נטען כי הסכים לפנות את הדירה "תחת לחץ"

נטען כי הסכים לפנות את הדירה "תחת לחץ" 3. לטענת התובע בכתב תביעתו הנוכחי, בעת הגשת תביעת הפינוי נגדו ונגד קרוביו הוא היה חולה ולא התפנה להגיש בקשת רשות להתגונן. הוא פנה לעו"ד X X, באת כוחו של הנתבע (הוא התובע בתביעת הפינוי), ולמרות שאחז לטענתו בהסכם שכירות תקף הסכים "תחת לחץ" לפינוי הדירה עד ליום 17.7.2010 (להלן: מועד הפינוי המוסכם) ואף להעלאת שכר הדירה בכ-800 ₪ ובהמשך 1,000 ₪ לחודש, כמו גם תשלום שכר טרחתה של עו"ד X בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, הכל כדי למנוע את פינויה המיידי של הדירה. בכתב התביעה לא מצוין כיצד באה הסכמה זו לידי ביטוי, ולא מה אירע עם תביעת הפינוי (שאף היא צורפה כנספח ללא צרופותיה שלה). נתונים אלה, מתברר, הושמטו מכתב התביעה ונכללו רק בכתב ההגנה (נספח ב'), אף שאין עליהם חולק כיום: התובע, ילדיו ובני זוגם של אלה חתמו כולם ביום 6.10.09 על הסכם המאשר כי הם מחזיקים בדירה שלא כדין, כי הם מסכימים להעלאה של שכר הדירה, לתשלום שכר הטרחה של עו"ד X, ועל כי יינתן פסק דין לפינוי שלא ימומש קודם ליום 17.7.10 (להלן: הסכם הפשרה בתביעת הפינוי). ואכן, על יסוד הסכם הפשרה בתביעת הפינוי ניתן ביום 27.4.10 פסק דין "בהסכמת הצדדים ועל-פי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים ביום 6.10.09", תוך שהובהר כי "ביצוע פסק הדין ייעשה רק מיום 17.7.10 ואילך" (להלן: פסק הדין בתביעת הפינוי). סופם של דברים שלא היה צורך בביצוע פסק הדין בתביעת הפינוי, שכן קרובי התובע (ולא נתברר אם היה זה בנו או שמא בתו עם בני זוגם) עזבו את הדירה חודש וחצי לפני המועד המוסכם, ביום 3.6.10. 4. בכך לא תמו ההתדיינויות המשפטיות: התובע הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וטען לחובת הנתבע לשפותו בגין הוצאות של כ-9,000 ₪ שהוציא בקשר עם שיפוצים בדירה (ת"ק 43580-02-10). אותה תביעה נמחקה בהיעדר התייצבות, וכאשר עתר התובע לביטול החלטת המחיקה נדחתה בקשתו, תוך ציון כי סכום התביעה כבר קוזז בידו מתוך דמי השכירות שהיו אמורים להשתלם בהתאם להסכם הפשרה בתביעת הפינוי (נספח ו' לכתב ההגנה). מן העבר האחר, הוגשה תביעה של הנתבע וגורמים נוספים נגד התובע, כמי שעשה שטר חוב להבטחת ההתחייבויות בקשר עם שכירות הדירה (להלן: התביעה לביצוע שטר; ת"ט 16944-08-10). כתבי הטענות לא צורפו, כך שאין לדעת את הפרטים המדויקים ואת היקפה של המחלוקת, זולת עד כמה שהדברים עולים מפסק הדין, שהוא המסמך היחיד בהקשר זה שהתובע צירפו. ניתן להבין כי הנתבע וקרוביו דרשו לחייב את התובע בתשלום הסכום של כ-9,000 ₪ שקיזז, מתוך דמי השכירות עד למועד הפינוי המוסכם בהסכם הפשרה בתביעת הפינוי, וכן חוב לוועד הבית ומים ועלות ריהוט שהיה בדירה. התביעה, שנסבה על מגוון נושאים, כמו גם טענה חוזרת לזיוף הסכמי שכירות, נדחתה. אדן מרכזי לדחיית התביעה: הסתמכותה הבלעדית על עדות גב' הרץ (הנתבעת 1 כאן) שנקבע כי עדותה בלתי מהימנה והיא נעדרת כל ידיעה באשר לנושא השכירות זולת קבלת דמי השכירות, וקביעה כי לא ניתן לסמוך דבר בתביעה על עדותה, לרבות בעניין הטענה לזיוף הסכם השכירות. הנתבע (הוא התובע בתביעה לביצוע השטר) וקרוביו אף חויבו בהוצאות התובע דכאן בסכום של 5,000 ₪. 5. ועתה, לתביעה שלפנינו. בעיקר בהסתמך על פסק הדין בתביעה לביצוע השטר, מלין התובע על התנהלותה של הנתבעת, שנעשתה בידיעת הנתבע, והסבה לו לדבריו נזקים כבדים. הוא מונה שבעה כאלה (סעיף 21 לכתב התביעה, כאשר הם אינם מובאים כסדרם אלא לפי סדר הדיון בהם): (א) 17,745 ₪ ששולמו לעו"ד X (בהתאם להסכם הפשרה בתביעת הפינוי). (ב) 4,000 ₪ הסכום שנדרש התובע לשלם ביתר משך ארבעה חודשים עד למועד המוסכם לפינוי הדירה (תוספת של 1,000 ₪ לחודש, בהתאם להסכם הפשרה בתביעת הפינוי). (ג) הפרש דמי השכירות בין המחיר שאמור היה התובע לשלם בגין הדירה (2,200 ₪ לחודש) לבין המחיר שנאלץ לשלם בדירה החלופית ששכר (4,800 ₪ לחודש), וזאת בגין התקופה שמחודש יוני 2010 (מועד הפינוי בפועל) ועד מאי 2011 (מועד הפינוי המיועד בהתאם להסכם השכירות), וסה"כ 31,200 ₪. (ד) החזר שכר דירה בסך 4,800 ₪ בגין תקופת שכירות ששולמה לחינם כאשר הדירה פונתה ביום 3.6.10, ולא במועד הפינוי המוסכם, 17.7.10. (ה) עלויות שהיו לתובע בגין ההליכים המשפטיים "הבלתי צודקים שיזמה נגדו הנתבעת" (לא הובהר אם הכוונה היא לתביעת הפינוי או לתביעה לביצוע שטר), 8,000 ₪ לבא כוחו שלו ועוד 2,000 ₪ ששולמו לעו"ד X (בנסיבות שלא התחוורו). (ו) הוצאות נוספות של התובע בגין הפסד ימי עבודה נוכח ההליכים המשפטיים הקודמים, המוערכים ב-2,500 ₪. (ז) סך 1,383 ₪ שנגבו מן התובע בידי בזק בגין שימוש בטלפון בדירה בזמן שלאחר הפינוי. 6. הנתבעים, בהגנתם, חולקים על עצם זכותו של התובע - שאינו השוכר - לתבוע מהם דבר. הם מוסיפים וטוענים, בתמצית, כי התביעה היא למעשה ניסיון לעקוף תוצאות של פסקי דין קודמים, ובפרט תביעת הפינוי שהסתיימה בהסכם פשרה ובאישורו בידי בית המשפט, הכל בלא להשיג על פסק הדין בתביעת הפינוי בדרכים המקובלות. עוד הם מלינים על הנסיון לעתור להוצאות בגין הליכים משפטיים קודמים, שלא בגדרם של אותם הליכים. 7. ישיבה מקדמית התקיימה בתיק ביום 14.2.14. יוזכר כי המדובר בהליך בסדר דין מהיר, קרי במועד הישיבה המקדמית נאספו כבר כל הראיות בתיק, שעה שהצדדים תמכו כתבי טענותיהם בתצהירי אימות, ולא ביקשו להוסיף תצהירים על האמור. כיוון שהוברר שהמחלוקות העובדתיות כיום הן מעטות ולמעשה נעדרות נפקות להליך, הרי שב"כ הצדדים הסכימו להביא את ההליך לכלל סיום במתווה מקוצר: תוך הימנעות מחקירות (בלא שיהיה בכך כדי להודות בטענה כלשהי), והגשת סיכומים בכתב. אלו הוגשו, תוך שהם משקפים את שנאמר כבר בכתבי הטענות, ולעיקרי הטענות הנוספות אידרש להלן. הכרעה 8. דין התביעה להידחות. אנמק בתמציתיות, כמצוות המחוקק לעניין תביעות המתבררות בסדר דין מהיר. 9. טרם שאנו נדרשים לגוף הטענות: דין התביעה להידחות, בעיקרה, כבר מן הטעם שאין לתובע כל עילת תביעה אישית נגד הנתבעים. ה"ה בנימין ושרון טפירו הם היחידים שצוינו כשוכרים וכבעלי זכויות בהסכמי השכירות שהתביעה נסמכת עליהם (נספחים א' ו-ג' לכתב התביעה). ברי כי התובע טיפל בכל ענייניהם, דאג לביצוע התשלומים, ופעל בשמם בקשר עם ההליכים המשפטיים השונים, אולם עם כל פעילותו הנמרצת עבור בנו וכלתו, הרי שמשפטית התובע לא שימש יותר מאשר שלוחם. ההקשר היחיד, והצר, שבו יכולה לקום לתובע עילת תביעה היא בגין הוצאותיו בשתי התביעות שבהן נכלל כנתבע (תביעת הפינוי והתביעה לביצוע השטר שהתובע עשה). 10. קושי נוסף, שלא ארחיב בו, הוא בהכללת גב' הרץ כנתבעת. אין חולק כי שימשה נציגתו של הנתבע, גם אם לא כמיופת כוחו הפורמלית. אפילו היתה היא הכוח המניע מאחורי הגשת התביעות, ואין כל ראיה כי זהו המצב, קשה לראות כיצד הדבר מקים עילת תביעה אישית נגדה להבדיל מן הנתבע, שהוא בעל הדין באותן תביעות. התובע לא התיימר לבאר, אך כיוון שהנתבעים אף הם לא העמיקו בעניין, לא נוסיף להרחיב. ועתה - לגוף הדברים. א. הדרישות להחזר תשלומים הנובעים מהסכם הפשרה (סעיפים 5(א)-(ג)). 11. בפני התובע עומדת מכשלה בלתי עבירה, בדמות תביעת הפינוי, הסכם הפשרה באותה תביעה, ופסק הדין בתביעת הפינוי (כאשר את שני המסמכים האחרונים השמיט התובע מכתב תביעתו, באופן בלתי ראוי). 12. נפתח בהסכם הפשרה. הסכם זה נכרת, לטענת התובע, תחת "לחץ". הוא חשש מפינוי מיידי (נכון לאוקטובר 2009, מועד ההסכם, וזמן קצר לאחר הגשת התביעה שהוא וקרוביו לא התגוננו מפניה במועד), וחפץ בהישארות קרוביו בדירה עד לקיץ 2010, סוף שנת הלימודים. כך הגיעו הצדדים לכלל הסכם הפשרה, הכולל את ההסכמה בדבר הפינוי עד יום 17.7.10, העלאה בשכר הדירה, ותשלום שכר הטרחה של עו"ד X - הסכמות המעקרות מתוכן את הדרישות המנויות בסעיפים 5(א)-(ג) שלעיל, שהן עיקר התביעה. 13. התובע אינו יכול להתנער מאותן הסכמות חוזיות מחייבות. חוזה שנכרת הוא תקף, אלא אם בוטל מחמת הפרה, או מחמת אחת העילות המנויות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ובפרט - עילות הביטול המנויות בפרק ב' לחוק, שעניינו בפגמים בכריתה. על מנת שההסכמות לא יחייבו את התובע, היה עליו להודיע על ביטול הסכם הפשרה. לשם כך היה עליו ראשית להצביע על עילת ביטול. כאן כל שנטען היה ל"לחץ" של התובע, וזאת באופן סתמי וללא פירוט מינימלי, באופן שוודאי אינו יכול לבסס תשתית לטענת כפייה או עושק (סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים); ואין בו כדי לבאר את נסיבות החתימה בידי יתר בני המשפחה, שחתמו אף הם על הסכם הפשרה. בנוסף, עילת ביטול לא די בה: יש להודיע על ביטול החוזה בתוך זמן סביר משנודעה עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - משפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים). זאת לא נעשה במקרה דנן. למעשה, לא היה שלב כלשהו שבו התובע וקרוביו הודיעו על ביטול הסכם הפשרה. יש לפנינו אפוא הסכם מחייב ותקף. התשלום לעו"ד X (דרישה (א) של התובע) נעשה מכוחו. התוספת של 1,000 ₪ לחודש (דרישה (ב)) נעשתה מכוחו. קביעת מועד הפינוי ליום 17.7.10, במקום עד יום 24.5.11 כטענת התובע לזכותו מכוח הסכם השכירות (דרישה (ג)) נעשתה מכוח ההסכם. 14. מצבו של התובע מוחרף עוד יותר בהתחשב בכך שבתביעת הפינוי ניתן פסק דין, על יסוד הסכמת הצדדים, לפינוי הדירה מיום 17.7.10. מפסק דין זה בלתי אפשרי להתנער בדרך של הגשת תביעה כספית. פסק דין שניתן בהסכמה עודנו פסק דין. הוא ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים, והגושפנקה השיפוטית שניתנה לו (ראו: ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826, 829 (2000)). תקיפת הפן ההסכמי אפשרית במסגרת הדיונית של הגשת תובענה חדשה לביטול פסק הדין. אמנם, כעקרון, "ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין" (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42)). מהותית, אנו חוזרים לסוגיית עילת הביטול של הסכם הפשרה: זו אינה בנמצא. דיונית, לא נעשה בענייננו כל נסיון להביא לביטול פסק הדין, שניתן יותר משלוש שנים קודם להגשת התביעה הנוכחית. פסק הדין שריר וקיים, והפינוי בוצע מכוחו, גם אם הנתבע לא נדרש לממש את פסק הדין בהוצאה לפועל לשם ביצוע הפינוי. 15. תוך התעלמות מן הקשיים האמורים, מנסה התובע להיאחז בפסק הדין שניתן בתביעה לביצוע שטר, ככזה המלמד על זכותו (שלא מומשה) להמשיך ולהחזיק בדירה. טענה זו אינה יכולה לסייע לתובע ממגוון של טעמים חלופיים, שעליהם עמדו הנתבעים. ראשית, ממצאים כלשהם בפסק דין בתביעת הנתבע לביצוע שטר, אפילו היה בהם להקים הגנה לנתבע באותה תביעה, אינם יכולים לקעקע את תוקפו של הסכם הפשרה, ודאי לא של פסק הדין המפורש בתביעת הפינוי. לא ניתן לבטל הסכם, קל וחומר פסק דין, אגב אורחא ובעקיפין. שנית, בפסק הדין בתביעה לביצוע שטר צוין אמנם, לאחר סקירת טענות הצדדים, שהסכם הפשרה נחתם "כדי לסיים את ההתנהלות מול משכיר הדירה" (עמ' 9 לפסק הדין), אולם ברי שקביעה זו רחוקה מאד מממצא שלפיו נפל פגם בכריתתו של הסכם הפשרה המחייב את ביטולו. ההיפך הוא הנכון: אותם ממצאים, מתונים, מעקרים את הטענה לקיומה של כפייה או עושק קיצוניים המקימים עילת ביטול. שלישית, סוגיית כריתתו של הסכם הפשרה, כך נראה, לא היוותה חלק מן ה ratio decidendi של אותו פסק דין, שנסב על זכות הנתבע לכספים בגין התקופה שעד למועד הפינוי המוסכם, ולא לאחר מכן. על כך נוסיף: עד כמה שניתן לחלץ מן התביעה, התובע מתיימר לטעון כי בעוד שהנתבע נסמך בתביעת הפינוי על טענה לזיוף הסכם השכירות, הרי שבפסק הדין בתביעה לביצוע שטר נמצא שההסכם תקף, והא ראיה שרשאי היה התובע לשבת בנכס עד לחודש מאי 2011. ברם ההסכם בו דובר בתביעת הפינוי ונטען כי הוא מזויף, הוא הסכם משנת 2007, לשכירות הנכס בידי קרוביו האחרים של התובע, וזאת עד לשנת 2013 (נספח ג' לתביעת הפינוי, שצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה). לעומת זאת, התובע נסמך בתביעה השטרית על הסכם אחר (נספח ג' לתביעתו כאן), משנת 2008, להארכת הסכם השכירות עד לחודש מאי 2011, שהשוכרים הנזכרים בו הם ה"ה בנימין ושרון טפירו; ואף דרישתו בתביעה הנוכחית (סעיף 5(ג)) היא לפיצוי בגין הפרשי שכירות עד לחודש מאי 2011. המדובר אפוא בשני הסכמים נפרדים ושונים לחלוטין. מה הנסיבות של השימוש של התובע בשני הסכמים שונים כדי להוכיח את זכותו להמשיך ולשבת בדירה - לא נדע. התביעה שלפנינו היא כה לאקונית, עד שלא ניתן לחלץ ממנה דבר כמעט. אולם בכל מקרה, משעה שעולה על פני הדברים כי טענת הנתבע בתביעת הפינוי (שסופה בפסק דין בהסכמה) וטענת התובע בתביעה השטרית לעניין תוקף הסכם השכירות נסבות על שני הסכמי שכירות שונים, ודאי שלא ניתן להסתמך על הממצאים בתביעה השטרית בנסיון לקעקע את תוצאותיהם של תביעת הפינוי, הסכם הפשרה בגדרה, ופסק הדין שניתן בה. 16. המסקנה הברורה היא שאין כל יסוד לתביעה לסעדים המנויים בסעיפים 5(א)-(ג) שלעיל (החזר הכספים ששולמו לעו"ד X כחלק מהסכם הפשרה, העלאת דמי השכירות, והפרש השכירות בגין התקופה שממועד הפינוי ועד לתום תקופת השכירות המוסכמת הנטענת. ב. החזר שכר הדירה בגין התקופה שבה הדירה לא נוצלה (סעיף 5(ד)) 17. הצדדים הסכימו כאמור כי התובע ובני משפחתו יפנו את הדירה עד יום 17.7.10. הדירה פונתה בפועל ביום 3.6.10. התובע דורש פיצוי בגין תקופת השכירות של חודש וחצי. דין הדרישה להידחות. 18. אין כל טענה של התובע שהפינוי המוקדם (קרי ביום 3.6.10 במקום 17.7.10) הוא תולדה של פעולה אקטיבית או דרישה של הנתבע. אין חולק למעשה שהפינוי המוקדם הוא פרי החלטה של התובע ובני משפחתו. בנסיבות אלה, ואלא אם היה נטען ומוכח שעקב הפינוי המוקדם הנתבע מיהר והשכיר את הנכס, הרי שאין לתובע כל עילה לדרוש החזר של דמי השכירות בגין התקופה שהדירה עמדה לרשות בני משפחתו והם לא ניצלוה. 19. יוער שסוגייה זו עלתה במהלך ההתדיינות בתביעה לביצוע שטר, ובפרוטוקול הדיון שם ציין בא כוחו (דאז ודהיום) של התובע כי "כש[התובע] התייעץ אמרתי לו שלא משנה שהוא לא היה בדירה כיוון שהוא התחייב מראש" (עמ' 5-4 לפרוטוקול מיום 27.12.10; נספח ח' לכתב ההגנה). קרי: התובע כבר קיבל ייעוץ משפטי (מדויק) שלפיו אין הוא זכאי לדרוש החזר בגין התקופה הלא מנוצלת של השכירות, ובכל זאת הוא עתר לסעד זה בדיוק. דין התביעה לסעד זה - להידחות. ג. החזר הוצאות בגין הליכים משפטיים קודמים (סעיפים 5(ה)-(ו)) 20. התובע עותר להחזר הוצאות שונות הכרוכות בהליכים המשפטיים הקודמים. התובע אינו מבאר אם הוא מכוון לתביעת הפינוי, התביעה לביצוע שטר, או שמא התביעה שהוא הגיש ונמחקה. כך או כך, דין התביעה לסעדים אלה להידחות מניה וביה. המקום לקביעת ההוצאות הכרוכות בהליך המשפטי הוא בתום ההליך (תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)). ככל שהדברים נוגעים לתביעת הפינוי, הצדדים לא עתרו להוצאות, שכן סיכמו את סוגיית ההוצאות כבר בהסכם הפשרה. ככל שהדברים נוגעים לתביעה לביצוע שטר, הצדדים עתרו להוצאות, והתובע אף זכה בהוצאות, בסכום של 5,000 ₪. לא נותר כל פתח להתדיינות עתידית בשאלת ההוצאות. בזאת הסתיימה אפוא כל התדיינויות אפשרית באשר להוצאות. מעשית, דרישת התובע להוצאות נוספות על אלה שנפסקו לו היא משום ערעור על פסקי דין חלוטים קודמים, שניתנו אגב בידי אותה ערכאה ממש. 21. למעלה מן הצורך יצוין כי הטענות להוצאות התובע לא זכו לאסמכתה כלשהי בכתב התביעה, נתון שאף הוא היה יכול להוביל לדחיית התביעה. 22. דין התביעה לסעדים אלה להידחות אפוא. ד. החזר תשלום לבזק (סעיף 5(ז)) 23. התובע דורש החזר בגין תשלום של 1,383 ש"ח ששילם לטענתו ביתר לחברת בזק בגין קו הטלפון שהיה בדירה, גם לאחר הפינוי. המדובר בנדבך נוסף בתביעה שהוא נעדר יסוד. אין כל קבלה על ביצוע תשלום שהוא. אין כל קבלה על ביצוע תשלום ביתר. אין כל ראיה באשר לתקופה שאליה התייחס התשלום הנטען ביתר. אין כל ראיה כי הנתבע, להבדיל מן השוכר החלופי, הוא שעשה עושר ולא במשפט מן התשלום הנטען ביתר. על כך נוסיף: טוענים הנתבעים, והגיונה של הטענה עמה, כי המדובר בקו בזק של התובע. אחריותו אפוא (בהיעדר ראיה אחרת) היא לדאוג לניתוק הקו או להעברתו המסודרת, ואם הדבר לא נעשה, מנוע הוא מלדרוש שיפוי מן הנתבעים, ודאי שלוש שנים לאחר מעשה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. במכלול הנסיבות, לרבות של השוכרים שבשמם פעל התובע, ובשים לב למתווה המקוצר של בירור התביעה, יישא התובע בשכר טרחת עורכי דינם של הנתבעים בסכום של 3,500 ₪, ולא יותר מכך. תחת לחץפינוי דירה