כלל ההתגלות (התיישנות) בשונה מהוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות, סע' 89 לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות, בהתאם לכלל הגילוי המאוחר לתקופה בת עשר שנים ממועד אירוע הנזק, קרי: מועד הגילוי המאוחר כפוף למועד היווצרות העילה, והתובענה תתיישן, אם לא הוגשה בתוך עשר שנים ממועד קרות האירוע העוולתי. סעיף 89 לפקודת הנזיקין למעשה מאמץ את "כלל ההתגלות" (DISCOVERY RULE), על-פיו אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, מעין גדר זמן מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו. תכליתה של הוראה זו היא לבוא לקראתו של תובע באותם מקרים בו נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן על מנת שלא יקופח עקב כך שהנזק יתגלה רק לאחר תקופת ההתיישנות (ראה: ת"א (חי') 1359/75 הורביץ פליקס נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, עמ' 90). למעשה הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין, כפי שהוא מוצא את ביטויו בסע' 89 לפקודת הנזיקין. השוני בין הסעיפים מתבטא במקומה של נקודת האיזון בין האינטרסים של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. הוראת הסיפא של סע' 89 (2) לפקודת הנזיקין לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע מחסום אחרון להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהיה להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק (ראה: ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ (1) ). "כלל ההתגלות" פתר מספר בעיות אך יצר חדשות. אחת מאותן בעיות היא, מהו "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות? האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת לעיתים תוצאה זו מחמירה עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך, כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו (ראה: ע"א 2242/03 - אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח' . תק-על 2005(3), 746). מתי אם כן יתחיל מרוץ ההתיישנות? נקודת הזינוק היא כאשר מתעורר אצל התובע חשד, ואף חשד בכוח. חשד זה ייחשב "כקצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות. ניזוק, אשר חשד מקנן בליבו, אינו חייב להגיש תביעה על סמך החשד, אולם עליו לבדוק, לחקור ולנסות לגלות בתוך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות, ולא לאחר תקופת ההתיישנות (ראה: ע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כללית ( 6/5/13)). על מנת שיוכל להישען על 'כלל הגילוי המאוחר' שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נדרש התובע להראות, כי הוא מצידו פעל כנדרש לבירור השאלה האם יש בידו תביעה 'בעלת סיכוי ממשי', וזאת מרגע שהיה בידיו 'קצה חוט', אשר צריך היה לגרום לו לאסוף מידע, לערוך בירורים ולפנות בנדון לגורם מקצועי (למשל עורך דין, או רופא). אם לא עשה כן, מייחסים לו ידיעה של מה שיכול היה לדעת אילו השקיע משאבים בגילוי המידע הדרוש, והמבחן הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות (שם). כלומר, המועד אליו יש להתייחס כמועד בו 'נתגלה' הנזק לניזוק איננו דווקא המועד בו קיימת אצל הניזוק ידיעה שלמה על הנזק ועל מלוא היקפו, שכן נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר (ראה: ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, עמ' 128 , ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, עמ' 559 וכן ת.א 10475-09-09 יוסף יצחק נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ). תקופת ההתיישנות לא מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. ניצני נזק מספקים על-פי ההלכות הפסוקות את הדרישה לגילוי יסוד ה"נזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך [ראה: ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, עמ' 865). כללים משפטייםהתיישנות