חסינות מתביעות על פעולה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני

חסינות מתביעות על פעולה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני לפניי בקשה להכיר בחסינותה של המבקשת כעובדת ציבור ברשות ציבורית בהתאם לסעיף 7א (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש],תשכ"ח- 1968 ( להלן: הפקודה) , ובהתאם, להורות על דחיית התביעה ועל צירוף עיריית עכו כנתבעת. רקע עובדתי המשיב עבד בעיריית עכו משנת 2004, החל בתפקיד מנהל חזות העיר ולאחר מכן הועבר לתפקיד של פרוייקטור בעירייה ויועץ ראש העיר, וזאת עד לפרישתו לפנסיה לפני כשנה. המבקשת, עורכת דין במקצועה, הינה היועצת המשפטית של עיריית עכו. המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 ,עקב פרסום בעיתון מקומי מיום 26.4.13 . בפרסום נשוא התובענה נכתבו, ביו היתר, הדברים הבאים: " מי שבמשך כ- 10 שנים טרח לשבח ולפאר את ראש העירייה ואת המהפכה האדירה שהתחוללה בעיר עכו (כל עוד קיבל שכר מהעירייה) חושב לפתע כי ניתן לזלזל באינטליגנציה של תושבי עכו, ושוב בדרכו היהירה והמשיחית. פחות מ- 24 שעות, לאחר שבן עזרא ( המשיב- א.ב) הכריז על מועמדותו לראשות העירייה, נודע כי עוד בשבוע שעבר הגישה נגדו היועצת המשפטית של העירייה עו"ד כנרת הדר תלונה במשטרה בשם העירייה. התלונה, שנושאה "הפרת אמונים", מסתמכת על חומר שהתקבל בעירייה על ידי קבלן שעבד מול העירייה. מעיריית עכו נמסר : " בעקבות תלונה שהונחה על שולחנה של היועצת המשפטית של העירייה על ידי אחד הגורמים שעבד מול ישראל בן עזרא במסגרת תפקידו בעירייה התגלו ממצאים חמורים אשר לא הותירו ברירה בידי היועצת המשפטית אלא להגיש תלונה במשטרה בגין הפרת אמונים. על מנת שלא לפגוע במהלך החקירה, אין באפשרות העירייה לתת תגובה מפורטת יותר". במסגרת כתב התביעה, המשיב טען, כי לקראת הבחירות האחרונות ולאחר שהביע את רצונו להתמודד לראשות העיר עכו, החל מסע של הכפשות והשמצות מצד גורמים בעירייה כלפיו וביניהם המבקשת. עוד נטען, כי המבקשת היא זו שהביאה את דברי הפרסום לעיתון, וזאת במטרה להשפיל את המשיב בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, כן, לפגוע בשמו הטוב ובסיכוייו להתמודדות לראשות העיר, דבר שגרם לו לנזקים אדירים. לאחר הגשת התביעה הגישה המבקשת את בקשתה דנן, בה היא עותרת להכיר בחסינותה כעובדת ציבור, ובהתאם, להורות על דחיית התביעה נגדה ועל צירוף עיריית עכו כנתבעת בתיק במקומה. ביום 9.1.14, התקיים בפניי דיון בבקשה, בו שטחו הצדדים את טיעוניהם בפניי ונחקרו על תצהיריהם. טענות הצדדים המבקשת טוענת, כי אמנם הגישה תלונה במשטרה נגד המשיב, אך לא היא שהביאה את הדברים לעיתון וגרמה לפרסומם, אלא הדברים נמסרו לעיתון באמצעות דובר העירייה. עוד נטען, כי הנתבעת חסינה בפני תביעה נזיקית בגין הפרסום נשוא התובענה, מאחר שהמעשים המיוחסים לה בכתב התביעה נעשו תוך כדי מילוי תפקידה השלטוני כיועצת המשפטית של העירייה, כאמור בסעיף 7א(א) לפקודה. זאת ועוד, כך נטען, אין בנסיבות העניין תשתית להתקיימות החריג לחסינות , כמפורט בסעיף 7א(א) סיפא לפקודה, שכן המעשים נעשו בתום לב וללא כוונת זדון. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, משהכחישה המבקשת בבקשתה את עשיית המעשים המיוחסים לה בכתב התביעה, הרי שאין כל מקום להגשת בקשה על ידה להכרה בחסינותה ויש לדחות בקשה זו על הסף. זאת ועוד, נטען כי הנטל להוכיח את קיומם של תנאי החסינות מוטל על המבקשת הטוענת לחסינות, אולם, המבקשת לא עמדה בנטל זה ולא הוכיחה כי המעשים המיוחסים לה נעשו על ידה כעובדת ציבור ותוך כדי מילוי תפקידה השלטוני. מה גם, לטענת המשיב, מדובר בהתנהלות הנופלת בגדרי החריג להכרה בחסינות, קרי- מעשים שנעשו בחוסר תום לב ומתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. בתשובה לתגובה, המבקשת חזרה על טענותיה המועלות בבקשה והדגישה, כי אין בהכחשת המעשים נשוא כתב התביעה כדי לשלול חסינות מעובד ציבור. המבקשת הדגישה עוד, כי אין לה כל עניין אישי עם המשיב, וכל אשר נעשה על ידה היה במסגרת תפקידה כיועצת המשפטית של העירייה ולא מתוך מטרה של גרימת נזק . כמו כן, לטענת המבקשת, המשיב לא עמד בנטל הוכחת החריג לחסינות שהפרסום נעשה משיקולים זרים ובמטרה לפגוע בו. עמדת עיריית עכו עיריית עכו הגישה תגובה מטעמה, ולפיה היא סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולהכיר בחסינות המבקשת. כאן המקום לציין, כי תגובת העירייה נמסרה באמצעות היועצת המשפטית לעיריית נצרת עילית גב' אולגה גורדון, וזאת על פי החלטת היועץ המשפטי של משרד הפנים הואיל והמבקשת-הנתבעת משמשת כיועצת המשפטית של העירייה, ובשל כך היא מנועה ממתן הודעת חסינות בשם העירייה בהתאם לסעיף 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006. דיון והכרעה סעיף 7א(א) לפקודה , אשר כותרתו "חסינות עובד ציבור", קובע כדלקמן : " לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין ; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". "עובד ציבור" הזכאי לחסינות מוגדר בסעיף 7 לפקודה כ:" עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין". "רשות ציבורית" מוגדרת בסעיף 7 לפקודה בזו הלשון: "רשות מקומית וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת". לא למותר לציין, כי המבקשת הגישה את בקשתה דנן מכוח סעיף 7ג(א) לפקודה, אשר לפיו : " הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך התקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א ". סעיף 7א הנ"ל, נחקק במסגרת תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין, והוא נועד להקנות חסינות לעובד ציבור שנתבע בנזיקין באופן אישי על מעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו השלטוני. התכלית העיקרית העומדת בבסיס הוראת סעיף 7א לפקודה, הינה הגנה על שיקול דעתו ותפקודו התקין של עובד ציבור במסגרת תפקידו השלטוני תוך הסרת כל חשש מפני תביעות אישיות נגדו בגין ביצוע עבודתו. יחד עם זאת, חסינות זו סויגה, שכן מתן חסינות רחבה מדי עלול לעודד ניצול לרעה של כוח השררה הנתון בידי עובדי הציבור. שני תנאים מצטברים נקבעו לקיומה של חסינות : הראשון, כי מדובר בעובד ציבור שעשה את המעשים המיוחסים לו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. שנית, החסינות לא תחול אם המעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה האמור. בענייננו, אין מחלוקת כי המבקשת משמשת כיועצת המשפטית של עיריית עכו , ולפיכך הינה מהווה עובדת ציבור כהגדרתה בסעיף 7 לפקודה. עם זאת , טוען המשיב , כי התנאי הראשון לא יחול כאשר נטען שעובד הציבור כלל לא בצע את המעשה. משנטען ע"י המבקשת כי לא הייתה מעורבת בפרסום, לשיטת המשיב, אין כל תחולה לסעיף 7א(א) לפקודה ואין מקום להכיר בקיומה של חסינות במקרה דנן. אין בידי לקבל טענה זו: " מדובר בשלב מקדמי של ההליך, בו טרם נשמעו ראיות, וטענות הנתבע מתבססות על העובדות הלכאוריות המפורטות בכתב התביעה. כשם שיכול הנתבע לטעון להתיישנות ובמקביל להכחיש שיש לתובע עילת תביעה, יכולה המדינה להכחיש את מעורבות עובד המדינה ובמקביל להכיר בחסינות" ( בר"ע (י-ם) 660/08 שמואל הולנדר נ' שוקי משעול, פסקה 9 (פורסם במאגרים)). גישתו הפרשנית של המשיב, לפיה החסינות תקום רק מקום שאין הכחשה מצד העובד והרשות הציבורית לעצם עשיית המעשה או אמירת הדברים: "תביא בהכרח לתוצאה לפיה, גם אם סברה המדינה שהמעשה הנטען אינו מהווה עוולה בנזיקין (מטעם זה או אחר), ולא רק במקרה של הכחשת עצם המעורבות, לא תקום חסינות לעובד. תוצאה זו, תעקר את הסדר החסינות מתוכנו " ( בעניין " הולנדר" הנ"ל פסקה 9). מכאן לשאלה: האם המעשים נופלים במסגרת מילוי תפקידה השלטוני, והאם מתקיים לגביהם החריג לחסינות ? כאמור, העירייה הגישה הודעה שבגדרה תמכה בעמדת המבקשת לקיומה של חסינות, וביקשה לדחות את התביעה נגד המבקשת. בשונה מבחינת ההכרה בחסינות עובד מדינה, שמקובל לבחון אותה על פי כללי המשפט המנהלי, מעיון בפסיקת בתי המשפט השונים עולה, כי קיימת מחלוקת באשר למהות הביקורת של בית המשפט באשר לעמדת הרשות הציבורית לעניין הענקת או שלילת חסינות מעובד ציבור. אסכולה אחת דוגלת בגישה לפיה על בית המשפט לבחון את הודעת החסינות מנקודת המבט של כללי המשפט המנהלי, דהיינו האם החלטת הרשות להסכים או להתנגד למתן החסינות היא החלטה סבירה בנסיבות העניין, מבלי שבית משפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו (ראו למשל : ת"א (ת"א) 32240-10-11 בית מדרש עמק הלכה בני ברק נ' נעמה צורף; ת"א (ק"ג) 24384-06-10 מאיר יפרח נ' דלית וייץ; בש"א (ת"א) 169133/08 עמותת תל גיבורים-אגודה לזכויות האדם (ע"ר) נ' משה בלסנהיים ות"א (קריות) 31608-05-11 פואד נסאר נ' יוסף ישי). מנגד, על פי האסכולה השנייה, יש לבחון את עמדת הרשות בהתאם למבחנים המקובלים במשפט האזרחי. גישה זה מחייבת בחינת התקיימותם של היסודות העובדתיים של המעשה עצמו המיוחס לעובד הציבור, כן בדיקת התקיימותם של הדרישות להענקת החסינות כפי שנקבעו בסעיף 7א לפקודה ( ראו: ת"א (צפת) 41872-09-12 עמיר ראובן מלצר נ' מימון ברק; ת"א (ק"ש) 17206-07-09 מילה רוזנפלד נ' עיריית צפת ות"א (נצ') 7511-01-10 שמשון ארבל נ' יוסף דולה [ פורסמו במאגרים]). מקובלת עלי הגישה הראשונה. אף אני סבור כי יש לבחון את עמדת הרשות הציבורית לפי אמות מידה של המשפט המנהלי, בדומה לאופן בחינת ההודעה בהכרת החסינות של עובדי מדינה. מכאן, אין בית המשפט נדרש לקבוע אם התקיימו בעובד הרשות הציבורית תנאי החסינות, אלא אם נפל פגם בהחלטת הרשות בין אם היא תומכת או מתנגדת להקניית החסינות. בהתאם לכך, בית המשפט בוחן את אופן הפעלת שיקול דעתה ואת סבירות החלטתה: "בין לגבי עובדי מדינה, ובין לגבי עובדי רשויות ציבור אחרות, אשר הרשויות המתאימות הביעו את עמדתן כי התקיימו לגבי עובדיהן תנאי החסינות- לא יבחן בית המשפט הדן בתובענה אלא את סבירותה של עמדה זו...שכן תכלית החסינות בנוגע לשניהם אחת היא " ( ת"א (ב"ש) 4079-10-10 בית יורב 1997 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב, בפסקה 14 ; ראו גם : בר"ע (ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ; ת"א (מרכז) 43044-10-10 יוסף פסטרנק נ' מדינת ישראל-משרד התחבורה והבטיחות בדרכים; ת"א (ת"א) 43498-08-10 עירית חיפה נ' בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ; רע"א (י-ם) 10423-07-10 יובל גינזבורג נ' יחיאל אמסלם; בר"ע (י-ם) 4057/10 אורה כהן נ' סנ"צ רפאל בן דוד; ע"א (ת"א) 1100/08 רפאל שטוב עו"ד נ' הרב בן דהן אליהו, מנהל בתי הדין הרבניים [פורסמו במאגרים]). על העמדה האמורה ועל הטעמים המוצדקים המונחים ביסודה עמדו תמר קלהורה ומיכל ברנדשטיין במאמרם "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10)-חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא(1) 293, בעמ' 331- 332: " גם החלטת רשות ציבורית להגיש בקשה לבית המשפט שיקבע שעובד ציבור המועסק אצלה ונתבע בשל תפקידו השלטוני, נהנה מחסינות, היא החלטה מנהלית. על בית המשפט הדן בבקשה לבחון את סבירות ההחלטה להגיש את הבקשה בהתאם למבחני המשפט המנהלי, ואם מדובר בהחלטה סבירה- להיעתר לה". ועמ' 327 :" קיום ביקורת שיפוטית על ההחלטה בסוגיית החסינות לפי כללי המשפט האזרחי תגרום לכפל דיון-הצורך להוכיח את המיוחס לעובד המדינה, ובמיוחד כי פעל תוך יסוד נפשי של זדון או שוויון נפש בראיות אזרחיות יידרש הן בהליך הסף בענין החסינות והן בהליך העיקרי. בנוסף, אין זה סביר לנהל בירור עובדתי על דרך הוכחות אזרחיות, במסגרת הליך מקדמי, בטרם התקיימו בין הצדדים הליכים מקדמיים וקדמי משפט המיועדים להבשלת תיק לשמיעה. לבסוף, מהלך כזה יעקר מתוכן גם את קביעת המחוקק לקיים את הביקורת השיפוטית בסוגיית החסינות לאלתר, בטרם כל דיון אחר, שכן לא יהיה עוד טעם בפיצול בין שלב הדיון בחסינות לבין שלב הדיון בתיק העיקרי " . בבוא בית המשפט לבחון את סבירות החלטת הרשות עליו להשקיף על כל התהליך, כן: " לאור הסמכות שניתנה למדינה להכיר בחסינות, שומה עליה שתעשה כן תוך הקפדה על קיומם של כל התנאים הקבועים בהוראת סעיף 7א לפקודת הנזיקין, ותגבש את ההחלטה רק לאחר שתבדוק את כל העובדות הרלוונטיות, תשקול את מלוא הדרוש ותיישם את ההלכות החלות בעניין. בגדר זאת, שומה על היועץ המשפטי או על מי שמונה על ידו, לבחון את מתן החסינות, לברר את הדברים לעומקם, לערוך בדיקה ובירור מקיפים ויסודיים של כל החומר הרלוונטי לעניין. ככל שהדבר נדרש, ייפגש באופן בלתי אמצעי עם הגורמים הנגועים בדבר, לרבות עם הנתבע שלגביו מתבקשת החסינות, כך שיוכל להגיע למסקנה מושכלת בדבר התקיימות החריגים לחסינות" ( רע"א 26071-11-11 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט, בפסקה 7 ; ראו גם ת"א (י-ם) 3031/09 אייזין דניס נ' פרופ' יהודה היס, פסקה 28- 31 ). בענייננו, העירייה ציינה בהודעתה את הטעמים שלגישתה מצדיקים הכרה בחסינות ואת הבדיקות שערכה בטרם הגיעה למסקנתה. עו"ד אולגה גורדון ציינה בחוות דעתה, כי בדקה את מלוא החומר שעמד לנגד עיניה, בדקה את כתב התביעה ואת בקשת המבקשת להכרה בחסינות. בנוסף, עו"ד גורדון ציינה, כי פגשה את המבקשת ושמעה את גרסתה לאירועים נשוא התביעה. עו"ד גורדון אף התייחסה למצב הנפשי של המבקשת והסבירה כי מסרה את הדברים לעיתון וגרמה לפרסומם, אם בכלל, לא מתוך כוונה לגרום נזק ואף לא מתוך שוויון נפש לקרות הנזק הנטען ע"י המשיב. בהקשר זה יודגש, כך נאמר בחוות הדעת, כי הכתבה פורסמה טרם הכרזתו של המשיב אודות כוונתו להתמודד במערכת הבחירות. עו"ד צויין, כי עו"ד גורדון בחנה את העובדות הרלבנטיות ואת התקיימותם של התנאים הדרושים לישום סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, היינו - שמדובר באירוע בו פעלה המבקשת תוך כדי מילוי תפקידה השלטוני כיועצת משפטית של העירייה, ושלא מתוך כוונה ביודעין לגרום נזק למשיב או מתוך שוויון נפש לאפשרות גרימתו . בנסיבות העניין, שוכנעתי, כי החלטתה של עיריית עכו איננה נגועה בשיקולים זרים, איננה חורגת ממתחם הסבירות, היא מבוססת על שיקול דעת סביר וראוי, נשענת על תשתית מספקת (לאחר שבוצעו כל הבדיקות והבירורים הדרושים) ועומדת בכללי המשפט המנהלי. דבריי אלה מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, שהנטל להוכיח חריגה ממתחם הסבירות מוטל על מי שטוען נגד ההחלטה המנהלית, אשר נהנית מחזקת התקינות, (ת"א (ת"א) 1730/05 מדינת ישראל נ' הרב צבי ביאלסטוצקי, בפסקה 10- 12 ; רע"א ( י-ם) 13068-10-12 מדינת ישראל נ' מאיר לחיאני, בפסקה 15- 17 ). במקרה דנן, המשיב לא השכיל להצביע על אף פגם שנפל בהחלטה זו. המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שהחלטת העירייה הינה החלטה מנהלית החורגת ממתחם הסבירות, ולא הצליח להצביע על פגם בשיקול דעתה של עו"ד גורדון. לא זו אף זו , הן בכתב התביעה והן במסגרת התגובה לבקשה ובתצהיר התומך בה טען המשיב, כי הבאת הדברים לעיתון ופרסומם נעשו ע"י המבקשת בכוונה לפגוע בו ולגרום לו נזק , או לכל הפחות, בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. המשיב חזר על טענות אלה במהלך חקירתו הנגדית ביום 9.1.14 (סעיף 22- 23 בעמ' 9 לפרוטוקול). עם זאת, לבד מהטענה לא הונח ולו בדל של ראיה התומך בטענתו של המשיב המושתת, לכאורה, על תחושותיו בלבד, הגם: "רק גרימת נזק מכוונת כתכלית לעצמה, למטרה פרטית ובלתי- חוקית של עובד-הציבור, תיחשב לחריגה ממילוי התפקיד הציבורי המפקיעה את הזכאות לחסינות" ( פס"ד בית יורב 1997 בע"מ שלעיל בפסקה 13 ; פס"ד הולנדר שלעיל בפסקה 9 ; מאמרן של קלהורה וברדנשטיין בעמ' 341- 342). בהקשר זה, אין די בהגשת תצהיר כללי כפי שנעשה בענייננו. המשיב הסתפק בהעלאת טענות בעלמא אודות מניעיה של המבקשת לפגוע בו מבלי שטרח להציג ולו ראשית ראיה שבכוחה לחזק את טענותיו. אעיר בשולי הדברים , כי בדחיית התביעה נגד המבקשת לא ייגרם למשיב כל נזק או עיוות דין. שכן, כל העובדות הנטענות ע"י המשיב תוכלנה להתברר לגופו של עניין כאשר עיריית עכו היא הנתבעת ולא המבקשת באופן אישי. אם תתבררנה ותוכחנה טענותיו של המשיב כנכונות וככל שיוחלט בסופו של יום במסגרת פסק הדין כי המשיב זכאי לפיצוי, אזי תישא בכך העירייה. סוף דבר אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה נגד המבקשת-הנתבעת. מורה על צירוף עיריית עכו כנתבעת ( במקום המבקשת). כתב הגנה מטעם עיריית עכו יוגש תוך 30 יום מהיום. מחייב את המשיב לשלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪. חסינות