אי הגשת הסכם פשרה לאחר קבלת ארכה להגשתו

אי הגשת הסכם פשרה לאחר קבלת ארכה להגשתו רקע, השתלשלות העניינים וטענות הצדדים המערער הגיש כנגד המשיבים תביעה לסילוק יד. המערער טען כי לכל אחד מן הצדדים מוקנות זכויות חכירה שוויוניות, על פי הסכמי חכירה ברי תוקף, בבית המשותף - שהינו בית דו משפחתי, שכתובתו: רחוב חבצלת 8 בבנימינה, הידוע כחלקה 54 , בגוש 10151, אשר עומד על מקרקעין בשטח כולל של 1,835 מ"ר (להלן: "המקרקעין"). דהיינו, לכל אחד מן הצדדים מוקנות זכויות חכירה בשטח בן 917.5 מ"ר. לטענת המערער, על אף שזכויות הצדדים במקרקעין - שוות, עושים המשיבים שימוש ייחודי בשטח של 1,120 מ"ר, ואילו למערער נותר שטח בן 715 מ"ר, וזאת לאחר פעולות שנעשו ע"י מנהל מקרקעי ישראל, במסגרתן צומצם השטח בו החזיקו הצדדים, שהיה גדול משטח חלקתם. המערער עתר בכתב התביעה המקורי לסלק את ידם של המשיבים משטח בן 202.5 מ"ר בהם הם מחזיקים שלא כדין, וצירף מפת מדידה על פיה ניתן ללמוד מהו השטח ממנו על המשיבים לסלק ידם. לאחר הגשת כתב התביעה המקורי ובטרם הוגשה בקשת רשות להגן, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת (להלן: "ההודעה המקורית") שהוכתרה בכותרת: הודעה בדבר הסדר פשרה ובקשה מוסכמת למתן ארכה להגשת בקשה למתן תוקף של פסק דין. במסגרת ההודעה, הודיעו הצדדים כי התקבלה הסכמה, לפיה המשיבים יפנו את המקרקעין נשוא התובענה וישיבו למערער שטח מקרקעין בן "כ- 200- מ"ר", אולם " לצורך השלמת פרטי הסדר הפשרה, ובכלל זה עריכת תשריט וקציבת מועדים לפינוי המקרקעין" - עתרו הצדדים כי תיתנן להם ארכה להשלמת הפרטים הנוספים. הרשם נעתר לבקשה. בהמשך, הוגשו שתי בקשות דומות, מסיבות שונות, וביניהן בחינת אפשרויות שונות של חלוקת השטח, כאשר נלקחות בחשבון שתי אפשרויות: האחת - שבית המשיבים ייהרס, והשני - שבית המשיבים יעמוד על תילו. לאחר שחלפו שישה חודשים ממועד הגשת התביעה, אולם הסכם הפשרה בושש לבוא, הגיש המערער בקשה למתן פסק דין לטובתו, כאשר טען כי המשיבים כאן משהים את הגשת ההסכם באמתלות שונות, לאחר שכבר מינו מודדים לשם ערכית תשריט חלוקה, אולם לשיטתו כלו כל הקיצין ועל כן עתר למתן פסק דין לסילוק ידם של המשיבים על יסוד התשריט שצורף לכתב התביעה המקורי. ביום 25.06.13 נתן הרשם את ההחלטה הבאה בהאי לישנא: "מעת ששני הצדדים שבו ועתרו (שלש פעמים) בבקשות מוסכמות שכל תכליתן להגיש את הסכם הפשרה אליו חתרו, אין בכוונתי לעסוק בשאלה מדוע טרם הוגש הסכם הפשרה, וממילא לא יינתן פסק דין אחר, זולת זה אשר ביקשו הצדדים לתיתו, בתום הארכה השלישית". 6. המשיבים הגיבו להחלטה וטענו כי הם פועלים ללא לאות על מנת לברר את מצב הזכויות ברשויות השונות, ובניהן מנהל מקרקעי ישראל ועמידר, שכן אין הם רוצים לוותר על נכס שברשותם כלאחר יד, אולם ציינו כי ככל שיתחוור להם כי עליהם לפנות את השטח, הם יעשו כן. 7. ביום 16.07.13 הגיש המערער בקשה לבית המשפט במסגרת הודיע כי ב"כ המשיבים מסר לו כי אין בכוונת המשיבים למלא אחר ההסכמות ולסלק ידם מן המקרקעין. המערער עתר כי הרשם יורה למשיבים למלא אחר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, בשים לב להחלטת הרשם מיום 25.06.13 לפיה לא יינתן פסק דין אחר. 8. ביום 03.10.13 הגיש המערער בקשה נוספת למתן פסק דין, במסגרתה הודיע כי ביום 18.8.2013, נחתם על ידי מודדים מטעם המשיבים תשריט מוסכם בדבר פינויים מן המקרקעין ובו פירוט מלא של אופן הפינוי, וכן הודיע כי המודדים סימנו את שטח המקרקעין אותו על הנתבעים לפנות, תוך שהציבו "בזנטים" מסומנים. המערער עתר לפינוי המשיבים על יסוד הסכמת הצדדים והתשריט שהגישו המודדים מטעם המשיבים - עימם לא הצליח המערער ליצור קשר, לטענתו. ביום 17.11.13 הגישו המשיבים תגובתם לבקשה, בגדרה טענו כי ממידע שנמסר להם ע"י חברת עמידר עולה כי שטח המקרקעין הינו רכוש משותף, ועל כן לאור מצב זה, אין הם מתכוונים לפנות את שטח המקרקעין. המשיבים ציינו כי לא חתמו על התשריט, וכי המודדים אינם רשאים לחתום בשמם על התשריט. המשיבים הודיעו כי בכוונתם להסיר את הגדר שהוקמה על מנת לסמן את החלוקה החדשה. 9. הרשם בהחלטתו מיום 02.12.13 פירט את השתלשלות ההליכים בין הצדדים, ולבסוף דחה את הבקשה למתן פסק דין, ביטל את החלטתו מיום 25.06.13 לפיה לא יינתן פסק דין אחר, והורה למשיבים להגיש בקשת רשות להגן. על החלטתו זו הוגש הערעור שלפניי. 10. המערער טוען בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו כי שגה כב' הרשם כאשר ביטל את הסכמת הצדדים לפיה יפנו המשיבים את המקרקעין וכן את החלטתו המוקדמת לפיה לא יינתן פסק דין אחר, זולת זה עליו הסכימו הצדדים, וזאת ללא כל נימוק מיוחד. לטענת המערער, פגעה החלטה זו באינטרס ההסתמכות של המערער וכן יצרה מצב לפיו יכול כל צד לחזור מהסכמות ללא כל הצדקה. עוד לטענתו, פגעה ההחלטה בעקרון סופיות הדיון - שכן בוטלו החלטות חלוטות עליהן לא הוגש ערעור, במסגרתן החליט הרשם כי לא יינתן פסק אחר, זולת זה עליו הסכימו הצדדים. המערער טען כי ההחלטה גם ביטלה למעשה את ההסדר הסופי והמוחלט אליו הגיעו הצדדים, וזאת ביחס לשאלה - האם על המשיבים לפנות את המקרקעין. לטענת המערער כל שנותר לצדדים לסכם היה מהו אופן החלוקה המדוייק, אך לא מעבר לכך. המערער פירט את מהלך הדברים, ואת הסכמות הצדדים להארכת מועד מתוך מחוייבות להסכמה העקרונית לפינוי המקרקעין, כאשר המחלוקת נגעה לאופן הפינוי בלבד. המערער ציין כי אף המחלוקת הנוגעת לאופן הפינוי נפתרה, שכן מה שהחסיר ההסכם - השלימה המדידה, כאשר מודדים מטעם המשיבים הגיעו ביום 18.08.13 למקרקעין, מסרו לצדדים תשריט חלוקה חתום ואף הציבו בזנטים על מנת לחלק את השטח בפועל, וזאת בתיאום עם המשיבים, כאשר המשיבים היו מודעים לכך שמטרת הגעת המודדים הינה פינוי המקרקעין ומסירת החזקה בהם לידי המערער. על כן, לטענת המערער בא הקץ גם למחלוקת אודות אופן חלוקת המקרקעין בין הצדדים. המערער הוסיף כי בהגשת ההודעה אודות הסדר הפשרה ויתרו המשיבים על זכותם להגשת בקשת רשות להגן, ועל כן החלטת הרשם להורות למשיבים להגיש בקשת רשות להגן בחלוף 10 חודשים מהגשת כתב התביעה - שגוייה. 11. המשיבים טוענים בעקרי הטיעון מטעמם כי לאחר שערכו את מלוא הבדיקות מטעמם באו לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה על הסף, מנימוקים שונים שהעלו המשיבים בבקשת הרשות להגן ובסיכומים מטעמם, בין היתר בעניין התיישנות, שיהוי וזיקת הנאה. על כן, לטענתם, לאור העובדה שהצדדים לא הצליחו לפתור את המחלוקות ביניהם, צדק כב' הרשם כאשר דחה את הבקשה למתן פסק דין, והורה למשיבים להגיש בקשת רשות להגן. המשיבים הוסיפו וטענו כי כל ההסכמות שהושגו בין הצדדים, הינן חלק ממשא ומתן שהתקיים בין הצדדים ולא הניב פרי, ועל כן המשיבים לא ויתרו על כל זכות או סעד המגיעים להם על פי דין, ובנוסף אין הם כבולים להסכמות אלו, שהותנו בבירור מקיף ומלא של מצב הדברים וזכויות הצדדים. המשיבים טוענים כי כל ההסכמות והתכתובות שהוחלפו בין הצדדים בעניין זה, מהווים חומרים שהוחלפו במסגרת משא ומתן, ועל כן אין הם קבילים כראייה. המשיבים טוענים לבסוף כי תשריט המדידה לא יכול להוות הסכמה סופית בין הצדדים, שכן אין הוא מתייחס להיבטים התכנוניים ולשווי המקרקעין, אשר אמורים להיקבע ע"י שמאי מומחה. 12. במעמד הדיון בערעור ביום 15.05.14 חזרו הצדדים על טענותיהם. דיון והכרעה 13. למעשה, ניתן לומר כי המחלוקת בין הצדדים נסובה אודות השאלה - האם נחתם חוזה מחייב בין הצדדים, כאשר לכך השלכה על השאלה האם שגה הרשם כאשר ביטל הסכמה זו, ואפשר למשיבים להגיש בקשת רשות להגן, כאשר בכך חזרו בהם מעמדתם הראשונית. ככל שמחלוקת זו היא העומדת בבסיס הערעור, הרי שלמעשה הסעד שביקש המערער מהרשם הוא אכיפתו של החוזה, אשר לטענתו נחתם בין הצדדים. על כן, השאלה הראשונה בה יש לדון, הינה האם מוסמך היה הרשם לדון בבקשה מעין זו, והאם יכול היה כבוד הרשם באכסניה של בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לדון בבקשה לאכיפת חוזה ולהכריז כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, מקום שלא ניתנה כל החלטה לגופו של עניין, וכאשר לא נשמעו ראיות בעניין זה. 14. סעיף 79 א (ב) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 מקנה לבית המשפט הסמכות לאשר הסכמה אליה הגיעו הצדדים ולתת לה תוקף של פסק דין: " אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת לבקשת בעלי הדין תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם" 15. משמע, בית המשפט רשאי לאשר הסכם פשרה מוגמר אליו הגיעו הצדדים. האם רשאי אותו בית המשפט (הדן בסכסוך) להכריע בשאלה עם הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה מקום שבו נטושה מחלוקת בין הצדדים אם המו"מ שבין הצדדים הבשיל לידי הסכם סופי. 17. לטעמי, אף כאשר מבקש בעל דין לאכוף הסכמה וליתן לה תוקף של פסק דין מקום שבעל הדין שכנגד מתנגד לכך וטוען שלא נכרת הסכם כלל, על הצד המבקש להגיש תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת ההסכם. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו הכרעה אם הגיעו הצדדים לידי הסכם סופי (דהיינו בשאלה אם נכרת הסכם מחייב) כרוכה בהכרעה בשאלות של פרשנות פסק הדין או בהכרעה במחלוקות עובדתיות מסוימות. 18. בענייננו, המבוקש הוא לאכוף הסכמה דיונית שהובאה לאישורו של בית המשפט, אך לא ניתן לה לבסוף תוקף של פסק דין. משלא ניתן להסכמה תוקף של פסק דין, נותר למערער מסלול אחד ויחיד, והוא - הגשת תובענה עצמאית לאכיפת ההסכם, אשר עמד (לטענתו) ביסוד הסכמת הצדדים. לשם הבהרת הדברים אביא את ההודעה המקורית כלשונה: "בין הצדדים התקבלה הסכמה, לפיה הנתבעים יפנו את המקרקעין, נשוא תובענה, וישיבו לתובע שטח מקרקעין בן כ 200- מ"ר, בהתאם לחלוקה הנדרשת בחלקה 54 בגוש 10151 ולפיה לכל אחד מהצדדים הוקנה שטח מקרקעין בן 917.5 מ''ר (בסה"כ 1,835 מ"ר לשני הצדדים)". על פי נוסח ההודעה הוכרה זכותו של המערער לקבל כ-200 מ"ר משטחם של המשיבים. הצדדים לעסקה ידועים, המקרקעין מזוהים, והדרך ידועה - פינוי המשיבים מן הקרקע בה הם מחזיקים. יחד עם זאת ההסכם אינו מכיל את השטח המדוייק שיפונה ומיקומו, את מועד הפינוי, וכן את "אופי" העסקה - האם מדובר בהסכם שיתוף או שמא בפירוק השיתוף. הצדדים שהיו מודעים ל"חוסרים" שבהסכם, למעט זה הנוגע לאופי העסקה, הודיעו כי דרושה להם ארכה לשם: "השלמת פרטי הסדר הפשרה ובכלל זאת עריכת תשריט וקציבת מועדים לפינוי המקרקעין..." בהודעה הבאה שהגישו הצדדים בהסכמה ביום 04.04.13 תיארו הם את אופיה של ההודעה המוסכמת המקורית כך: "הצדדים הגישו לבית המשפט הודעה לפיה הם הגיעו הצדדים לכדי הסדר לפיו הנתבעים יפנו את המקרקעין..." נראה אם כן כי רוב רובם של הפרטים נכללו בהודעה המקורית, והצדדים שידעו מה חסר בה, הזכירו את החוסרים, ואף קבעו את הדרך בה תוכרע השאלה העיקרית שלא באה לידי פתרון - החלק המסויים שאותו יפנו המשיבים, וזאת באמצעות עריכת תשריט. בפועל חלו עיכובים שכן המשיבים בחנו אפשרויות שונות לפינוי המקרקעין - הכוללות הריסת בית המגורים של המשיבים או השארתו על תילו, ואף הזמינו שני תשריטים בהתאם (ראו ההודעה מיום 04.04.13), וכן בחנו המשיבים את האפשרות למכור את בית המגורים שבבעלותם ואת נחיצות רישום ההסכם (ראו סעיף 4 לבקשה למתן פסק דין מיום 25.06.13). 19. במצב דברים זה בו, כאמור, חסרים פרטים, שהצדדים היו מודעים לחסרונם - על מנת לאכוף את ההסכמות היה על בית המשפט לקבוע האם ישנה גמירות דעת ומסויימות, ואף להשלים את הפרטים החסרים באמצעות מנגנוני ההשלמה על פי הדין או הנוהג. נראה כי מלאכה מורכבת זו המצריכה הכרעות שיפוטיות לגופו של עניין ואף שמיעת ראיות, אין מקומה באכסניה של "בקשה למתן פסק דין", שכן היא מזקיקה בירור עובדתי, ועל כן לא היה מקום למתן פסק דין על יסוד הבקשה שהוגשה ע"י המערער. 20. משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, לא נותרה בידי הרשם כל ברירה, אלא לבטל מדעיקרא את החלטתו המקורית מיום 25.06.13 לפיה לא יינתן פסק דין אחר זולת זה אותו ביקשו הצדדים, שכן הכרעה בטענות הצדדים אינה מצויה בגדר סמכותו. יש לראות באי ההסכמה בין הצדדים כשינוי נסיבות, אשר בהתקיימה מצדיקה שינוי החלטת ביניים שניתנה הערכאה שהחליטה לגביה (ראו: ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין פ"ד יט(1) 655; ע"א 161/73 ארדה נ' סמסונוב פ"ד כח(2) 228; ע"א 37/68 גינז נ' מאירי פ"ד כב(1) 525). על כן, אין לראות בביטול החלטתו של כב' הרשם כפגיעה בסופיות הדיון, כאמור בטענות המערער. 21. סוף דבר, דין הערעור להידחות. כל צד יישא בהוצאותיו. חוזההארכת מועדהסכם פשרהפשרה