, לא ניתן לאשר את הנתבע כערב לחובות החברה לבדו ואילו לפי כליפה בחקירתו הנגדית, דרישת התובעת כי אוזן יחתום כערב נוסף קמה רק כחודשיים לאחר תחילת אספקת הבטון, וזאת כדי להגדיל את האובליגו של החברה. כמו כן, יש סתירה בין הדברים שאמר אבידן בתצהירו לבין הדברים שאמר בחקירתו הנגדית. בתצהירו, כאמור לעיל, הסביר כי לא ניתן היה לאשר את הנתבע כערב לבדו ולכן היה צורך בערבות נוספת של חיים אוזן, ואילו בחקירתו הנגדית אמר שהתובעת ביקשה ערבות נוספת של חיים אוזן רק כשהתבקשה להגדיל את האובליגו. נוסף על כך, לפי תצהירו של אבידן, התובעת לא הסתפקה בחתימתו של הנתבע כערב מאחר שלא היה בעל מניות בחברה, בעוד שבהתאם לגירסתו של כליפה, כפי שעלתה בחקירתו הנגדית, החתימה הבעייתית הייתה חתימתו של הנתבע על ההסכם בשם החברה, מאחר שלא היה בעל מניות ולא חתימת הנתבע כערב, היות ולדבריו כל אחד יכול לחתום כערב [עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 24 ואילך]. כמפורט לעיל, ישנם הבדלים מהותיים בין תצהירי העדות הראשית לנאמר בחקירות הנגדיות כאשר עניין "הגדלת האובליגו" לא עלה כלל בתצהירי התובעת והתרשמתי כי גירסה זו שוננה על ידי עדי התובעת, לקראת החקירה הנגדית בה הועלתה גירסה זו לראשונה על ידם בצורה מתוזמנת ומתואמת. האמנתי לעדותו של הנתבע, לפיה לאחר שחתם כערב נאמר לו על ידי כליפה כי התובעת אינה מסכימה לאשר אותו כערב וכי התובעת דורשת כי אוזן יחתום כערב במקומו. לפיכך, אני מקבל את גירסת הנתבע לפיה, ברגע שנאמר לו כי התובעת אינה מסכימה לאשרו כערב, הרי שערבותו פקעה וזאת על אף שלא נחתמו מסמכים פורמליים בעניין זה. המעורבים בחתימה על הערבות הינם אנשי שטח העוסקים בעבודת כפיים ושאינם עורכי דין. נראה לי סביר, כי כאשר נציג התובעת אומר לנתבע כי התובעת אינה מסכימה לאשרו כערב וכי היא דורשת כי בעל מניות החברה והבעלים יחתום כערב במקומו, יש בכך משום הפטרת הערב מערבותו ומאמין אני כי כך גם סברו שני הצדדים בשטח, בזמן אמת. אינני רואה בעובדה לפיה התובעת סיפקה בטון לחברה, עוד בטרם חתם אוזן על כתב הערבות, ראיה לכך כי התובעת הסתמכה על ערבותו של הנתבע, שכן מאמין אני לגירסת הנתבע לפיה התובעת סיפקה לחברה בטון עוד בטרם נחתם ההסכם כולו בשטח, וזאת כפי שהשיב הנתבע בחקירתו הנגדית בעמ' 8 לפרוטוקול, ש' 23: "אני יודע מתי הוא חתם. קיבלנו בטון גם לפני חתימת ההסכם. לפני כן היה לנו אתר נוסף בתל אביב פלורנטין שם סיפקו לנו בטון". הנתבע הודה כי לא ביקש במפורש לפטור אותו מהערבות לתובעת ואף הודה כי לא הודיע לתובעת על פיטוריו מהחברה, אולם, אינני רואה בכך פסול כלשהו, שכן הנתבע האמין כי הוא אינו ערב לחובות החברה ולפיכך לא ראה כל צורך לדרוש את שחרורו מהערבות ובוודאי שלא להודיע על פיטוריו מהעבודה אצל החברה. יש לציין, כי אילו סבר הנתבע כי הוא ערב לחברה, ניתן להניח כי במועד שבו פוטר מעבודתו בחברה היה מודיע לתובעת על הפסקת ערבותו, שכן אין זה סביר כי הנתבע יסכים להיות ערב לחובות עתידיים של החברה, חובות שנוצרו לאחר פיטוריו מהחברה וזאת בהתחשב בכך כי החוב נשוא התביעה נוצר במהלך החודשים יוני 2012 - אוגוסט 2012 (בהתאם לחשבוניות שצורפו לכתב התביעה) בעוד שהנתבע פוטר מעבודתו בחודש מאי 2012. העולה מן המקובץ הוא, כי מאחר שהעדפתי את גירסתו של הנתבע על פני גירסת עדי התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי הערבות עליה חתם הנתבע פקעה במועד שבו הודיע לו כליפה כי התובעת אינה מסכימה לקבלו כערב. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. שאלות משפטיות