תביעה בגין עסקת השקעה משותפת בפני תביעה לתשלום סך של 475,064 ₪. לטענת התובע, בעסקת השקעה משותפת שעשה עם הנתבע בתחילת 2004, קבל הנתבע עבורו כספים עוד ביוני 2004 אך לא העבירם לתובע. עוד טוען התובע שעשה עם הנתבע עסקת הלוואה נפרדת בתחילת 2006 אלא שגם הלוואה שהעמיד אז לנתבע לא הושבה לו. על רקע זה עתר הנתבע לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות. פסק הדין מתמקד לפיכך בטענה זו. הרקע הרלוונטי לפי הנטען בכתב התביעה במסגרת תיק זה מתבררת תביעה כספית לתשלום סך של 475,064 ₪. בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, התובע הינו יליד 1934 והכיר את הנתבע במסגרת קהילת יוצאי אירן. במהלך אפריל 2004, התקשרו התובע והנתבע בעסקת רכישת חנויות בקניון ברומניה, עם אדם בשם מאור זינגר (להלן: "זינגר"). זינגר לא עמד בהתחייבויותיו וביום 7.6.04 נכרת הסכם לביטול הרכישה (להלן: "הסכם הביטול") במסגרתו התחייב זינגר לשלם לתובע ולנתבע 140,000$ בשלושה תשלומים החל מיוני 2004. בו ביום בו נכרת הסכם הביטול שילם זינגר לנתבע 75,000$ ולמחרת שילם זינגר לנתבע 35,000$ נוספים. לפיכך, טוען התובע, אמור היה הנתבע להעביר לתובע מחצית מהסכום שקבל, 65,000$, אך לא עשה כן. לאחר מספר חדשים, בתחילת 2005, שילם זינגר סך נוסף של 30,000$ באמצעות נציגו, מר אברהם כהן, ומסכום זה קבל התובע 10,000$. על בסיס עובדתי זה טוען התובע שהנתבע היה חייב להעביר אליו 65,000$ עוד ביוני 2004 אך בפועל הועבר לתובע סך של 10,000$ בלבד ולכן על הנתבע להעביר את ההפרש בסך 55,000$ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאז יוני 2004. עוד טוען התובע בכתב התביעה כי ביום 1.2.06 העמיד לנתבע הלווה בסך 40,000 € וסכום זה לא הושב לו כלל, שלכן יש לחייב את הנתבע בהשבתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התובע מסביר כי בשל אמונו בנתבע השתהה בהגשת התביעה ועותר כעת בכתב התביעה לחיוב הנתבע בתשלום סכום התביעה. טענות הצדדים הנתבע הגיש כתב הגנה ובמקביל גם הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענת התיישנות. לטענת הנתבע, עילת התביעה הראשונה התיישנה שכן לפי הנטען בכתב התביעה נוצרה העילה להשבת הכספים ששילם זינגר עוד ביוני 2004, למעלה מ- 9 שנים טרם הגשת התביעה. גם עילת התביעה השנייה, זו המתייחסת להלוואה מיום 1.2.06, התיישנה, שכן התביעה הוגשה כ- 7 וחצי שנים לאחר העמדת ההלוואה הנטענת. לגופן של טענות התובע בכתב התביעה, טוען הנתבע שהטענות חסרות בסיס לחלוטין. ביחס להחזר כספי ההשקעה, טוען הנתבע שלזינגר הועברה בסך הכל מקדמה בסך 30,000$ שמתוכה שילם התובע 10,000$, וסוכם עם זינגר על ביטול העסקה והשבת המקדמה בצירוף פיצוי של 5,000$. סכום כולל זה בסך של 35,000$ בלבד, אכן שולם על ידי זינגר וחולק בינו לבין התובע לפני שנים. עוד טוען הנתבע כי המסמך המכונה "הסכם הביטול" איננו אלא פברוק וזיוף ולכך הוא מפנה לתצהיר של זינגר המצורף לכתב ההגנה. ביחס לאותה הלוואה מיום 1.2.06, טוען הנתבע כי התובע העביר לחשבון הנתבע ברומניה 40,000 € וסכום זה (למעט 1,000 €) הועבר בתוך 5 ימים לאדם בשם הרמן גרינברג. כל זאת, טוען הנתבע, נעשה לפי בקשת התובע וכשהנתבע כלל לא מודע להעברות הללו עליהן למד מבירור שנעשה רק לאחר הגשת התביעה. נוכח טענת ההתיישנות נתבקשה תגובת התובע וזו הוגשה ביום 27.2.14. לטענת התובע, מרוץ ההתיישנות כלל לא החל ב- 2004 או ב- 2006 שכן העובדות המבססות את עילות התביעה כלל לא היו בידיעתו ורבות מהן בכלל נודעו לו רק למקרא כתב ההגנה. התובע מפנה לטענות בכתב ההגנה שלפיהן מכחיש זינגר את אמיתות הסכם הביטול וטוען שנודע לו על כך רק מכתב ההגנה. התובע מפנה לטענות בכתב ההגנה בדבר העברת כספי ההלוואה להרמן גרינברג וטוען שגם על כך למד לראשונה מכתב ההגנה. עוד טוען התובע שבכלל יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום בו ארע הנזק שאז תקופת ההתיישנות הינה 10 שנים וטרם חלפה. תגובת התובע לעניין ההתיישנות לא נתמכת בתצהיר. בקדם המשפט סיכמו הצדדים את טענותיהם לעניין טענת ההתיישנות ועל יסוד הטענות בכתב וההשלמות בדיון ניתן פסק דין זה. דיון במוקד פסק דין זה עומדת טענת ההתיישנות אשר מעלה הנתבע כטענה מקדמית, טענת סף. מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומה על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית. עם זאת, כאשר כך נעשה, כאשר מתבררת טענת ההתיישנות כטענה מקדמית, הנחת היסוד בבירור הטענה היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. מצב בו בירור טענת ההתיישנות מחייב בירור עובדתי, עיתים אין מקום לבירור הטענה כטענה מקדמית (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' 19.9.2010, פסקאות 26 - 27 בפסק הדין). בבירור טענת ההתיישנות דנא, ההנחה הינה שכל הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה - נכונות הן. בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה, לעניין חוק ההתיישנות, מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע. לפי הנטען בכתב התביעה, העילה הראשונה מתבסס על אותו שיתוף פעולה בין הצדדים להשקעת כספים לרכישת חנות ברומניה. התובע טוען בכתב התביעה כי השקיע בעסקה זו 50,000$ וכי בהסכם הביטול התחייב זינגר להשיב את כל כספי ההשקעה ובצירוף פיצוי בשלושה תשלומים שהאחרון בהם חל ביום 31.12.04. עוד נטען בכתב התביעה כי "הרוכשים", דהיינו - גם התובע, חתמו על הסכם הביטול ועד למחרת היום, 8.6.04, כבר קבל הנתבע מזינגר סך כולל של 110,000$ המבטא את מלוא החזר ההשקעה, וממנו אמור היה להעביר לתובע 50,000$. מספר חדשים לאחר מכן, בתחילת 2005, קבל הנתבע 30,000$ נוספים המהווים כספי פיצוי ומסכום זה אמור היה להעביר לתובע 15,000$ אך העביר רק 10,000$. אם כך, בהנחה שכל הטענות הללו אכן יוכחו, לשיטת התובע קמה לו עילת התביעה נגד הנתבע כבר ביום 8.6.04, יום בו קבל הנתבע 110,000$ ונמנע מלהעביר לתובע 50,000$. עילה נוספת לתשלום 5,000$ קמה ביום 6.3.05 עת קבל הנתבע את כספי הפיצוי מזינגר. על פניו איפוא, הושלמה עילת התביעה בגין ההשקעה בחנות ברומניה כבר ביום 6.3.05. תביעה זו הוגשה רק ביום 12.9.13 קרי: לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. כך גם ביחס לעילת השנייה - השבת ההלוואה. לפי הנטען בכתב התביעה הועמדה ההלוואה ביום 1.2.06 ולא הושבה מעולם. התובע איננו מציין דבר באשר לפרטי אותו הסכם הלוואה וכך גם איננו מציין בכתב התביעה מתי אמור היה הנתבע להשיב את אותה ההלוואה. מאידך, התובע עותר להפרשי הצמדה וריבית בגין אותה הלוואה כבר מפברואר 2006 כך שלשיטתו זה גם היה מועד ההתחייבות להשבתה. ומשכך, גם ביחס להשבת ההלוואה התיישנה עילת התביעה כבר בפברואר 2013, הרבה לפני הגשת התביעה. לטענת התובע, מרוץ ההתיישנות כלל לא החל בשנת 2004 או בשנת 2006 שכן נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה. סעיף 8 בחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. הנטל להוכחת תחולתו של כלל הגילוי המאוחר מוטל על התובע, זה שטוען לקיומו של חריג לתקופת ההתיישנות. הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים ( 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה. (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' 19.9.2010, פסקה 41 בפסק הדין) הנטל להוכחת החריג מוטל על התובע ברם התובע לא עשה דבר בניסיון להתמודד עם נטל זה. טענה לפיה העובדות נודעו לתובע באיחור הינה טענה עובדתית וככזו שומה היה על התובע לצרף תצהיר לתמיכה בטענה אלא שכל תצהיר שכזה לא הוגש. טענה שכזו מחייבת פירוט באשר למועד בו נודעו לתובע העובדות, אלא שגם לכך אין כל התייחסות לא בכתב התביעה ולא בתגובה שהוגשה לטענת ההתיישנות. במהלך הדיון טען ב"כ התובע, לראשונה, שהעובדות בדבר התשלומים שקבל הנתבע מזינגר נודעו לתובע רק לאחרונה אך לא יכול היה להצביע היכן טען זאת בכתב התביעה. במהלך הדיון גם טען ב"כ התובע ביחס לעילת השנייה שהנתבע בקש מהתובע להמתין עד שכספי ההלוואה יישאו פירות, אך גם ביחס לכך לא ידע להסביר היכן נטענה הטענה בכתב התביעה. למעלה מכך, מתוך כתב התביעה הרי שנסתרים מניה וביה הטענות בדבר "גילוי מאוחר". התובע הרי טוען במפורש בכתב התביעה שהנתבע קבל כספים מזינגר כבר ביום 8.6.04 ואם כך, לשיטת התובע, חייב היה הנתבע בהעברת חלקו של התובע מיידית. התובע כלל לא טוען שלא ידע על כך ולהיפך - הוא עצמו מצרף את הסכם הביטול המבטא בדיוק מועדים אלו. התובע אף לא טוען בכתב התביעה ולו פעם אחת שלא ידע על העברת הכספים או מתי וכיצד נודע לו על כך. התובע גם לא טוען דבר לעניין מועד ההתחייבות להשבת ההלוואה וכלל לא ברור כיצד "לא ידע" שאותה הלוואה לה הוא טוען לא הושבה לו. בכדי להתבסס על כלל הגילוי המאוחר שומה היה על התובע לעמוד בארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. התובע לא עמד ולו באחד מתנאים אלו ולפיכך אין באפשרותו להתבסס על טענה זו. לטענת התובע תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו התגלה הנזק ונמשכת 10 שנים, כך שהתקופה טרם חלפה. בטענה זו מתבסס התובע על סע' 89 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא שסעיף זה בכלל מתייחס להתיישנות על עוולות בנזיקין בעוד שתביעה זו איננה תביעה נזיקית כלל אלא תביעה חוזית. בעילה הראשונה טוען התובע להפרת החוזה שלפיו התחייב הנתבע להשיב לו כספים שקבל מזינגר; ובעילה השנייה טוען התובע להפרת חוזה הלוואה. הוראות סעיף 89 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בכלל מיועדות לסייע לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן, אלא שרעיון זה כלל לא רלוונטי לעניין נשוא תביעה זו כשהנזק, לפי טענות התובע בכתב התביעה, ארע בד בבד עם הפרת ההתחייבויות כלפיו. ולמותר מלשוב ולציין שהתובע אף איננו מנסה להסביר מתי וכיצד נודע לו על אותו נזק שלשיטתו מחיל את הוראות סעיף 89 הנ"ל. אין לפיכך בטענה זו כדי לסייע לתובע. עוד טוען התובע שרק מכתב ההגנה נודע לו על מעורבותם של שניים נוספים, זינגר וגרינברג, באירועים והוא מבקש לצרפם כנתבעים. אין צורך להתייחס לטענות אלו שכן נוכח המסקנה לפיה התיישנה התביעה ביחס לתובע ממילא שאין מקום לדון בצירוף נתבעים. ככל שסבור התובע שיש לו עילת תביעה שרירה כנגד אלו או אחרים, יתכבד ויגיש תביעה נפרדת. בבסיס ההתיישנות מספר טעמים ובהם הטעם הראייתי הכרוך בקושי לשמור ראיות, אינטרס הודאות, ההנחה כי תובע שישן על זכויותיו ויתר עליהן, והאינטרס הציבורי שלא לשחת זמן על עניינים שעבד עליהם הקלח. דומני שכל הרציונלים הללו מתקיימים במקרה דנא. בירור התביעה יחייב בירור אירועים שהתרחשו בשנת 2004 או ב- 2006 ואין זה סביר לבוא כעת ולדרוש מהנתבע להתמודד עם טענות שכאלו המועלות באיחור כה רב. אכן, לא בנקל תסולק תביעה על הסף. אכן, עדיף בירור הטענות לגופן על סילוק התביעה על הסף. עם זאת, דווקא המסכת העובדתית אשר מפרט התובע בכתב התביעה מצדיקה את סילוק התביעה על הסף, בטרם יושקעו משאבים מיותרים נוספים בבירור הטענות. אשר על כן אני מקבל את טענות הנתבע ומורה כי התביעה נדחית על הסף בשל התיישנות עילת התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבע בגין הליך זה בסך של 12,000 ₪.דיני חברותיזמותהשקעות