תביעת פינוי בגין פלישה של דייר מוגן לחדר

תביעת פינוי בגין פלישה של דייר מוגן לחדר 1. התביעה היא לפינוי. לטענת התובעים, הם בעלי הזכויות בבניין בשד' העצמאות 78 בחיפה. התובעים טוענים כי הם רכשו את הנכס ביום 3.5.94 מבעליו הקודם, מר בוריס יעבץ. הנתבע הוא דייר מוגן שמפעיל חנות במבנה ולטענת התובעים פלש לחדר שנמצא מעל החנות. התביעה היא לפינויו של הנתבע מאותו חדר. 2. לטענת התובעים, הנכס שהושכר לנתבע, ואשר בו הוא מחזיק כדייר מוגן, כולל רק חנות וגלריה ואינו כולל את החדר, שמצוי בקומה הראשונה של הבניין. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעים. לטענתו, הוא מחזיק כדייר מוגן גם בחדר שבקומה הראשונה. 3. לאחר ששמעתי את הראיות ואת טיעוני ב"כ הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה. ראשית, משום שקם מעשה בית דין, המונע מהתובעים מלהעלות את הטענה כאילו הנתבע אינו מחזיק בחנות כדייר מוגן. 4. בשנת 1996 הגיש התובע, בבית משפט השלום בחיפה, תביעה לפינוי הנתבע (ת.א. 15724/96). באותה תביעה טען כי הנתבע פלש לחדר ללא הסכמה וללא כל זכות חוקית או חוזית. תביעה זו נמחקה לבקשת התובע. זאת, לאחר שהתובע טען, באמצעות בא כוחו, כי מהסכם שכירות שהציג לו הנתבע עולה כי הנתבע אכן מחזיק כדין במושכר שבנדון. (פרוטוקול הדיון מיום 15.10.98 מול השו' 17-19 (צורף כנספח לתצהיר הנתבע)). לפיכך ביקש התובע למחוק את התביעה. התביעה אכן נמחקה. בנסיבות העניין אני סבורה כי אף שהתביעה נמחקה, יש בכך משום מעשה בית דין הכובל את התובע. זאת, משום שמחיקת התביעה נעשתה לבקשת התובע ועל סמך טענתו לפיה הנתבע מחזיק כדין בנכס נשוא המחלוקת. בידי בית המשפט שיקול דעת להכריע בכל מקרה לגופו, כיצד יש להחיל את כלל מעשה בית דין, והמבחן הנו של זהות העילה. ראה: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 90-91. 5. יצוין, כי אף אם אין כאן מעשה בית דין, מנוע התובע מלטעון עתה טענה, שהיא הפוכה לזו שטען בפני בית משפט השלום בחיפה בתיק הנ"ל. הפסיקה קבעה יותר מפעם אחת כי העלאת טענות סותרות על ידי בעל דין, בהליכים שונים, יש בה משום חוסר תום לב שיוצר השתק מכח מניעות. ההשתק מלטעון טענה סותרת לטענה שהועלתה בהליך אחר, חל מכוח חובת תום הלב. הפסיקה הרחיבה חובה זו, וראתה בה עקרון אוניברסלי המתפרש על כל תחומי המשפט. מחובת תום הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, והעלאת טענות סותרות היא אחד הצדדים של איסור זה. ראה: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים; ת"א 41282-12-09 תשתיות נ' מ"מ קרית טבעון; ע"א 594, 658/80 אליאב נ' הסנה, פ"ד לו(3) 543; ע"א 1393/92 קוצ'קוב נ' קוצ'קוב, פ"ד מח(4) 353. וכדברי כב' הש' דורנר בע"א 513/89 פ"ד מח(4) 133: "בעל דין שטען טענה בהליך אחד, וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נועד מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה". 6. מקל וחומר בעניין שבפני, שבו נטענות על ידי התובע טענות הפוכות כנגד אותו בעל דין בדיוק. התובע, שבהליך קודם שניהל כנגד הנתבע ובקשר לאותו נכס בדיוק, הסכים כי הנתבע מחזיק בנכס כדין מושתק עתה מלטעון כי הנתבע אינו מחזיק בנכס כדין. 7. גם אילולא כל האמור לעיל, דין התביעה שבפני להדחות, גם לגופה. זאת, משום שלא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם, לפיה הנתבע מחזיק בחדר נשוא המחלוקת שלא כדין. למעשה, גם לו היה הנטל מוטל על הנתבע, להוכיח כי הוא מחזיק בחדר כדין, הרי שעלה בידו להרים נטל זה. 8. התובע 1, שהוא הבעלים של הנכס, בחר שלא לתת עדות בתיק זה. לתובעת 2 אין למעשה כלל זכויות בנכס, כפי שהיא עצמה הודתה בעדותה, ולא ברור מכוח איזה זכות היא תובעת את פינויו של הנתבע. הנימוק, לפיו התובע אינו מעיד בתיק משום שהוא מתגורר דרך קבע בגרמניה, הינו נימוק סתמי, שאינו מצדיק את המנעותו של התובע מלהעיד. גרמניה, כידוע, נמצאת במרחק שעות טיסה ספורות מישראל ובהעדר טעם מיוחד, אין במגורי התובע בגרמניה, לכשעצמם, משום סיבה שתצדיק את אי הגעתו של התובע להעיד, בתביעה שהוא עצמו הגיש. 9. התובעת, שהיא אשתו של התובע, העידה בתיק. מעדותה הסתבר כי אין לה כל ידיעה אודות מצב הנכס, במועד שבו רכש אותו התובע. כל עדותה בעניין זה היתה עדות שמיעה בלבד. עדות זו של התובעת אך מעצימה את הצורך בעדותו של התובע עצמו. העובדה שהתובע בחר שלא להעיד פועלת לחובתו וההלכות בעניין זה ידועות. עדות התובעת, שעוד ארחיב בעניינה, מתייחסת אך ורק למועדים שמתחילים בשנת 1996 (עמ' 10 לפרוטוקול). 10. התובעים לא הציגו את הסכם השכירות שמכוחו מחזיק הנתבע בחנות. בניסיון להוכיח כי אין לנתבע כל זכות בחדר שבקומה הראשונה, הביאו התובעים לא רק את עדות התובעת אלא גם את עדותו של עו"ד עצמון, שערך את ההסכם שעל פיו רכש התובע את הנכס וכן את הגב' דנינו, שעל פי עדותה ניהלה, בחלק מהקומה הראשונה, מסעדה. לא מצאתי כי עדויות אלה מועילות לתובעים וודאי שלא ניתן לקבוע על פיהן ממצא עובדתי חד משמעי. 11. עו"ד עצמון ציין, בהגינותו, כי בעת שהטיפול בבניין עבר לידיו, לא קיבל ולא ראה הסכם שכירות שנעשה עם הנתבע ואף על פי כן ידע כי הנתבע שוכר מוגן. אשר לשאלה שבמחלוקת - אם החדר כלול בנכס שהושכר לנתבע - לא היתה בפיו תשובה. עם זאת, עו"ד עצמון ציין כי למיטב זכרונו לא היו בקומה א' ו- ב' של הבניין זכויות לאיש מלבד לבעלי הבניין. עדות זו אינה יכולה לעמוד, שכן מעדותו התברר כי הוא כלל אינו יודע מה בדיוק מיקומו של החדר שבמחלוקת וספק אם ראה אותו בעיניו. כל שידע עו"ד עצמון לומר הוא כי בשנת 1996 פנה אליו מי מטעם הבעלים בקשר לאותו חדר וכבר אז השיב את שהשיב במכתבו מיום 17/1/96. יש לזכור, כי אחזקתו של הנתבע בחדר מנוגדת להצהרה שהצהירו הבעלים הקודמים בהסכם שבו מכרו את הנכס לתובע, וכי את ההסכם ניסח עו"ד עצמון. יש להתייחס לכן בזהירות, תוך מתן משקל מתאים, לעדותו בעניין זה, ודי לחכימא. 12. אעיר, כי עו"ד עצמון העיד כי ניתן היה לגשת לקומות העליונות שבבניין דרך חדר המדרגות ועדותו זו סותרת את עדות התובעת שטענה כי לא ניתן היה לגשת בכלל לקומות העליונות שכן חדר המדרגות היה הרוס. 13. מאחר שהתובע נמנע מלהעיד, לא ניתן היה לשמוע את גרסתו באשר למצבו של חדר המדרגות בזמן הרכישה. לטובת התובעת אניח, כי אם אכן היה חדר המדרגות הרוס כפי שהעידה, הרי שהוא נהרס רק בסמוך לשנת 1996, שאז החלה היא לטפל בנכס, ואילו בשנת 1994 היה חדר המדרגות נגיש, כפי שהעיד עו"ד עצמון מטעם התובעים. בנסיבות האלה, ואם היה חדר המדרגות נגיש, תמוה שהתובע, שיכול היה להעיד מכלי ראשון אם בדק את הקומות העליונות ובהן את הקומה שבה החדר שבמחלוקת, בחר שלא לבוא להעיד. כפי שכבר ציינתי, מחדל זה פועל לחובת התובע. 14. על כל פנים, התברר כי מעדותו של עו"ד עצמון לא ניתן לדעת אם אכן הוחזק החדר שבמחלוקת על ידי הנתבע, כפי שטוען הנתבע. זאת, מאחר שבסופו של דבר הודה עו"ד עצמון כי הבניין היה מקום שאליו לא הרבה לבוא (עמ' 4) ואף הודה כי אינו זוכר את החלוקה הפנימית שהיתה בקומה הראשונה וגם אינו יכול לסתור את דבריו של הנתבע כאילו הנתבע החזיק, כבר באותן שנים, בחדר שבמחלוקת. עדותו של עו"ד עצמון אינה מועילה לכן לתובעים ולא ניתן להסיק ממנה דבר לעניין הזכויות בחדר שבמחלוקת. 15. אשר לעדותה של הגב' דנינו - גם זו אינה מועילה לתובעת. מעדותה של הגב' דנינו עולה כי המסעדה, שאותה ניהלה מספר שנים בקומה הראשונה של הבניין, לא כללה את כל הקומה הראשונה, אלא רק את חלקה. אמנם, הגב' דנינו הכחישה מכל וכל כאילו היה לנתבע מחסן בקומה הראשונה, אולם, מעדותה, יחד עם השרטוט שהגיש הנתבע (נ/2), נראה כי היתה מול המדרגות דלת, שממנה פנו ליתרת הקומה הראשונה שלא כללה את המסעדה. לפיכך, לא היתה הגב' דנינו יכולה לדעת שמעבר לדלת ישנן שתי דלתות נפרדות, שאחת מובילה לחדר שבמחלוקת ואילו השניה לדירה שבסוף המסדרון ואשר סומנה ד' בשרטוט נ/2. יצוין, כי עדותו של הנתבע באשר למיקום הדלת, וקיומה, לא נסתרה. עו"ד עצמון ציין, כזכור, כי אינו זוכר את החלוקה הפנימית. התובעת כלל לא ביקרה בקומה זו, והתובע בחר שלא להעיד. 16. אשר למשקל שיש לייחס לעדותה של הגב' דנינו - לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שלפי טענת הגב' דנינו, הבעלים של הבניין, שלו שילמה דמי שכירות, היה מר רוברט פלאס, בעוד שעל פי עדותו של עו"ד עצמון, וההסכם שעל פיו רכש התובע את הבניין, עולה כי הבעלים של הבניין היה מר מוריס יעבץ. בנסיבות האלה, לא ברור כלל מכח מה החזיקה הגב' דנינו במסעדה ואיזה משקל ניתן לתת לעדותה באשר לזכויותיהם של המחזיקים האחרים. 17. עוד אני רואה מקום לציין כי הקשר שבין הגב' דנינו לקבלן משה, שקישר בינה ובין התובעים והביא אותה להעיד מטעמם, לא התברר והוא מעלה, לכשעצמו, תהיות לא מעטות. אותו קבלן ישב לכל אורך הדיון שהתנהל בפני, באולם בית המשפט, לצידה של התובעת. למרות זאת, התובעת בחרה שלא להביאו כעד מטעמה. כתוצאה מכך גם לא התברר איזה עניין יש לקבלן בתובענה, עניין שהביא אותו לבלות בבית המשפט החל מהשעה 11:30 ועד סמוך לשעה 15:00, בדיון שלכאורה אין לו כל קשר אליו, למעט בכך שנשכר על ידי התובעים לשפץ את הבניין שבו החדר שבמחלוקת. 18. יצוין, כי החלטתם של התובעים שלא להביא את הקבלן להעיד תמוהה, במיוחד לאור העובדה שהן מעדותה של התובעת והן מטיעוני ב"כ התובעים בסיכומיו ברור כי פעולותיו של אותו קבלן הן שהביאו את הנתבע לנקוט בהליכים לקבלת צו מניעה כנגד התובעים, על מנת למנוע את פינויו בכח מן הנכס. 19. אשר לעדות התובעת, זו היתה רצופה סתירות ולצערי עלי לומר כי הותירה רושם בלתי מהימן. התובעת נשאלה מה היה מצב הנכס כאשר התובע רכש אותו והשיבה כי המדרגות היו הרוסות. זאת, אף שלמעשה לא היתה בנכס בסמוך למועד רכישתו והגיעה אליו לראשונה רק כשנתיים מאוחר יותר, כפי שהתברר בהמשך מעדותה (עמ' 10). עוד התברר מעדות התובעת כי למעשה אינה יודעת כלל מה היה בקומה הראשונה של הבניין משום שכלל לא עלתה אליה. 20. התובעת טענה, כי רק בשנת 2013, לאחר שבאת כוחה פנתה לנתבע בדרישה שיפנה את החדר שבקומה הראשונה, הופתעה לשמוע כי הנתבע טוען שיש לו זכויות באותו חדר (עמ' 12). אין אמת בעדות זו. ברור שכבר בשנת 1996 ידעו התובעים כי הנתבע מחזיק באותו חדר וטוען לזכויות בו ואף הסכימו לאור כך למחוק את התביעה שהגישו לפינויו של הנתבע מהחנות ומהחדר. לא היה לתובעת הסבר מניח את הדעת מדוע העלימו התובעים את דבר התביעה הראשונה מכתב התביעה שהגישו בהליך שבפני ולא הזכירו בכתב התביעה כלל את דבר התביעה הקודמת שהגישו לפינויו של הנתבע, ואשר אותה ביקשו למחוק לאחר שהנתבע הציג להם מסמכים המעידים על זכויותיו בחדר. ניסיונם של התובעים להסתיר הליכים קודמים אלה, מערער מאוד את מהימנות גרסתם. 21. התובעים ניסו, באמצעות בא כוחם, לטעון כי לא יתכן שהנתבע החזיק בחדר משום שייעודה של הקומה הראשונה היה רק למגורים ואילו הנתבע טוען שהחדר שימש אותו למחסן. טענה זו, טוב היה לה אילולא הועלתה, שכן התובעים עצמם הביאו לבית המשפט את הגב' דנינו, שהעידה כי ניהלה בחלק מהקומה הראשונה מסעדה. ברור אפוא שבפועל שימשה הקומה הראשונה גם לייעודים נוספים, שאינם מגורים, וזאת אף לפי גרסת התובעים עצמם. 22. התובעים טענו כי היה על הנתבע להציג תשלומי ארנונה או מסמכים מחב' החשמל שיעידו על זכויותיו בחדר שבמחלוקת. אני דוחה טענה זו. ראשית, משום שהנטל על התובעים ולא על הנתבע. שנית, משום שהתובע, שהוא בעליו של הבניין, יכול היה בקלות להביא כל מסמך הקשור לתשלומי הארנונה של הבניין או לתשלומי החשמל ולהוכיח בדרך הזו כי הנתבע אינו משלם ארנונה או חשמל בגין החדר שבמחלוקת. יצויין כי בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבע אינו משלם תשלומי ארנונה בגין החדר שבמחלוקת והם משלמים אותם (סעיפים 24 ו- 25 לתביעה) אך לא הביאו כל ראיה בעניין זה. מחדל זה פועל לחובתם. 23. ב"כ התובעים טען בנוסף כי גם מסכום דמי השכירות שמשלם הנתבע, ניתן ללמוד כי אין ממש בטענתו כאילו הוא מחזיק כדין גם בחדר שבקומה הראשונה. ב"כ התובעים טען כי הסכום שמשלם הנתבע כדמי שכירות עומד על כמחצית מהסכום שמשלמים שוכרי החנויות האחרות, שגם הם דיירים מוגנים, ומשכך לא יתכן כי הנתבע שוכר, בנוסף לחנות, גם את החדר והכל עבור דמי השכירות הנמוכים אותם הוא משלם. אני דוחה טענה זו. גובה דמי השכירות, בפרט בדיירות מוגנת, אינו יכול ללמד על היקף הנכס המושכר. הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי גובה דמי השכירות שהוא משלם נקבע בעת תחילת השכירות, מועד שהיה מוקדם למועד שבו נכנסו דיירי החנויות האחרות וזו הסיבה לכך שדמי השכירות שהוא משלם נמוכים יותר. התובעים לא הציגו כל ראיה שהיא באשר לאופן שבו נעשה חישוב דמי השכירות שאותו משלם הנתבע והטענה, כאילו מגובה דמי השכירות ניתן ללמוד על היקף השטח השכור, נותרה לכן בגדר טענה סתמית שמוטב היה לה לו לא נטענה. 24. לעומת כל הכשלים, התמיהות, הסתירות והעדר הראיות מטעם התובעים, הציג הנתבע, לא רק את עדותו, אלא גם מסמכים המעידים על כך שהוא בעל זכויות הן בחנות והן בחדר שמצוי בקומה הראשונה של הבניין. א. הנתבע הציג הסכם שכירות משנת 1945 שלפיו שכר אביו את החנות ואת החדר שבקומה הראשונה. מסמך זה מחזק את גרסת הנתבע לפיה הוא מחזיק בחדר מאז ומתמיד ואביו החזיק בו לפניו. ב. הנתבע גם הציג מכתב משנת 1966, שכתב בא כוחם של הבעלים הקודמים, ועניינו עדכון דמי השכירות ששילם אביו של הנתבע, שהנתבע בא בנעליו. מאותו מכתב עולה מפורשות כי דמי השכירות משולמים עבור בית עסק בקומה א' וקומה ב' שמכיל חנות ומחסן. גם מסמך זה, שכאמור, נערך על ידי בא כוחם של הבעלים הקודמים מלמד כי אכן הנתבע ואביו לפניו החזיקו לא רק בחנות אלא גם במחסן שבקומה שמעל החנות, שאותו מכתב מתייחס אליה כקומה ב'. 25. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי שתי הקומות, המתוארות במכתב, לא באות אלא לתאר את החנות והגלריה שבתוך החנות. אני דוחה טענה זו. התובעת עצמה ציינה כי לכל החנויות שבקומת הקרקע של הבניין יש גלריה שצמודה לחנות (סעיף 9 לתצהיר התובעת). התובעת יכולה היתה בקלות להציג את הסכמי השכירות עם הדיירים המוגנים האחרים, שמחזיקים באותן חנויות, על מנת להראות כי גם שם יש התייחסות אל הגלריה כאילו מדובר בקומה נפרדת, אם אכן היה ממש בטענה זו. העובדה, שהתובעים נמנעו מלהציג הסכמים כאלה או מסמכים אחרים שיכולים ללמד על כך שההתייחסות לגלריה היתה כאל נכס בקומה שונה, פועלת לחובתם ומחייבת את המסקנה כי לו היו מסמכים אלה מוצגים בבית המשפט, היה האמור בהם תומך דווקא בגרסת הנתבע ולא בגרסת התובעים. 26. לא רק שהנתבע הציג את שני המסמכים שמחזקים את עדותו, ולא רק שעדותו הותירה רושם מהימן מאוד, הנתבע הביא כעד מטעמו את מר אריה ציפריס. זה העיד, שעוד בשנת 1958 ביקר בחדר האמור בעת שישב בו אביו של הנתבע. גם עדות זו הותירה רושם מהימן מאוד ולא נסתרה כלל בחקירה הנגדית. עדות זו תומכת בגרסת הנתבע לפיה אותו חדר היה בחזקתו ובחזקת אביו מאז ומתמיד. 27. התוצאה היא שדין התביעה להדחות אם מטעמים של מעשה בית דין, השתק ומניעות ואם לגופה מאחר שלא עלה בידי התובעים להוכיח את טענותיהם כנגד הנתבע ואילו הנתבע הוכיח, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי ואף למעלה ממנה, כי הוא בעל זכויות בחדר שבמחלוקת. התביעה נדחית. התובעים ביחד ולחוד ישאו בהוצאות הנתבע בגין התובענה ובנוסף בשכ"ט עו"ד לנתבע בסכום של 11,800 ₪. פינוי דייר מוגןתביעת פינוימקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפלישה למקרקעין