סמכות עניינית לדון בתביעה לביטול דו"ח חניה לבית המשפט לעניינים מקומיים 1. התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה כספית על סך של 15,000 ₪ בבית משפט לתביעות קטנות. לטענתו, ביום 20.5.2013 הוא שלח לנתבעת מכתב, במסגרתו נדרשה להשיב לו חוב שנגבה שלא כדין. נטען, כי מכתבו לא נענה וכך גם דרישתו הנוספת בעת ביקורו בעירייה. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה ניתן להבין כי נרשם לחובתו של התובע דו"ח חניה ביום 2.3.2011. בהמשך, נשלחה לו דרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים בסך של 872 ₪, כולל הוצאות גביה. התובע טען בפני העירייה, כי הדו"ח נרשם לו למרות שמותר לו, כנהג מונית, לחנות במקום בו נרשם הדו"ח ולהוריד נוסעים. התובע טען, כי חרף טענותיו שילם את הקנס שהושת עליו וכעת הוא מבקש השבה של הסכום ששילם וכן, פיצוי בגין הפגיעה בכבודו, הטרחה והטרדה שנגרמו לו. 2. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהחלטתה מיום 10.2.2014 קבעה כבוד השופטת (בדימוס) חוזה, כי הפורום של בית המשפט לתביעות קטנות אינו הפורום הראוי לתביעה ועל כן, הורתה על העברתה לבית משפט השלום, וזאת טרם הכרעה בבקשה לסילוק על הסף. עוד הבהירה כבוד השופטת בהחלטתה, כי שמורה לצדדים הזכות להגיש בקשה לתיקון כתבי הטענות שלהם ולהיות מיוצגים על ידי עו"ד. התובע בחר שלא לנצל זכויותיו אלו - הוא לא בקש לתקן את כתב התביעה ולא פנה לקבל ייצוג משפטי. 3. בהחלטתי מיום 9.4.2014 הוריתי על העברת הבקשה לסילוק על הסף לתגובתו של התובע. משלא הוגשה תגובתו של התובע, עתרה הנתבעת לקבל את בקשתה ולסלק את התביעה. ביום 25.5.2014 הגיש התובע בקשה לדחות את הבקשה לדחיית התביעה בהעדר תגובה מטעמו. הוא טען, כי יש לו סיבות טובות לאי הגשת התגובה וציין כי היה טרוד בפעולות התנדבות וכנראה הדבר פרח מזיכרונו. עוד טען, כי יש לתביעה סיכוי גבוה ולכן, עתר לדחות את הבקשה לסילוק על הסף. 4. בהחלטתי מאותו היום, הבהרתי כי לא מצאתי בהודעתו של התובע נימוק מניח את הדעת לכך שלא הגיב לבקשה לסילוק על הסף ולפנים משורת הדין, ניתנה לו ארכה נוספת להגשת תגובה וזאת עד ליום 10.6.2014. 5. ביום 9.6.2014 הגיש התובע תגובתו, במסגרתה ביקש לחזור על האמור בתגובתו הקודמת וטען, כי מעשיה של העירייה ושלוחיה נעשו שלא כדין ודחיית תביעתו תגרום לו לעוול ויאפשר בידי העירייה להמשיך בפעילות שאינו עולה בקנה אחד עם מנהל תקין. עוד טען, כי יש לו ראיות מוצקות המגובות במסמכים וקיים סיכוי גבוה וסביר כי יזכה בתביעתו. לפיכך, ביקש לדחות את הבקשה. בהחלטתי מאותו היום, הבהרתי כי למעשה התובע לא התמודד עם טענותיה של הנתבעת בבקשתה לסילוק על הסף. עם זאת, לפנים משורת הדין, מאחר והוא לא מיוצג, ניתנה לו הזדמנות נוספת להגיב באופן ענייני לטענותיה של הנתבעת וזאת בתוך 15 ימים. התובע לא ניצל הזדמנות זו ולא הגיש תגובה עניינית נוספת לבקשה לסילוק על הסף למרות שחלף המועד לכך, ומכאן החלטתי. 6. הלכה היא כי לא בנקל יעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף ועליו לנהוג בזהירות בעת השמוש בסמכותו ליתן סעד זה, שכן החלטה כזו שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 387). כלל הוא, כי מחיקה או דחייה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. לפיכך, כל עוד קיים סיכוי כי במדה ויוכחו טענות התובע בכתב התביעה, הוא יכול לזכות בתביעתו, לא תסולק התביעה על הסף. הדברים נכונים ביתר שאת ככל שמדובר בדחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה (ראה בעניין זה ע"א 693/83 שמש נגד רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 668, 671; ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פד"י לז(4) 721, ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נגד מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 577 וע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נגד פרופ' חיים אילתה, פד"י מה(4) 18). כפי שיפורט להלן, לאחר שעיינתי בכתב התביעה, כמו גם בבקשה לסילוק על הסף והתגובות לה, על נספחיהם, הגעתי לידי מסקנה כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם מתקיימים התנאים לסילוק התביעה על הסף. 7. כפי שציינה הנתבעת בבקשתה, הרי שעבירת חניה הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט וחלות עליה הוראות סעיפים 228 עד 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982. לכן, על פי סעיף 229(ח2) במצב בו אדם מקבל הודעת תשלום קנס בעבירות ברירת משפט ולא שילם את הקנס או לא הודיע על רצונו להישפט, במועדים הקבועים בחוק, רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שהתובע שילם את הודעת הקנס שהושת עליו רק ביום 6.5.2013 ולא הגיש במועד בקשה לביטול הדו"ח. לכן, לא עומדת לו טענת הגנה כנגד הדו"ח והוא נחשב כמי שהודה בביצוע העבירה והורשע בה על פי הודאתו. 8. התובע צרף לתביעתו מכתב שנשלח כביכול ביום 30.11.2012 לעיריית חיפה, במסגרתו נטען כי ביום 15.6.2011 פנה את מחלקת האכיפה בנושא דו"חות חניה וכי "לסיום שאלתי את אותה הפקידה לגבי מהות הדו"ח שבנדון. הגברת אמרה לי כי תיקח את הנושא ותטפל בו. לתדהמתי לאחר שנה ויותר קיבלתי דרישת תשלום בגין הקנס שבנדון". גם אם אראה בפנייתו של התובע לעירייה ביום 15.6.2011 (ככל שאכן נעשתה כזו) משום בקשה לביטול הקנס בהתאם לסעיף 229(א)(2) לחוק, הרי שפניה זו נעשתה באיחור, מעבר לתקופה בת 30 הימים הקבועה בסעיף הנ"ל לצורך הגשת הודעה מעין זו ולכן, לא היה בפניה זו כדי להועיל לתובע בנסיבות העניין וממילא, לא היה בכוחה כדי להביא לביטול דו"ח החניה. לחילופין, אם ניתן היה לראות בפנייתו של התובע לעירייה ביום 15.6.2011 משום בקשה להישפט בהתאם לסעיף 229(א)(2) (אף שספק רב בעיני אם כך הדבר), הרי שפניה זו נעשתה באיחור, מעבר לתקופה בת 90 הימים הקבועה בסעיף הנ"ל לצורך הגשת הודעה מעין זו וממילא, היא לא הוגשה לאינסטנציה הנכונה ולא היה בכוחה כדי להביא לביטול הדו"ח. 9. נמצא, אפוא, כי גם אם הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה נכונות, הרי שלא קמה לתובע עילת תביעה כספית כנגד הנתבעת. 10. התובע בקש, למעשה בתביעתו, לתקוף את הבסיס לדו"ח החניה ואת הרשעתו. הלכה היא, כי הדרך לתקוף דו"חות חניה הינה בבית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (ראה ע"א 8080/99 וקס נגד עיריית תל אביב (5.12.2005) וכן, רע"א 2747/08 יעקב שאולין ואח' נגד רונית חורש ועיריית תל אביב (21.8.2008)). יתירה מזאת, משלא הגיש התובע בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק, במידה ובפיו טענה כי לא ביצע את העבירה בגינה נרשם הדו"ח, היה בידיו לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים, שהינו בית המשפט המוסמך לדון בעבירה, בבקשה שיאריך לו את המועד להגשת בקשה מעין זו, בצירוף נימוקים מתאימים, ובית המשפט היה מכריע בבקשה, על פי אמות המידה הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי. התובע לא נקט בפעולה זו ופניה בתביעה לבית משפט השלום אינה מהווה תחליף לה. 11. מכל מקום, בית המשפט המוסמך לדון בטענה לפיה בעל דין לא עבר עבירת חניה, הינו בית המשפט לעניינים מקומיים. יתירה מזאת, מששולם הדו"ח, הרי שנקודת המוצא הינה כי התובע עבר את העבירה והורשע בדין ולכן, בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בטענות נגד עצם ההרשעה (רע"א 2747/08, לעיל). 12. סיכומו של דבר, נמצא כי אף אם יוכיח התובע את העובדות שבכתב התביעה, לא קמה לו עילת תביעה כנגד הנתבעת והוא לא יזכה בסעד המבוקש. ממילא, בית משפט השלום חסר סמכות עניינית לדון בתביעה ובטענותיו. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה. 13. בנסיבות העניין, ואך לפנים משורת הדין, אשית על התובע הוצאות בסכום מתון מינימלי בלבד, של 500 ₪. התובע ישלם סכום זה לידי הנתבעת בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים. סמכות ענייניתמשפט תעבורהבית המשפט לעניינים מקומייםחניהדוח חניה