האם בעל עסק זכאי לפיצויים על פינוי שטחים ? הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים 1. לפנינו ערעור לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן - החוק) על החלטת המשיבה מיום 4.6.13. 2. על פי כתב הערעור, המערער ניהל בין השנים 1985- 1992 עסק של שיקום ציוד צבאי והדפסת משי באזור ניסנית הישנה, וזאת במבנה וסככה אשר הוקמו על קרקע שהועמדה לרשותו על ידי מזכירות הישוב, ולאחר שנת 1992 שימשו המבנים כמחסנים לצורך אחסנת ציוד וסחורה של עסק משפחתי (מינימרקט). 3. יצוין, כי אשת המערער פוצתה בשל עסק המינימרקט בהחלטת וועדת הזכאות מיום 30.12.08, ולכן, בהחלטת בית משפט זה מיום 28.01.14, ובהסכמת המערער - היא נמחקה מכתב הערעור. 4. בהחלטה נשוא הערעור קבעה המשיבה כי אין מקום לפצות את המערער הואיל ולא הוכח קיומו של "עסק בשטח מפונה", כהגדרתו בחוק. המסגרת הנורמטיבית 5. על מנת לזכות בפיצוי על פי החוק, יש להוכיח קיומו של "עסק בשטח מפונה", כהגדרתו בסעיף 62 לחוק. "עסק בשטח מפונה" מוגדר כך: "עסק שעיקר פעילותו, במועד כלשהו לפני היום הקובע, היה בשטח מפונה, ושביום הקובע התקיימו לגביו שני אלה: (1) בעל העסק היה ישראלי; (2) לעסק, לבעל העסק או לתאגיד בשליטת מי מהם הייתה זכות במקרקעין בשטח מפונה, ששמשו לצרכי העסק". 6. על פי סעיף 64(א) לחוק , הפיצוי בשל עסק שהיה פעיל ביום הקובע יהיה פיצוי לפי שווי הנכסים או פיצוי לפי השווי הפיננסי, לפי בחירת הזכאי, ואילו על פי סעיף 67 לחוק - לעסק בשטח מפונה שלא היה פעיל ביום הקובע, ישולם פיצוי בסכום ההוצאות שהוציא לרכישת הזכות במקרקעין ששימשו לצרכי העסק, ובלבד שהזכות אינה זכות שכירות, וכן בסכום ההוצאות שהוציא העסק לבניית המבנה, להרחבתו, להתאמתו או לשיפוצו, שבוצעו בפועל לפני היום הקובע. 7. "זכות במקרקעין", על פי סעיף 62 לחוק, היא זכות חכירה, הרשאה או שכירות לגבי מקרקעין שהוקנתה לפני היום הקובע מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, כהגדרתו בחוק (להלן - הממונה), או מכוח הקניה מאת הממונה. טענות המערער 8. המערער טוען כי שגתה המשיבה כאשר קבעה, בניגוד למסמכים שצורפו מטעם המערער, כי לא הוכח קיומו של "עסק בשטח מפונה", כהגדרתו בחוק, גם לא כזה שלא היה פעיל, הואיל ולא הוכחה קיומה של "זכות במקרקעין" כהגדרתה בחוק, וכי לא די במסמך העמותה לבניין העיר ניסנית כדי לבסס זכות במקרקעין, בהקניה או בהרשאה מאת הממונה. 9. לטענת המערער, על פי החוק אין חובה כי יהיה מדובר בזכות חכירה או זכות שכירות, ודי אפילו בזכות של הרשאה לשימוש במקרקעין, ואין חובה כי הזכות תוקנה ישירות מאת הממונה , אלא די אפילו בזכות שניתנה מכוח הקנייה אחרת, שניתנה מאת הממונה. לטענתו, די בהרשאה שניתנה מטעם אגודת ניסנית ו/או מכוח הרשאה שהתקבלה מהסוכנות היהודית, אשר פעלו מכוח הקנייה שנתן להם הממונה. עוד נטען בהקשר זה, כי אילו לכל הגופים האמורים לא הייתה הרשאה מאת הממונה להעניק את ההרשאה האמורה למערער (דבר שהינו בלתי סביר בעליל) - היה הדבר מוצא ביטוי בהחלטת הועדה. 10. המערער מבקש מבית המשפט לקבוע כי היה לו "עסק שלא היה פעיל ביום הקובע" כהגדרתו בחוק, וכי הוא זכאי לפיצויים בהתאם לסעיף 67 לחוק בשל עסק זה. לחלופין מבקש המערער מבית המשפט , להורות למשיבה לעשות שימוש בסמכותה לדרוש מאת הגופים הציבוריים מידע מלא ומדויק בנוגע למעמדם של ועד הישוב ניסנית ו/או האגודה ו/או הסוכנות היהודית כלפי הממונה ו/או בנוגע לזכותם להעניק הרשאות בשטח המפונה. עוד מבקש המערער, בסעיף 28 לסיכומיו, להורות למשיבה לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 68 לחוק ולהציע לוועדה המיוחדת לדון בעניין זכאותו של המערער, ולבחון את שאלת הנזקים לפי תחשיב שהוועדה תמצא לנכון, בשים לב לקשיי ההוכחה הקיימים כיום בעניין זה ותוך גזירה שווה מהסדרים הקיימים בחוק לגבי עסקים אחרים. טענות המשיבה 11. המשיבה טוענת כי הואיל והעסק חדל להתקיים בשנת 1992, כ - 12 שנים לפני היום הקובע - הרי שביום הקובע כבר לא היה קיים כל עסק, וזאת מן הסתם ללא כל קשר עם תהליך ההתנתקות. לפיכך, לטענתה, נותר לבחון האם מדובר "בעסק שלא היה פעיל ביום הקובע" לפי הוראות החוק. 12. לטענת המשיבה, לאור הגדרת "עסק בשטח מפונה" - תנאי מוקדם לכניסה להגדרת "עסק שלא היה פעיל ביום הקובע" הנו כי העסק יעמוד בהגדרת החוק לעניין "עסק בשטח מפונה", דהיינו כי מדובר בעסק שעיקר פעילותו במועד כלשהו לפני היום הקובע היה בשטח מפונה. המשיבה טוענת כי המערער לא המציא כל ראיה לקיומו של עסק בשטח המפונה בכלל, ומשכך - לא היה מקום לבחון את קיומם של התנאים "לעסק בשטח מפונה", לרבות התנאי בדבר קיומה של "זכות במקרקעין". 13. עוד נטען, כי המערער לא הגיש כל ראיה לעניין הקניית זכות במקרקעין לפי הוראות החוק. דיון והכרעה 14. נקודת המוצא לפיצוי בשל עסק על פי החוק היא, כאמור בסעיף 63(א) לחוק - קיומו של "עסק בשטח מפונה", כהגדרתו בסעיף 62 לחוק. מההגדרה האמורה עולה כי יש להוכיח, ראשית, קיומו של "עסק", דהיינו קיומו של עיסוק בעל צביון מסחרי, ושנית - שעיקר פעילותו של "העסק" במועד כלשהו לפני היום הקובע הייתה בשטח מפונה. רק אם יוכחו הפרמטרים האמורים - יש מקום לבחון את קיומם של הפרמטרים האחרים בהגדרה דהיינו, האם ביום הקובע היה בעל העסק ישראלי, והאם הייתה לו "זכות במקרקעין" ששימשו לצרכי העסק. 15. הואיל והמשיבה קבעה בהחלטתה כי במקרה דנן היה מדובר ב"עסק" - נותר לבחון בשלב הראשון רק האם הוכח שהיה מדובר בעסק שעיקר פעילותו בשטח מפונה (בשנים שבהן פעל העסק , בין 1985 ועד 1992). לאחר עיון בכל הטענות והמסמכים, הגעתי למסקנה כי עניין זה לא הוכח על ידי המערער, כפי שיובהר להלן. 16. המערער אמנם המציא למשיבה תעודת עוסק מורשה מיום 21.01.85, אולם מעבר לכך - לא הציג כל ראיה לקיומו בפועל של העסק בתקופה הנטענת (עד 1992). לא הוצגו דוחות כספיים, לא הוצג טופס פחת, לא הוצגו ראיות על העסקת עובדים (כפי שטען המערער במהלך השימוע ביום 4.6.13 (עמ' 2 שורות 19-23), או כל ראיה אחרת שתוכל להצביע על קיומו של העסק בשטח המפונה בתקופה הנטענת (למשל , אישורים ממשרד הביטחון כי המערער היה ספק ). 17. לאור האמור, והואיל והנטל להוכחת הטענה מוטל על המערער - המסקנה היא כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של "עסק בשטח מפונה" ומשכך, אין כלל מקום לבחון האם מדובר "בעסק שלא היה פעיל ביום הקובע" ודין הערעור להידחות. 18. למעלה מן הצורך יצוין, כי לא נפל פגם גם בהחלטת המשיבה לפיה לא עמד המערער בתנאי הנוסף - קיום "זכות במקרקעין" ביום הקובע. 19. אין מחלוקת כי על פי החוק קיימת אפשרות כי זכות במקרקעין תוענק מכוח הקנייה מאת הממונה, למשל על ידי אגודת הישוב. אולם, מכל המסמכים שהוגשו למשיבה על ידי המערער לא ניתן ללמוד כי אכן הוקנתה למערער זכות במקרקעין, בין אם על ידי הממונה ובין אם מכוח הקניה מאת הממונה. כל שהציג המערער היו מסמכים אשר אין בהם כדי להעיד על הקניית "זכות במקרקעין", שכן חסרים בהם פרטי המקרקעין שלגביהם נטענת הזכות, פרק הזמן שלגביו ניתנה אותה זכות, ובוודאי שלא ניתן להסיק מהמסמכים שהוצגו כי ביום הקובע (6.6.2004) הייתה למערער "זכות במקרקעין". 20. לאור האמור - דין הערעור להידחות, וממילא מתייתר הצורך לדון ביתר טענות המערער, הנוגעות לשאלת הוכחת ההוצאות הנטענות שהוצאו בקשר למבנה והסככה, או ביחס להמלצת המשיבה בפני הוועדה המיוחדת, לפי סעיף 68 לחוק. 21. זאת ועוד, הואיל והמערער טען כי המבנים האמורים שימשו כמחסן לצורך עסק המינימרקט, אשר לגביו הוגשה תביעה נפרדת לפיצוי על ידי רעייתו - נראה שהמקום הראוי לדון בשאלת ההוצאות בשל המבנים, אם בכלל, היה במסגרת תביעת הפיצוי האמורה , ולא במסגרת הערעור דנן. סוף דבר 22. הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. פיצוייםשאלות משפטיותפינוי