היקף שעות העבודה וסכום האגרה בבקשה לקבלת מידע ערעור מכוח תקנה 8 לתקנות חופש המידע (אגרות), תשנ"ט-1999, על החלטת הממונה על חוק חופש המידע במשרד המשפטים, שעניינו היקף שעות העבודה וסכום האגרה הנדרשת בגין טיפול בבקשת המערער לקבלת מידע. כנגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של איומים, הסגת גבול והעלבת עובד ציבור. על פי טענת המערער, בין יתר טענות ההגנה שהעלה מופיעה טענת הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית. על מנת להוכיח טענתו זו פנה המערער ביום 13.9.13 בבקשה לקבלת מידע בנוגע להחלטות בדבר העמדה לדין או אי העמדה לדין שנתקבלו בפרקליטות המדינה בשלוש השנים האחרונות ביחס לעבירות הנ"ל. ביום 1.10.13 ניתנה למערער תשובת ביניים לפיה בקשתו התקבלה ומועברת לבירור. ביום 16.10.13 נשלח למערער מכתב נוסף בו נרשם כי המבוקש על ידו נמצא בבחינה במשרד המשפטים ועם סיום הבחינה יקבל תשובה עניינית. כן נרשם במכתב כי "לאור האמור לעיל מוארך זמן התשובה לבקשה". ביום 23.12.13, בחלוף למעלה מחודשיים ומשלא נתקבלה כל תשובה עד לאותו מועד, פנה המערער במכתב תזכורת לממונה על חוק חופש המידע במשרד המשפטים. ביום 14.1.14 נתקבלה תשובת הממונה. בתשובת הממונה מיום 14.1.14 צויין, כי בכל הנוגע לבקשת המידע בעניין עבירות של הסגת גבול או איומים לא נדרש, ככלל, אישור הפרקליטות לצורך החלטה בדבר העמדה לדין או אי העמדה לדין. בעניין עבירת העלבת עובד ציבור הובהר כי אישור פרקליטות המדינה אינו נדרש בכל תיק, אלא רק באלו שבהם הגורם אליו הופנה המעשה או האמירה המפלילים הוא עובד ציבור בכיר או נבחר ציבור. על פי האמור בתגובה, אותרו 77 תיקים הנוגעים להחלטות הפרקליטות בעניין עבירת העלבת עובד ציבור בשלוש השנים האחרונות. בדיקת ההחלטות, רישומן ועריכת הנתונים שיימצאו ידרשו, על פי הערכת הממונה, כ-52 שעות עבודה של סטודנט או מתמחה, של פרקליט מלווה ומפקח. לפיכך, נדרש התובע לשלם אגרת טיפול בבקשה בסך של 2,700 ₪, על פי חישוב של 54 ₪ לכל שעת עבודה החל מהשעה השלישית. המבקש מערער כנגד החלטה זו של הממונה. בפתח טיעוניו טען המערער כי תקנות חופש המידע (אגרות), תשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות") אינן חוקתיות ויש לבטלן במסגרת הליך זה. לטענת המערער, התקנות אינן סבירות והן פוגעות פגיעה קשה ולא מידתית במערער ובזכותו להתגונן ולהוכיח את טענותיו בהליך הפלילי. בצד זה טען המערער כי אין צורך בהקצאת 52 שעות עבודה כדי לאתר את המידע המבוקש ודי, להערכתו, בחמש עד שש שעות לצורך כך. כן נטען, כי בכל מקרה יש לדרוש את הסכום לאחר ביצוע העבודה ולאחר שהמשיבה בדקה בפועל כמה שעות עבודה הוקצו לצורך הביצוע. המערער הוסיף וטען כי הסכום הננקב נועד אך ורק להרתיעו מלמצות את זכותו על פי החוק, ונוכח התנהלות המשיבה ביקש לבטל כליל את סכום האגרה ולחילופין לחייב בתשלום עבור 6-5 שעות עבודה בלבד. המשיבה טענה בתגובתה, כי המבקש לא הרים את הנטל להראות כי התקנות נגועות בחוסר סבירות "קיצונית" ה"יורד לשורשו של עניין", הנדרש על פי הפסיקה על מנת להצדיק התערבות שיפוטית בתקפותה של חקיקת משנה. כן נטען, כי בכל מקרה תקיפת תקנות האגרות היא תיאורטית שכן ביום 29.3.14 עתיד להיכנס לתוקף תיקון לתקנות המנמיך משמעותית את סכומי האגרה וקובע מצבים רבים בהם יינתן פטור מתשלום האגרה. לגוף החלטת הממונה נטען, כי הערכת שעות העבודה הנדרשות לצורך הטיפול בבקשת המערער מבוססת על ניסיון שנצבר בעבר בטיפול בבקשות דומות וכן על היכרות עם תיקי הפרקליטות והעבודה הנדרשת לצורך הפקת המידע המבוקש. לטענת המשיבה, על מנת להשיב לבקשת המערער יש לעיין בכל אחד מ-77 התיקים שאותרו, לנתחו, לרשום ולערוך את הנתונים שיימצאו, תוך בדיקה שהמידע אינו פוגע בזכויותיהם של גורמים אחרים. עבודה זו הוערכה בממוצע של 36 דקות עבודה לכל תיק ובסה"כ 46.2 שעות לכלל התיקים ובנוסף כ-3 שעות לעבודת פרקליט מלווה ושעתיים נוספות לעבודת פרקליט מפקח. בסה"כ תידרשנה, על פי ההערכה, 51.2 שעות עבודה. הערכה זו עוגלה כלפי מעלה ל-52 שעות למען הזהירות ולאור החובה ליידע את המבקש בסכומים המשוערים של אגרת הטיפול. המשיבה טענה בנוסף, כי בשלב זה יידרש המערער להפקיד סך של 1,500 ₪ בלבד ולהמציא התחייבות בתצהיר לתשלום יתרת סכום האגרה ולאחר השלמת ביצוע העבודה יידרש המערער לשלם את סכום היתרה, אשר יעודכן לפי ביצוע העבודה בפועל. בפתח הדברים אתייחס לטענות המערער לפיהן תקנות חופש המידע (אגרות), תשנ"ט-1999 אינן חוקתיות ויש לבטלן. כפי שכבר נקבע בפסיקת בתי המשפט, טענה כנגד חוקיותו או חוקתיותו של דבר חקיקה - ואפילו המדובר בחקיקת משנה - אינה דבר של מה בכך. למחוקק עומדת חזקת החוקיות וחזקת החוקתיות. על המבקש להביא לבטלותה של תקנה מוטל נטל משמעותי ובית המשפט יתערב ויפסול תקנה רק אם נפל בה פגם העולה כדי אי סבירות משמעותית. מכאן, שעל הטוען לביטול תקנה לבסס טענתו זו כדבעי ולהניח לה תשתית מספקת (ר' בש"א 4248/08 מקמילן נ' מקמילן (פורסם במאגרים)). המערער בהליך זה לא הניח אף לא תשתית מינימלית לשם קביעה כי החיוב באגרות בגין בקשה לקבלת מידע אינו כדין. טענות המערער בעניין נטענו באופן כללי, מבלי שאף הובא פירוט לגבי הזכות החוקתית המוגנת ומדוע לשיטתו פוגעות התקנות בזכות החוקתית ואינן עומדות בעקרונות פסקת ההגבלה. די באמור כדי לדחות את הטענה. מעבר לכך אציין, כי איני רואה חוסר סבירות בעצם קביעת אגרות לצורך קבלת השירות הניתן על ידי הרשות, בודאי לא כזה המצדיק ביטולן, וההיפך הוא הנכון. בקביעת אגרות יצר המחוקק מערכת איזונים מתאימה, שמחד לא תמנע מהציבור מידע שאמור להיות פתוח לעיונו ומאידך תמנע הכבדה כבדה מידי וניצול לרעה של אפשרות זו. מחוקק המשנה אף הלך כברת דרך נוספת ובימים אלה ממש נכנס לתוקפו תיקון מקיף לתקנות האגרות, הקובע, בין היתר, סכומי אגרה נמוכים משמעותית ומצבי פטור מתשלום אגרה. כך, למשל, אגרה בעד איתור המידע והכנתו תופחת לסך של 30 ₪ לשעת עבודה, החל בשעה הרביעית וכן הופחתו משמעותית אגרות ההפקה של מידע בכתב. בנוסף נקבעו מצבים בהם יינתן פטור מתשלום אגרה, לרבות פטור בשל מצב כלכלי. משהזכרנו את התיקון לתקנות שנכנס לתוקף בימים אלה ממש, לא למותר לציין כי על פי תיקון זה רשות ציבורית שלא טיפלה בבקשה לקבלת מידע לפי המועדים הקבועים בחוק, לרבות אם לא האריכה את המועדים לפי סעיף 7 לחוק, לא תגבה אגרות טיפול והפקה. משמעות הוראה זו, לו היו חלות התקנות בענייננו, היתה כי החיוב באגרות היה מתבטל כליל, שכן המשיבה חרגה מהמועדים הקבועים בחוק למתן תשובה (גם לאחר הארכה מותרת של 30 יום). מאחר ובקשת המערער הוגשה קודם לכניסתו לתוקף של התיקון לתקנות, לא חלות עליה הוראות התיקון, ולהתנהלות המשיבה יינתן משקל לכל היותר בעת פסיקת ההוצאות בהליך זה. כאן המקום לציין, כי הוצע למשיבה, ולו לפנים משורת הדין ומבלי להכריע בטענות לגופן, לחייב את המערער בתשלום אגרה על פי הסכומים הנקובים בתקנות כפי שתוקנו ומצויות כיום בתוקף. סברתי כי ראוי לצדדים לשקול הצעה זו בנסיבות בהן מחוקק המשנה גילה דעתו כי סכומי האגרות גבוהים וראה לנכון להפחיתם, הפחתה החלה למעשה על כל בקשה המוגשת מיום 29.3.14 ואילך (כלומר, בקשה המוגשת היום תזכה לתעריף מוזל משמעותית), אלא שהמשיבה, מסיבותיה שלה, סרבה להצעה, ולפיכך אפנה כעת לדון בטענות הנוגעות להערכת זמן הטיפול בבקשה לקבלת מידע. בתגובתה טענה המשיבה כי להערכתה משך הזמן שיידרש לבחינת כל תיק עומד על 36 דקות בממוצע. מדוע 36 דקות דווקא? המשיבה טענה בתגובה כי הערכה זו מבוססת על ניסיון העבר, שנצבר בפרקליטות המדינה בבדיקה של כ-600 תיקים דומים לצורך איתור החלטות בדבר העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי בהתאם לפסק הדין בעע"מ 2398/08 מ"י נ' סגל (פורסם במאגרים)). כזאת טענה המשיבה ולא הוסיפה. לתגובת המשיבה לא צורף תצהיר התומך בטענה עובדתית זו ולא הומצאו נתונים כלשהם שיש בהם לאשש את הנטען. כפי שכבר נפסק, על מנת להעריך את משך הזמן הנדרש לטיפול בבקשה לקבלת מידע, על הרשות לבחון, במישור העובדתי, מהי הקצאת המשאבים הנדרשת ולהציג בפני בית המשפט נתונים מפורטים תוך הערכה של היקף הקצאת המשאבים הדרושה לגילוי המידע (עע"מ 2398/08, בפסקה 21, ההדגשה במקור). נתונים מפורטים לא הוצגו וכאשר נתבקשה בדיון באת כוח המשיבה לפרט את הנתונים על בסיסם נערכה הערכת הזמן, השיבה כי אין בידה את הנתונים שהצטברו בפרשת סגל וכל שהיא יודעת, על סמך שיחת טלפון שערכה, שעל פי הניסיון הנצבר זמן הבדיקה הממוצע הוא "חצי שעת עבודה". ב"כ המשיבה שבה וטענה בסיכומיה כי הזמן הממוצע לבדיקת תיק הוא חצי שעה, קרי 30 דקות (עמ' 5 לפרוטוקול שו' 25, שו' 26, שו' 32; עמ' 6 שו' 1). על מנת להעמיד דברים על דיוקם נשאלה ב"כ המשיבה, הכיצד זה בתגובתה טענה כי זמן הטיפול בתיק אחד הוא 36 דקות, בעוד בסיכומיה חזרה על הנתון של 30 דקות, ותשובתה היתה כי לחצי שעת העבודה שלוקח לטפל בתיק בממוצע התווסף אחוז מסויים שמבטא "פרק זמן נוסף של סטייה מהממוצע" (עמ' 6 לפרוטוקול, שו' 21). טיעון זה, שלא בא זכרו בתגובה בכתב, אינו נהיר לי. כלל לא ברור מדוע להערכת הזמן יש להוסיף כ-8 שעות עבודה (6 דקות במכפלת 77 תיקים) בשל "סטייה מהממוצע". זאת ועוד, אף אם אניח שבפרשת סגל זמן הטיפול הממוצע בתיק ארך 30 דקות, נתון שכאמור לא הונחה לו תשתית ראייתית מינימלית, הרי שמטיעוני ב"כ המשיבה לפניי עלה כי בפרשת סגל היתה עבודת מעטפת שכללה שינוע תיקים (שלא הוסבר פִּשְרה), עבודה שאינה נדרשת במקרה דנן (עמ' 5 לפרוטוקול, שו' 28-27). מכאן, שבמקרה זה, אף לשיטתה של המשיבה עצמה, יש לקחת בחשבון זמן ממוצע הקצר מ-30 דקות לכל תיק (לא כולל עבודת הליווי והפיקוח). הנה כי כן, מטיעוני המשיבה עצמה ניתן ללמוד שמדובר בהערכת יתר, ואף אני כשלעצמי סבורה שכך הוא. המידע המבוקש (תאריך האירוע, תיאור האירוע בקצרה, ההחלטה (העמדה לדין או אי העמדה לדין) ותמצית נימוקי ההחלטה), הוא מידע שככלל אמור להימצא בתיקים וצריך שיהיה גלוי לעין הציבור. בפרשת סגל (עת"מ(י-ם) 814/07 סגל נ' מ"י - משרד המשפטים (פורסם במאגרים); ועע"מ 2398/08), עמד בית המשפט על חשיבותה של זכות העיון הציבורית המהווה "קונקרטיזציה של ההכרה בעיקרון של שקיפות ציבורית", "אמצעי להגשמת חופש הביטוי", "כלי ביקורת ופיקוח על פעולות גורמי השלטון" ו"ביטוי לחובת הנאמנות של הרשות המינהלית כלפי הציבור" (עע"מ 2398/08, בפסקה 16). בית המשפט, מפי כב' השופטת נאור, התייחס גם לחשיבות גילוי המידע בנסיבות הספציפיות, בהן המידע דרוש לצורך ביסוס הגנה מן הצדק במשפט פלילי בעבירה שהיא נדירה יחסית (שם, בפסקה 37). באותו עניין התייחס כב' הנשיא גרוניס לחשיבות גילוי המידע מנקודת מבט נוספת, הנוגעת לצורך בהפעלת מנגנוני בקרה לגבי החלטות בדבר העמדה לדין, וביתר שאת באשר לאי העמדה לדין, בנסיבות בהן היקף הביקורת על החלטות אלה הוא מצומצם ביותר. כאמור שם, "הדבר נדרש לא רק על מנת לקיים את דרישת השקיפות , אלא בעיקר כדי לתמרץ את רשויות התביעה לקבל החלטות מושכלות, שוויוניות ונטולות משוא פנים". נוכח פסיקתו זו של בית המשפט, ניתן היה לצפות שהמשיבה תפעל לשמירת המידע הנוגע להחלטות בתיקים (העמדה לדין או אי העמדה לדין) ונימוקי ההחלטות בתמצית, באופן שיקל על איתורו ומסירתו ויקטין את הצורך בהקצאת משאבים בעת שמוגשת בקשה לעיון במידע. פעולה כזו עולה בקנה אחד עם ההכרה כי המידע המצוי בידי המדינה הוא מידע ציבורי השייך לציבור ולא לרשות (עע"מ 2398/08 הנ"ל, בפסקה 38). אלא שאף אם כיום המידע אינו נשמר באופן האמור, ויש צורך "לשלוף" את הנתונים מתוך תיקים ידניים שנימוקי הסגירה אינם מופיעים בהם בהכרח באופן סדור ונגיש, אני סבורה כי המשיבה הפריזה בהערכת הזמן. כזכור, המשיבה העריכה כי יידרשו 36 דקות לכל תיק לעבודת סטודנט או מתמחה ועל כך ביקשה להוסיף שלוש שעות עבודה של פרקליט מלווה ושעתיים לעבודת פרקליט מפקח, ובסה"כ כ-52 שעות. על בסיס המפורט לעיל, דעתי היא כי הערכה זו חורגת מהסביר ומהנדרש בנסיבות העניין ודי בזמן ממוצע מירבי של חצי שעת עבודה לכל תיק, הכולל בתוכו הן את הזמן הנדרש לעיבוד המידע ועריכתו והן את הזמן הנדרש לליווי ופיקוח, ובסה"כ 38.5 שעות. הערכה זו מביאה בחשבון את אופי העבודה הנדרשת ומניחה כי יהיו תיקים שבהם משך זמן הטיפול יהיה קצר משמעותית ותיקים אחרים שהטיפול בהם ידרוש זמן ארוך יותר מהממוצע. בטרם סיום אציין כי כפי שפורט לעיל, התקנות מביאות לידי ביטוי את האיזון הנדרש בין הזכות לחופש המידע אל מול האינטרס של יעילות אדמיניסטרטיבית (עלויות כספיות, מגבלת כוח אדם, שיבוש עבודת הרשות). אמנם, הגשמת זכות העיון הציבורית נושאת עמה עלויות ממוניות ומעמסה מינהלית וניתן אף להעלות על הדעת שימוש לרעה בבקשות עיון על מנת "להתיש" את הרשות (עע"מ 2398/08 הנ"ל, בפסקה 24; ד' ברק-ארז משפט מינהלי כרך א (2010), 570), אך, מנגד, יש להקפיד שהרשות, שהיא הנדרשת להעריך את משך הזמן לטיפול בבקשה וכפועל יוצא את סכומי האגרות, לא תטיל על האזרח עלויות לא סבירות, על מנת "להתיש", מצידה, את האזרח ולגרום לו לוותר על בקשתו ובמקרה זה גם על טענתו לאכיפה בררנית במסגרת ההליך הפלילי. סוף דבר - הערעור מתקבל במובן זה שאגרת הטיפול בבקשה לקבלת מידע תחושב על פי הערכה של 38.5 שעות עבודה, החל בשעה השלישית (על פי התקנות בנוסחן הקודם, החל בענייננו), ובסה"כ 1,971 ₪ (36.5 שעות במכפלת 54 ₪ לשעת עבודה), או על פי שעות העבודה בפועל, הנמוך מביניהן. משהתקבל הערעור, גם אם לא במלואו, ובנסיבות שפורטו לעיל, תשלם המשיבה למערער את אגרת המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪. אגרהשעות עבודה ומנוחה