נטען כי לרשמת ההוצאה לפועל אין סמכות לפרש פסק דין טענות המערערים טענות המערערים מבוססות על ארבעה נדבכים: (1) חוסר סמכות של רשמת ההוצאה לפועל לפרש את פסק הדין; (2) פרשנות הרשמת חורגת מגדר המחלוקת וההסדר הדיוני; (3) טעות בפרשנות הרשמת להחלטת בית המשפט בבקשה להבהרה; (4) קביעת הרשמת בנוגע להתנהלות חסרת תום לב של המערערים. המערערים טוענים כי לרשמת ההוצאה לפועל לא הייתה סמכות לפרש פסק דין חלוט של בית המשפט, ולפיכך חרגה מסמכותה בעת שניסתה להתחקות אחר כוונת בית המשפט בפסק דינו. לעמדתם, בית המשפט נקב בתאריך 30.4.13 כמועד לפינוי המושכר והשבת החזקה מאחר ומדובר במועד שהינו מאוחר למועד התשלום, ולא מתוך כוונה לסתום את הגולל על טענה בדבר קיומם של חיובים נוספים שאינם כלולים בפסק הדין. אף אם סברה רשמת ההוצאה לפועל כי מדובר בעיוות דין בפסק הדין חייבת היא לבצעו "כפשוטו" והיא אינה רשאית לתקנו. עוד טוענים המערערים כי לו סבר בית המשפט כי הסכום הפסוק כולל את דמי השכירות עבור החודשים הנטענים היה עליו לציין זאת במפורש בפסק הדין, בין אם על דרך חיוב המערערים בהשבת ההמחאות שבידיהם או לחילופין לקבוע כי ההמחאות תיחשבנה כחלק מתשלום החוב הפסוק. בנוסף טוענים המערערים כי החלטת בית המשפט בבקשת הבהרה, לפיה אין מקום לשנות מפסק הדין, מחזקת את עמדתם ויוצרת השתק פלוגתא בעניין זה. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט חסר סמכות לפסוק במחלוקת שלא הובאה להכרעתו במסגרת כתבי הטענות, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין שניתן על יסוד הסכמה דיונית לפסיקה בטווחים על-פי כתבי התביעה. משכך לטענתם, משלא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי דמי השכירות החודשיים וטענת המערערים בתביעה שכנגד התייחסה לדמי השכירות העודפים (מעבר לסך 6,500 ₪) הרי שבהתאם לכך בית המשפט לא יכול היה לכלול במסגרת הסכום הפסוק את דמי השכירות החודשיים. בנוסף משיגים המערערים על התניה שהוסיפה רשמת ההוצאה לפועל בהחלטתה, לפיה החוב ישולם על ידי המשיבים כנגד החזרת ההמחאות העתידיות, שלדידם לא אוזכרה בפסק הדין. המערערים טוענים כי הם זכאים להחזיק בהמחאות עד למועד מסירת החזקה בהתאם לסעיף 5ב. להסכם השכירות, ובפרט לאור ביטול ההמחאה על ידי המשיבה 1 עבור חודש אפריל 2013 חרף העובדה כי בתקופה זו החזיקה במושכר. זאת ועוד מלינים המערערים על קביעת הרשמת שייחסה להם חוסר תום לב בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל על מלואו הסכום הפסוק, וכן על קביעתה כי הדרישה לקבלת ההמחאות העתידיות אינה בלתי סבירה. לטענת המערערים בהקשר זה, התנאת המשיבים לתשלום החוב הפסוק בכפוף להשבת ההמחאות העתידיות עומדת בניגוד להוראות ההסכם. בנסיבות אלה, ומשלא קיימו המשיבים את פסק הדין ולא שילמו למערערים את החוב הפסוק במועדו נפתח תיק ההוצאה לפועל כדין. כמו כן מפנים המערערים למסמכים שצורפו לבקשת הפרעתי על ידי המשיבים, לצורך חישוב דמי השכירות ששולמו על ידם עבור חודשים פברואר עד מרץ 2013 (נספח יד'). לטענתם, ממסמכים אלו עולה כי המשיבים שילמו סכום כולל של 60,320 ₪ ולא סך של 90,480 ₪ כגירסתם. טענות המשיבים המשיבים מתנגדים לטענות המערערים. לעמדתם, סכום החוב הפסוק כולל את כל חיובי המשיבה 1 עד למועד מסירת החזקה ביום 30.4.13. תימוכין לעמדה זו מוצאים המשיבים בהבהרת בית המשפט בפסק הדין מיום 2.1.13 כי "החוב הפסוק כולל את כל חיובי הנתבעים שכנגד עד ליום 30.4.13". על הבהרה זו חזר בית המשפט בהחלטתו בבקשת ההבהרה בעת שציין כי "אין להוסיף על החוב הפסוק". תמיכה נוספת מוצאים המשיבים בפרוטוקול הדיון מיום 30.12.12 בו נקבע כי "הצדדים יהיו רשאים לטעון כל טענה לרבות לגבי התקופה שלאחר הגשת כתבי הטענות ועד לפינוי בפועל". לנוכח דרישת המערערים בתביעה שכנגד לקבלת דמי השכירות הריאליים (סעיף 22, נספח 14), הרי שההסדר הדיוני מגלם חובו גם את טענות הצדדים לעניין דמי השכירות עד למועד פינוי המושכר. בנוסף טוענים המשיבים כי לרשמת ההוצאה לפועל סמכות טבועה לפרש את פסק הדין שהוגש לביצוע כאשר לשונו ברורה וחד משמעית, מכוח עקרון היסוד לפיו פרשנות טקסט היא חלק אינטגראלי מתהליך ביצועו (בר"ע 2589/06). בסיום טיעוניהם חוזרים המשיבים על טענתם לפיה התנהלות המערערים בעת פתיחת התיק נעשתה היתה נגועה בחוסר תום לב, בשל סירובם לקבל את הסכום הפסוק כנגד השבת ההמחאות העתידיות שנותרו ברשותם. דיון בדיון מיום 8.5.11 הודיע ב"כ המערערים כי הוא חוזר בו מהערעור בכל הקשור לטענה כי היה על המשיבים לשלם את סכום פסק הדין בנוסף לשיקים שנמסרו למערערים על חשבון דמי השכירות ונפרעו. על כן נותר לדון בשתי טענות בלבד, האחת, כי לא היה מקום להפחית מסכום החוב סך של 30 אלף ₪ ששולם טרם מתן פסק הדין, והשניה, כי לא היה מקום לבטל את החיוב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. ב"כ המשיבים טען כי בית המשפט קבע את הסכום הפסוק שעל המשיבים לשלם על יסוד התחשבנות הצדדים עד ליום 30.4.13, שכללה את תשלום דמי השכירות עד למועד זה. אולם לגישתו סכום זה נפסק מבלי שבית המשפט נתן דעתו למועדי פירעון השיקים שהופקדו בידי המערערת 1 לתשלום דמי השכירות, וכך קרה כי השיק בגין דמי השכירות לחודש ינואר נפרע יום קודם למתן פסק הדין. בנסיבות אלה, לטענתו, יש לראות בסכום שנפדה בגין שיק זה כתשלום לפירעון החוב שנקבע בפסק הדין, ועל כן טענת המערערים לפיה מדובר בתשלום שאינו נכלל בגדר הסכום הפסוק מהווה עשיית עושר שלא במשפט. לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים ובחנתי את המסמכים שהוגשו לעיוני, לא מצאתי כל פגם בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל אשר ראתה את התשלום שנפרע ביום 1.1.13 עבור דמי השכירות לחודש ינואר כחלק מפירעון החוב הפסוק. בית המשפט הבהיר בפסק הדין כי הסכום שעל המשיבים לשלם למערערים בסך 295,000 ₪ הינו "כולל וסופי" ומהווה "סילוק מלא ומוחלט של כל טענות הצדדים זה כנגד זה". ביטוי זה משקף את כוונת בית המשפט להסדיר בהכרעתו את כלל המחלוקות שהונחו לפתחו בכתבי הטענות ובהלימה להסדר הדיוני שגובש בין הצדדים ותוך התייחסות למלוא חיובי הצדדים בתקופת השכירות. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בפסקה העוקבת בפסק הדין בה הובהר למען הסר ספק כי "החוב הפסוק כולל את כל חיובי הנתבעים שכנגד עד ליום 30.4.13" הוא כאמור המועד שנקבע למסירת החזקה. הבהרות אלו שמצאו ביטויים בפסק הדין מחייבות התייחסות לנטען בכתבי הטענות שהונחו בפני בית המשפט. בכתב התביעה שכנגד עותרים המערערים לחיוב המשיבים בתשלום ההפרשים בין דמי השכירות ששולמו בפועל לדמי השכירות הריאליים "עד למועד הגשת התביעה שכנגד" בנוסף לתשלום דמי שכירות ריאליים "עד למסירת החזקה במושכר בפועל" (סעיפים 22, 43). וברי כי המערערים כללו במסגרת תביעתם עילת תביעה שעניינה דמי שכירות על-פי ההסכם בהתייחס לשני פרקי זמן: ממועד כריתת הסכם השכירות ועד ליום הגשת התביעה; ומועד הגשת התביעה ועד למועד מסירת החזקה בפועל. מנעד טווחים זה בא לידי ביטוי גם בהצעת בית המשפט המשתקפת מפרוטוקול הדיון מיום 30.12.12, במסגרתה הובהר כי "הצדדים יהיו רשאים לטעון כל טענה לרבות לגבי התקופה שלאחר הגשת כתבי הטענות ועד לפינוי בפועל". מקביעה זו ניתן ללמוד כי בית המשפט ביקש לכלול במסגרת הסכום הפסוק גם את התשלומים שיפרעו בגין דמי השכירות עד ליום 30.4.13 באמצעות ההמחאות שהופקדו בידי המערערים. לאור המקובץ לעיל ומשלא מצאתי התייחסות מפורשת של בית המשפט בפסק הדין מיום 2.1.13 לסכום שנפרע בגין דמי השכירות לחודש ינואר ביום 1.1.13, אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה אין לראות בסכום זה כחלק מהסכום הפסוק, ובצדק כללה רשמת ההוצאה לפועל סכום זה בגדר התשלומים ששולמו לצורך פירעון החוב. מסקנה זו מתיישבת גם עם קביעת בית המשפט בהחלטתו בבקשת ההבהרה כי אין להוסיף על החוב הפסוק ואין לגרוע ממנו. אני סבורה כי בית המשפט קבע את הסכום בסך 295,000 ₪ על יסוד התחשבנות הצדדים המשתקפת בהסדר הדיוני שקיבל תוקף ביום 30.12.12, תוך התחשבות בתקופת השכירות שנקבעה על ידו החל ממועד הטיעון בפניו ועד למועד שנקבע בפסק הדין. לאור טיעוני הצדדים מישיבת יום 31.12.12, ובהעדר התייחסות לתשלום שעתיד היה להיפרע ביום למחרת בתאריך 1.1.13, מקובלת עלי הטענה כי ההסדר הדיוני שעל אדניו נקבע הסכום הפסוק כלל תשלום זה בגדר התחשבנות הצדדים עד ליום 30.4.13. לאור האמור אני קובעת כי לא נפל פגם בקביעת רשמת ההוצאה לפועל אשר כללה במסגרת התשלומים ששולמו על ידי המשיבים לצורך פירעון הסכום הפסוק גם את התשלום שנפרע עבור דמי השכירות לחודש ינואר 2013, ואשר שולם לפני מתן פסק הדין. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין המערערים טוענים כי הם זכאים לתשלום האגרה ששולמה על ידם בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל וכן לתשלום שכר טרחת עורך דינם כפי שנקבע. המשיבים מתנגדים לטענה זו, ומפנים לקביעת רשמת ההוצאה לפועל לפיה פתיחת תיק ההוצאה לפועל על מלוא סכום החוב הפסוק היתה צעד מרחיק לכת בנסיבות העניין ויש בנקיטתו משום השלכה לעניין חישובי הריבית. על יסוד קביעה זו הורתה הרשמת על הצמדת התשלום בסך 204,520 ₪ לריבית רגילה מיום 20.2.13 (המועד הקבוע לתשלום בפסק הדין) ועד ליום 29.5.13 (מועד ההפקדה בתיק ההוצאה לפועל). עקרון תום הלב חולש על פתיחת הליכי ההוצאה לפועל מכוח ההלכה לפיה על בעל דין מוטלת החובה לפעול בתום לב כאשר הוא מפעיל זכויות דיוניות (ע"מ 7819/07 פלוני נ' פלונית (19.3.08)). רשמי ההוצאה לפועל מוסמכים לדון בטענה בדבר חוסר תום הלב בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל לעניין מתן פטור מתשלום אגרות והוצאות (סעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), כפי שנהגה רשמת ההוצאה לפועל בענייננו. איני סבורה כי יש לייחס למערערים חוסר תום לב בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל במועדו, כפי שמצאה הרשמת. כידוע, ככלל לא תיחשב עמידה על זכות כפעולה בחוסר תום לב. בנסיבות העניין אין חולק כי חלף זמן מהמועד שנקבע בפסק הדין לתשלום (עד 20.2.13), ובמהלך תקופה זו לא שילמו המשיבים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. לטעמי היה על המשיבים להעביר למערערים את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת, בסך 204,520 ₪, באמצעות ההמחאה שהופקדה בידי בא-כוחם ביום 14.3.13, והם לא היו רשאים להוסיף על הוראות פסק הדין, ולהתנות את התשלום בהשבת ההמחאות לידיהם, בפרט כאשר המשיבים ביטלו את השיק לחודש 4/13. לפיכך אני מקבלת את טענת המערערים בחלקה ויש לקבוע כי הם היו זכאים לפעול בדרך של נקיטת הליכים בהוצאה לפועל בגין הסכום שאינו שנוי במחלוקת ואשר לא שולם במועדו. כפועל יוצא זכאים המערערים לפסיקת שכ"ט א' והוצאות. יחד עם זאת בקביעת סכום שכר הטירחה יש להתחשב גם בעובדה שהמשיבים נאלצו להגיש בקשה בטענת פרעתי מאחר והתיק נפתח על חיוב גבוה מזה שהיה ניתן לגבות, ובהוצאות שנגרמו להם בהגשת הבקשה בטענת פרעתי ובהוצאות שנגרמו להם בהליך שבפני. בהתחשב בנתונים הנ"ל, נקבע בזאת כי על המשיבים לשלם למערערים סך של 12,000 ₪. 33. הסכום ישולם תוך 21 יום ואם לא ישופעלו ההליכים בתיק ההוצל"פ לגביית סכום זה. הוצאה לפועל