האם פגיעה נפשית נחשבת "נזק גוף" לצרכי תביעה ?

האם פגיעה נפשית נחשבת "נזק גוף" לצרכי תביעה ? פגיעה נפשית יכולה להיחשב כנזק גוף לא רק כאשר נלוותה אליה פגיעה פיסית בגופו של אדם. בנדון נקבע בפסק דין מנסור לעיל כדלקמן: "אין ספק, כי מכוח ההגדרה שבחוק הפיצויים ומכוח הגיונם של דברים ומבחני הפסיקה, פגיעה נפשית הנגרמת לאדם אגב פגיעה פיסית בגופו, נכללת גם היא בגדרו של נזק גוף. הוא הדין בפגיעה נפשית הנגרמת כתוצאה ממעשה עוולה אזרחית גם אם לא נלוותה לה פגיעה פיזית בגופו ... ברם על מנת שפגיעה נפשית שנגרמה בעוולה תיחשב ל'נזק גוף', נדרש כי אותה הפגיעה אמנם גרמה ל'ליקוי נפשי או שכלי' בניזוק (כהגדרת 'נזק גוף' בחוק הפיצויים), ליקוי שבעטיו סבל הניזוק חסרון ממון וכיס בגינם תובע הוא את פיצויו" 1. להלן החלטתי בבקשת הנתבעים לסיווג התביעה כתביעה לסכום כסף קצוב ולחיוב התובעים בתשלום אגרה בהתאם, ומנגד, בקשת התובעים לפטור מתשלום האגרה. 2. סיפור המקרה, ויש לומר העצוב, כעולה מכתב התביעה הוא כדלקמן: ביום 1.7.01 היה הילד ז"ל (להלן: "המנוח") מעורב בתאונת דרכים ובמהלכה הוא קיפח את חייו. תובעים מס' 2-3 הם הוריו של המנוח ונתבעים מס' 4-8 הם אחיו ואחיותיו. בעקבות פטירת המנוח התנתה משטרת ישראל מתן אישור קבורה בנתיחת הגופה. אביו של המנוח התנגד לנתיחה, אולם, בסיטואציה הקשה בה היה נתון ועל מנת להביא לקבורת בנו בהקדם, הוא נתן הסכמתו לכך בעל-פה. אמו של המנוח מעולם לא הסכימה לנתיחת גופתו. גופת המנוח נותחה במכון לרפואה משפטית באבו-כביר, ובהמשך היא הובאה לקבורה. במהלך חודש מאי 2012, ובעקבות סערה ציבורית שפרצה, נודע להוריי המנוח כי המכון לרפואה משפטית נוהג להותיר בידיו איברים ושרידי גופות, וזאת מבלי ליידע את בני המשפחה בדבר. בעקבות הפרסומים הנ''ל פנה אביו של המנוח למכון לרפואה משפטית ואז נודע לו בראשונה כי גם מגופת בנו ניטלו איברים והם עדיין מוחזקים במכון. לבקשת האב, איברי המנוח הוחזרו לבני המשפחה ואלה נטמנו בקברו בטקס קבורה חוזר, כל זאת 11 שנים לאחר פטירתו. 3. בכתב התביעה תיארו התובעים את המצב הנפשי הקשה אליו נקלעו בעקבות האירועים כמתואר לעיל, הצער, היגון, האבל והכאב העמוק ממנו סבלו משנודע להם כי בנם נטמן ללא חלק מאיבריו והוסיפו באומרם כי הם סובלים מרגשות של אימה, כאב, סבל, חרדה ורמיסה של כבודם וכבוד המנוח. כן נטען בכתב התביעה כי הסכמת אביו של המנוח לנתיחת גופת בנו לא היתה מדעת וכי מעולם לא נתנו הורי המנוח הסכמתם לנטילת חלקים מגופתו. התנהלות הנתבעים מהווה פגיעה בכבוד המת, הפרת חובה חקוקה הקבועה בחוק האנטומיה והפתולוגיה, המחייבת קבלת הסכמת הוריי המנוח לנתיחת גופתו ולנטילת חלקים ממנה, עוולת תקיפה והפרת הזכות החוקתית הקבועה בחוק יסוד כבוד: האדם וחירותו. 4. התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין ראשי הנזק כמפורט להלן: א. פגיעה באוטונומיה, כאב וסבל - סך של 200,000 ש"ח (100,000 ש"ח לכל אחד מהוריי המנוח). ב. הפר חובה חקוקה כקבוע בחוק האנטומיה והפתולוגיה ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - סך של 100,000 ש"ח (50,000 ש"ח לכל אחד מהוריי המנוח). ג. ביזוי גופת המת ופגיעה בכבודו - סך של 100,000 ש"ח (50,000 ש"ח לכל אחד מהוריי המנוח). ד. ביזוי גופת המת ופגיעה בכבודו - סך של 250,000 ש"ח (50,000 ש"ח לכל אחד מאחיו ואחיותיו של המנוח). 5. לטענת הנתבעים בתמצית, יש לסווג את התביעה כתביעה כספית ולחייב את התובעים בתשלום האגרה המתחייבת בגין כך. במקרה דנן, התובעים אינם טוענים כי נגרם להם ליקוי או נכות כתוצאה מהעוולות המפורטות, ומוכחשות, בכתב התביעה ואף לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמם. לפיכך, בהתאם להוראות הדין ולהלכה הפסוקה, אין מדובר בתביעה נזיקית אלא בתביעה כספית. 6. התובעים לא הגישו תגובה נפרדת לבקשת הנתבעים בעניין סיווג התביעה ותשלום אגרה בהתאם, אף כי הם העלו טענותיהם בנדון במסגרת בקשתם לפטור מאגרה. לאור עמדת הנתבעים בדיון מיום 28.5.14, ואשר הותירו את העניין לשיקול דעת בית המשפט, יש לראות בבקשת התובעים לפטור מאגרה, גם כתגובה לעניין סיווג התביעה. 7. לגוף העניין, התובעים טענו כי עסקינן בתביעה נזיקית וזאת בהתחשב בראשי הנזק המפורטים בתביעה. לחילופין, ככל ותתקבל עמדת הנתבעים ביחס לסיווג התביעה, התובעים מבקשים פטור מתשלום האגרה וזאת בהתקיים התנאים לכך - ההליך מגלה עילה ומצב כלכלי דחוק. לעניין מצבם הכלכלי טענו התובעים כי הכנסות הוריי המנוח מסתכמת בסך של 14,000 ₪ לחודש, סכום המיועד לכיסוי כלל הוצאות המשפחה, כגון ארנונה, מים, חשמל, טלפון, דלק לשני רכבים, תשלום שכר לימוד והחזר הלוואות. 8. הנתבעים מתנגדים למתן פטור מתשלום האגרה בנימוק כי הכנסת הוריי המנוח מספקת ומאחר והתובעים לא גילו את כל המידע הרלוונטי באשר למצבם הכלכלי, כגון נכסים שברשותם. 9. בהתאם לתק' 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, על התובע לשלם אגרת משפט עם הגשת התביעה. אופן התשלום וסכום האגרה משתנה על-פי סיווג התביעה ובנדון נקבעו הסדרים שונים לתביעה בגין נזק גוף לעומת תביעה לסכום כסף קצוב. בהתאם לתק' 5 לתקנות האגרות, בתביעה לפיצויים בגין נזק גוף יש לשלם אגרה בסכום קבוע העומד היום על סך של 6,835 ש''ח ככל והתביעה מוגשת לבית משפט השלום ו-42,721 ש''ח ככל והתביעה מוגשת לבית משפט המחוזי. דא עקא, יש לשלם חלק קטן יחסית מהסכומים הנ''ל עם פתיחת ההליך וככל והתביעה מתקבלת, על הנתבע לשלם את יתרת הסכום בתום ההליך. מאידך, בהתאם לתק' 6 לתקנות האגרות, בתביעה לסכום כסף קצוב יש לשלם אגרה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה כאשר מחצית מהסכום הנ''ל משולם עם הגשת התביעה והמחצית השנייה עד 20 יום לפני המועד שנקבע לדיון בתביעה. 10. סיווג התביעה כתביעה לנזק גוף או כתביעה כספית, נקבע בהתאם לנטען בכתב התביעה ובנדון נפסק ב-ע"א 5618/13 טרפלקס תעשיות אגש"ח בע"מ נ' גרינגאוז ואח' כדלקמן: "כפי שנפסק, סיווגה של תביעת נזק, לעניין תקנות האגרות, תיעשה בראש ובראשונה בהסתמך על העובדות, על עילות הנזק ועל ראשי הנזק, כפי שאלה נטענים ונתבעים בכתב התביעה....". 11. תקנות האגרות אינן מגדירות מהי תביעה לנזק גוף, אלא לרבות סוגי התביעות המפורטות בהן. בנדון נקבע בסעיף ההגדרות שבתקנות האגרות, כדלקמן: "'תביעה לפיצויים בשל נזק גוף' - לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975". גם סעיף 2 לפקודת הנזיקין אינו מגדיר "נזק גוף" מהו, אלא הוא כולל הגדרה לנזק בכלל הכולל בחובו נזק גוף, וזאת כמצוטט להלן: "'נזק' - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". הגדרת המונח 'נזק גוף' קיימת בשני חוקים. האחד, סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, והשני, סעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, וזאת כמצוטט להלן (ראשון ראשון ואחרון אחרון): "'נזק גוף' - מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי, או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים". "'נזק גוף' - לרבות מחלה, ליקוי גופני או שכלי ומוות". מההגדרות לעיל עולה איפוא כי נזק גוף כולל מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי ובנדון יודגש כי הגדרות אלה אינן טובות אך לדין המהותי, אלא גם לדין הפרוצודורלי, וזאת מתוך שאיפה לפרשנות אחידה של מונחים זהים בשני התחומים הנ''ל (ר' רע"א 5237/06 מדינת ישראל - הנהלת בית המשפט נ' מנסור ואח' שם, סע' 6 לסה''ד)(להלן: "פס"ד מנסור). 12. פגיעה נפשית יכולה להיחשב כנזק גוף לא רק כאשר נלוותה אליה פגיעה פיסית בגופו של אדם. בנדון נקבע בפסק דין מנסור לעיל כדלקמן: "אין ספק, כי מכוח ההגדרה שבחוק הפיצויים ומכוח הגיונם של דברים ומבחני הפסיקה, פגיעה נפשית הנגרמת לאדם אגב פגיעה פיסית בגופו, נכללת גם היא בגדרו של נזק גוף. הוא הדין בפגיעה נפשית הנגרמת כתוצאה ממעשה עוולה אזרחית גם אם לא נלוותה לה פגיעה פיזית בגופו ... ברם על מנת שפגיעה נפשית שנגרמה בעוולה תיחשב ל'נזק גוף', נדרש כי אותה הפגיעה אמנם גרמה ל'ליקוי נפשי או שכלי' בניזוק (כהגדרת 'נזק גוף' בחוק הפיצויים), ליקוי שבעטיו סבל הניזוק חסרון ממון וכיס בגינם תובע הוא את פיצויו" (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.). ודוק, ליקוי נפשי או שכלי לא בהכרח כרוך בנכות שנותרה לנפגע, ובנדון הוסיף בית המשפט בפס''ד מנסור וקבע באומרו: "לא כך הם הדברים שעה ש'הפגיעה הנפשית' אינה כזו הגורמת לליקוי או לנכות, אלא שהפיצוי הנתבע הינו בשל עצם 'היפגעותו' של הניזוק בכבודו, בשמו, במעמדו, בדימויו העצמי וכיוצא באלה - ומבלי שאותה הפגיעה הותירה ליקוי ונכות רפואיים בנפשו, בסוג זה של מקרים הפיצוי הנתבע הוא אינו בשל 'נזק גוף' אלא בשל נזק ממוני, או שאינו ממוני - אך מכל מקום איננו נזק גוף" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). תאמר איפוא מעתה כי פגיעה נפשית תיחשב כנזק גוף באם היא נגרמה בעקבות מעשה עוולה אזרחית שגרמה לנפגע נכות או ליקוי נפשי. ראוי גם להפנות לפסק הדין שניתן ב-רע"א 1587/10 פראל ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואח' בו נפסק לעניין ראש הנזק של כאב וסבל כדלקמן: "בפתח הדברים יצוין, כי לצורך סיווג התביעה כתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אין די בכך שהעילות העומדות ביסודו של כתב התביעה הן עילות נזיקיות ... נדרש, כי הנזק בגינו נתבע הפיצוי הינו נזק גוף. לעניין זה נקבע, כי לצורך סיווגה של תביעה לשם תשלום אגרה, פיצוי בגין נזק גוף הוא פיצוי הנתבע בגין נזק שנגרם לגופו או נפשו של התובע-הניזוק כתוצאה מפגיעה, מוות או מחלה...... כן נקבע, כי פיצוי בראש נזק של כאב וסבל ייחשב כפיצוי בגין נזקי גוף רק במקרים בהם מקור עוגמת הנפש, או הכאב והסבל, הוא בפגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לניזוק. ברי, כי נזקים מסוג אובדן הנאה מנכסים וירידת ערכם אינם יכולים להיחשב כנזקי גוף....''. מן הכלל אל הפרט. 13. מההלכות הפסוקות כמצוטט לעיל עולה כי העדר טענה לנכות נפשית שנותרה לתובעים בעקבות האירועים המתוארים בכתב התביעה ואי הגשת חוות דעת מומחה מטעמם, לא שולל את סיווג התביעה כתביעה לנזק גוף, ולפיכך טענות הנתבעים בנדון נדחות. 14. כאמור, על מנת להתחקות אחר מהות התביעה, כתביעה כספית או נזיקית, יש לבחון את הטענות, העילות וראשי הנזק המפורטים בכתב התביעה. באשר לעילות התביעה - פגיעה בכבוד המת, הפר חובה חקוקה ותקיפה - דומה כי אין חולק כי ביחס לכולן מדובר בעוולות אזרחיות ולפיכך מתמלא התנאי הראשון באשר לסיווג התביעה כתביעה לנזק גוף. באשר לפגיעה הנטענת בתובעים כמתואר בכתב התביעה - מצב נפשי קשה, צער, יגון, כאב עמוק, חרדות ורגשות אימה - הרי מדובר בפגיעות מהתחום הנפשי, ואשר, כאמור, אין נפקא מינא באם הותירו אצל התובעים נכות, אם לאו. תמיכה לעמדה לעיל מצאתי ב-ת"א (מחוזי-תל-אביב) 9315/09/12, יהלומי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (להלן: "פרשת יהלומי"), שם העלו התובעים טענות דומות של הוצאת איברים מגופת יקירם המנוח ללא הסכמת בני המשפחה, ובית המשפט פסק באותו עניין באומרו: "אמנם התובעים לא הגישו חוות דעת רפואית, ועל כן אין הם זכאים לטעון לקיומה של נכות פיזית בתחום הנפשי, אולם יתכנו מקרים, כגון הטענות המפורטות במקרה אשר בפני, בהם מצוקתם הנפשית של התובעים בגין מעשה העוולה הנטען היא גדולה מאד, אף כי אינה מגעת לכדי קיומה של נכות נפשית, וככזו רשאים התובעים לתבוע פיצויים נזיקיים בגינה. באם יעמדו התובעים בנטל המוטל עליהם ויוכיחו את עוצמת הפגיעה הנפשית, אף שאינה מגעת כאמור לכדי נכות רפואית של ממש, כי אז אין מדובר אך ורק בהיפגעות המתוארת בפרשת מנסור, היפגעות שאינה עולה מעבר לתחושת עלבון, כי אם בפגיעה נפשית של ממש - בבחינת נזק גוף המצדיק תשלום אגרה בגין הגשת תביעה בשל נזקי גוף וללא בגין הגשת תביעה בגין נזק ממוני. באשר לראשי הנזק המפורטים בתביעה - פיצוי עבור כאב וסבל, פגיעה באוטונמיה וביזוי גופת המנוח - הרי כל אלה נטענו בגין אי מתן הסכמה מדעת לביצוע נתיחת גופת המנוח או הסכמה לנטילת איבריו, והשארתם בידי המכון לרפואה משפטית והפגיעה הנפשית הקשה אשר היתה מנת חלקם של התובעים בעקבות כך. בהקשר לפגיעה בגופו וכבודו של המת, נפסק ב-ע"א 4576/08 בן צבי נ' פרופ' יהודה היס כדלקמן: "...אכן, ביצוע נתיחה ללא הסכמת בני המשפחה, ושלא באמצעות המנגנון הקבוע לכך בחוק, עולה כדי תחושת פגיעה בגופו של הנפטר ובכבוד המת. פגיעה זו, שהיא פגיעה בכבודו של האדם, היא פגיעה קשה ומשמעותית. הפגיעה הכרוכה בעריכת נתיחה שלאחר המוות, מבלי שניתן לבני המשפחה המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מודעת, עוברת סף קריטי שלאחריו הפגיעה באוטונומיה מוכרת כראש נזק עצמאי - וזאת בדומה לפגיעה באוטונומיה הכרוכה בטיפול רפואי שנערך ללא הסכמה מדעת. אמנם, במקרה זה, בשונה ממקרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, לא נפגעה חירות הגוף של המערערות. ההתערבות הפיסית הבלתי מורשית הייתה בגופת המנוח ולא בגופן של המערערות. אלא שכפי שיפורט, ישנם שיקולים ייחודיים הפועלים ביחס לזכיותיהם של החיים בקשר עם 'כבוד המת' של יקירם, המצדיקים הכרה בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה גם במקרה שבו האוטונומיה הנפגעת היא של קרובי המנוח, ביחס לאופן הטיפול בגופתו" (שם, סעיף 26 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). הנה אם כן, נתיחת גופה שלא על-פי הסכמה מדעת ובהתאם למנגנון שנקבע בחוק, כנטען במקרה דנן, דומה לפגיעה באוטונמיה הכרוכה בטיפול רפואי שנערך ללא הסכמת המטופל, וכפי שתביעה לתשלום פיצוי עבור טיפול רפואי כאמור היא תביעה נזיקית, כך גם יש לראות בתביעה לביצוע נתיחת גופה ללא מתן הסכמה מדעת או שלא בהתאם למנגנון שנקבע בחוק, כבמקרה דנן. 15. ממכלול הנימוקים לעיל באתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן עסקינן בתביעה לנזק גוף ולא בתביעה לסכום כסף קצוב, כפי שטענו הנתבעים. בהתאם לכך, אין לחייב את התובעים בתשלום אגרה מעבר לסכום ששולם בפועל. 16. משהגעתי עד הלום, מתייתר הצורך להמשיך ולדון בבקשת התובעים לפטור מתשלום האגרה. 17. כל צד יישא בהוצאותיו.נזקי גוףשאלות משפטיות