אדם שהוסגר לישראל לא יעצר ויובא לדין על עבירה אחרת לפני הסגרתו סעיף 24 לחוק ההסגרה, תשי"ד - 1954 קובע כי אדם שהוסגר לישראל לא יעצר ולא יובא לדין על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו. המדובר בעבירה פלילית וההחרגה בסעיף, בין היתר, למקרה בו יצא המוסגר מישראל לאחר שהוסגר וחזר אליה מרצונו. סעיף מקביל להסגרה של מדינת ישראל למדינה מבקשת נקבע בסעיף 17 לחוק. "הזכות" למוסגר שלא להיות מעוכב יציאה ניתנת פעם אחת בלבד. סעיף 14 לאמנה מרחיב את חוק ההסגרה הישראלי גם להליכים אזרחיים שארעו לפני ההסגרה, האמנה לא מונעת נקיטת הליכים משפטיים אלא רק אי עיכוב יציאה. בתרגום חופשי של הסיפא לסעיף 14 לאמנה "... ולא יהיה מוגבל בחופש האישי שלו עבור כל סיבה אחרת". 1. המערער, החייב בתיק הוצל"פ 01-80810-11-0 מערער על החלטתו מיום 2.1.14, של כב' רשם ההוצל"פ גולן עמית שדחה בקשתו לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ ללא התנאים שנקבעו. בנוסף, ומטעמי זהירות, מערער המערער גם על ההחלטה מיום 17.12.13, לפיה נדחתה הבקשה לבטול עיכוב היציאה מן הארץ, הגם שהמערער סבור כי החלטה זו בוטלה בגדרה של ההחלטה מיום 2.1.14, ולכאורה מתייתר הדיון בה. 2. במסגרת הערעור, עתר המערער להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 17.12.13, מהנימוקים המפורטים בבקשה. בנוסף עתר המערער בבקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטות הרשם, עד להכרעה בערעור בשל התנאים שקבע לבטול עיכוב היציאה שלדעתו של המערער אינם מידתיים בעליל. יצוין כי שתי הבקשות לא נתמכו בתצהירים כנדרש בכל הקשור לעובדות הכלולות בבקשות, אך צורפו תצהירים שמסר המערער במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני רשם ההוצל"פ. 3. בשל הדחיפות הוזמנו ב"כ הצדדים לדיון ליום 20.1.14, ובדיון טענו את טענותיהם באריכות וכפי שנקבע אף המציא ב"כ המשיב תגובה בכתב, תגובה ותשובה שהגיש במסגרת תיק ההוצל"פ, וכן את כל ההחלטות שניתנו בתיק ההוצל"פ בקשר לבקשתו של המערער לבטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. בנוסף ושלא לצורך הגיש ב"כ המשיב בקשה לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, ולעכב הדיון בערעור עד להכרעה בבקשה. כפי שהודעתי לב"כ הצדדים בדיון בכוונתי להכריע בערעור ובבקשה להארכת המועד במועד קרוב כפי שמתבקש מהנסיבות, ולכן לא יהיה צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. מהסיבה האמורה ובשל הצורך בהכרעה מהירה, אני דוחה על הסף את הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. 4. מההחלטה מיום 17.12.13, עולה כי צו העיכוב הוטל לבקשת המשיב ביום 10.11.13, וכי המערער ביקש לבטלו בהסתמך על כלל הייחוד שבחוק ההסגרה, ובהסתמך על האמנה האירופאית לעניין הסגרה. הפרקליטות מטעמו של היועמ"ש הצטרפה לבקשתו של המערער וסברה שיש לבטל את צו עיכוב היציאה. לאחר ניתוח הטענות והמצב המשפטי קבע הרשם בהחלטתו כי איננו מוצא לנכון לבטל את צו העיכוב, ודחה בקשתו של המערער בנדון. יחד עם זאת הבהיר הרשם כי אין באמור כדי למנוע מהמערער להגיש בקשה לבטול הצו מטעמים אחרים, למטרה מסוימת ולתקופה מסוימת ולפרט את האמור וכן להציע ערבים להבטחת שובו. 5. בהחלטה השניה נשוא הערעור מיום 2.1.14, מציין הרשם כי בהחלטתו מיום 3.12.13, קבע כי הצו יבוטל ככל ותופקד ערבות בנקאית במלוא גובה החוב ביתק, ללא הגבלה בזמן. בנוסף התייחס הרשם בהחלטתו לכך שהמערער לא התייצב לחקירות יכולת שנקבעו בעבר, וכן היה עליו להמציא הבהרות לנתונים כלכליים שמסר, וכי טרם נקבע צו חיוב תשלומים בתיק ולכן למרות שהמערער ביקש לצאת עד לחודש מאי, קבע הרשם כי ביטול הצו הינו רק עד ליום 2.2.14, לצורך קיום חקירת יכולת ביום 3.2.14, בפני חוקר הוצל"פ, וככל שלא יתייצב במועד האמור תחולט הערבות הבנקאית לטובת החוב בתיק ההוצל"פ. 6. הצגת הערעור על שתי ההחלטות בעניינים שונים או כי ההחלטה המוקדמת בוטלה בהחלטה המאוחרת, הינה הצגת דברים מלאכותית ואף אינה מדויקת. ראשית כבר בהחלטה מיום 17.12.13 קבע הרשם כי המערער יכול להגיש בקשה ספציפית לבטול הצו, ומשהוגשה בקשה כזו קבע כבר ביום 3.12.13 בסעיף 2 להחלטה כי צו העיכוב יבוטל כנגד הפקדת סכום החוב במזומן או בערבות בנקאית, ובגין החלטה זו לא הוגש ערעור. גם בהחלטה מיום 10.11.13, נקבע על ידי הרשם כי הצו יבוטל כנגד הפקדת סכום החוב. על שתי החלטות אלו, כמו על נוספות לא הוגש ערעור. החידוש בהחלטה מיום 2.1.14, הינו רק הגבלת היציאה לשלושים ימים לצורך חקירת יכולת וחילוט הערבות בהעדר חזרה במועד. 7. המערער שלא שבע נחת מההחלטה מיום 17.12.13, לא מצא לנכון לערער עליה אלא הגיש בקשה לעיון חוזר שנדחתה בהחלטה מיום 19.12.13, ובהחלטה מיום 22.12.13. טרם ההחלטה מיום 2.1.14, הרבה המערער "להתכתב" עם רשמי ההוצל"פ ראה החלטות מיום 1.1.14 (שלוש החלטות) והחלטה נוספת מאוחרת מיום 6.1.14, הדוחה בפעם השלישית את הבקשה "לעיון חוזר". הדרך הנכונה והראויה בה יש לנהוג כאשר החלטת רשם ההוצל"פ איננה מקובלת על בעל דין הינה להגיש בר"ע או ערעור, לפי העניין, ולא להגיש בקשה חוזרת המוכתרת בכותרת "עיון חוזר", כאשר לא חלו נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר. זו דרך פסולה עניינית ובמיוחד כאשר בקשה לעיון חוזר מוגשת משחלף המועד לערער על ההחלטה המקורית וכדי ליצור מועד חדש להגשת ערעור. ראה בספרו של המלומד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" מהדורה שביעית עמ' 114 בפרק "החמצת מועד - עיון חוזר - הארכת מועד פיקטיבית. בעניינינו לא היתה למערער שום עילה לבקש עיון חזור, ועיון חוזר וחוזר מספר פעמים בגין אותה החלטה מקורית של הרשם. 8. מעיון בבקשה להארכת המועד עולה כי הטעם המיוחד היחיד הנטען הינו חשיבות ההכרעה של הסוגיה בהיבט הציבורי והמדיני, פרשנות האמנה האירופאית בדבר הסגרה המרחיבה את הוראותיו של חוק ההסגרה ושאלת הפרשנות הנכונה של כלל הייחודיות. היחס בין זכותו של זוכה לגבות את חובו במסגרת תיק ההוצל"פ, מול האינטרס של המערער לצאת ללא תנאים ובמיוחד לאור עמדתו של היועמ"ש ועמדת ביהמ"ש העליון בפרשת יורם גיל. עוד נטען כי הסיבה לכך שלא הוגש ערעור על החלטותיו הקודמות של הרשם מיום 10.11.13, ומיום 17.12.13 הינה הפרקטיבה הנהוגה של הגשת בקשות לעיון חוזר בפני רשמי ההוצל"פ וכך נהג המערער שוב ושוב בהגישו בעצמו את הבקשות, בסיוע משפטי של עורכי דין ולא ביצוג מלא. בנוסף נטען כי סיכויי הערעור מצוינים ואף נימוק זה מצדיק מתן אורכה להגשת הערעור. 9. ספק רב בעיני אם יש בכלל הנימוקים כדי להצדיק הארכת מועד ואולם ההחלטה מיום 2.1.14, איננה מנותקת מההחלטה מיום 17.12.13, אלא מרחיבה אותה, משלימה ומהווה מכלול יחד עם כל ההחלטות האחרות בעניין צו עיכוב היציאה והתנאים לביטולו. אני דוחה על הסף את הטענה בדבר "הפרקטיבה הנוהגת של הגשת בקשות לעיון חוזר בפני רשמי הוצל"פ". אין פרקטיקה כנטען והגשת בקשה לעיון חוזר ללא סיבה של ממש איננה התנהלות ראויה ויש לדחותה כפי שנוהגים רשמי ההוצל"פ לדחות בקשות כאלו כאשר אין עילה לעיון חוזר מבלי להתייחס לבקשה החוזרת לגופא. יש להצטער כי בעניינינו נגרר רשם ההוצל"פ אחר בקשותיו החוזרות ונשנות של המערער ובמיוחד בהיותו מודע לחוכא ואיטלולא שעשה המערער מהליכי חקירת היכולת, על מנת להתחמק מקיומה של החקירה, וטעמיו של המערער עמו. לאור התוצאה הסופית ניתן לקבל את הערעור כמתייחס גם להחלטה מיום 17.12.13, אשר ספק אם בתנאים אחרים היתה מתקבלת. 10. לו היה בפני ערעור רק על ההחלטה מיום 17.12.13, כאשר המערער נשאר בארץ ומערער היה דינו של הערעור להתקבל בשל הוראות חוק ההסגרה והאמנה האירופאית בדבר הסגרה. סעיף 24 לחוק ההסגרה, תשי"ד - 1954 קובע כי אדם שהוסגר לישראל לא יעצר ולא יובא לדין על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו. המדובר בעבירה פלילית וההחרגה בסעיף, בין היתר, למקרה בו יצא המוסגר מישראל לאחר שהוסגר וחזר אליה מרצונו. סעיף מקביל להסגרה של מדינת ישראל למדינה מבקשת נקבע בסעיף 17 לחוק. "הזכות" למוסגר שלא להיות מעוכב יציאה ניתנת פעם אחת בלבד. סעיף 14 לאמנה מרחיב את חוק ההסגרה הישראלי גם להליכים אזרחיים שארעו לפני ההסגרה, האמנה לא מונעת נקיטת הליכים משפטיים אלא רק אי עיכוב יציאה. בתרגום חופשי של הסיפא לסעיף 14 לאמנה "... ולא יהיה מוגבל בחופש האישי שלו עבור כל סיבה אחרת". על בסיס האמור ניתן פסק הדין של ביהמ"ש העליון בעניין יורם גיל ולא מצאתי לאבחן בינו לבין עניינינו, כפי שטען ב"כ המשיב וכל זאת בקשר להחלטה מיום 17.12.13, בה דחה הרשם את הבקשה לבטול צו עיכוב היציאה. 11. מעמדת היועמ"ש בדיון בפני ובתגובות שהגיש לבקשות בפני רשם ההוצל"פ התבררה ההתנהלות בבקשת ההסגרה. לאחר שהמערער הוכרז כבר הסגרה על ידי ביהמ"ש באנגליה, הגיש ערעור וטרם שהוכרע הגיע להסדר עם מדינת ישראל וביקש ממשלת אנגליה כי ישראל תבהיר כי פרשנותה לאמנה האירופאית הינה שכלל היחודיות יחול גם על הליכים אזרחיים (כפי הדין באנגליה). משרד המשפטים העביר מכתב בהתאם לביהמ"ש באנגליה ואז נמחק הערעור ובוצעה ההסגרה. עוד ציין ב"כ היועמ"ש כי הועברה אגרת מטעם הרשויות באנגליה המציינת מפורשות כי הן רואות את האמור בסעיף 14 לאמנה כחל גם על כל ההליכים האזרחיים. מדינת ישראל כפופה לחוק, לאמנה וכמובן גם למכתב ההתחייבות שמסרה . יש להבהיר, כדי למנוע כל ספק, כי למערער אין זכות מכוח האמנה שלא להיות מוגבל בחופש האישי שלו, שכן האמנה הינה בין מדינות ומטילה על המדינה, מדינת ישראל בעניינינו, את החובה למנוע פגיעה בחופש האישי של המוסגר. חובת המדינה לאפשר למערער, כמי שהוסגר, שלא יפגע החופש האישי שלו, ואולם חובה זו חלה ותקפה כל עוד מצוי המערער בישראל. על כן אלמלא עזב המערער את הארץ והיה מערער במועד על ההחלטה מיום 17.12.13, או על כל החלטה אחרת שדחתה בקשתו לבטל את צו עיכוב היציאה היה דין ערעור להתקבל ודינו של צו העיכוב להתבטל. 12. דא עקא שונה המצב כיום משעזב המערער את הארץ בהפקידו ערבות בנקאית על פי החלטת הרשם מיום 2.1.14. ברגע שעזב המערער את גבולות מדינת ישראל פגה חובתה של המדינה לפעול לבטול הגבלה על חופש היציאה, גם אם עדיין לא שב. המועד הקובע הינו מועד היציאה ולא מועד החזרה שכן יש לראות בעצם היציאה וויתור על חובתה של המדינה למנוע פגיעה בחופש האישי. בהתאם לסעיף 14 לאמנה משניתנה האפשרות לעזוב ועזב בפועל פג כלל הייחודיות. אין לראות בהטלת הערבות כהגבלה על היציאה, שכן המערער הפקיד את הערובה ויצא ועצם היציאה גם בנסיבות שכאן, מביאה לחדלות כלל הייחודיות. גם לו היה בהטלת הערבות משום הגבלה הרי משיצא המערער ולא נשאר כדי לבטל ההחלטה, הרי שלא יכול יותר לטעון כלפי המדינה לכלל הייחודיות. ולבסוף יצוין כי החלטת הרשם על הטלת עיכוב היציאה ולאחר מכן אי ביטולה איננה בבחינת החלטה הבטלה מעיקרה, שכן ההחלטות ניתנו בסמכות וככל שטעה בהחלטה הרי שניתן היה לעתור לביטולה, ואם מתקבלת הבקשה , הבטול הינו מעת מתן החלטת הביטול ולא רטרואקטיבית מיום הוצאת צו העיכוב. 13. לסיכום, משעשה המערער דין לעצמו ועזב את הארץ, תוך הפקדת הערבות שנקבעה ולא המתין בארץ עד לבירור הערעור, הרי שכיום הערעור תיאורטי בלבד, שכן חוק ההסגרה כמו גם האמנה האירופאית שוב אינן חלות עליו. אשר על כן נדחה הערעור. המערער ישלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך של 5,000 ₪. מעצרהסגרה