צו עשה אשר יורה לעיריית ירושלים, לסלול כביש גישה לבית של התובע בשכונת צור באחר בירושלים, בהתאם לתכנית המאושרת החלה במקום (שמספרה לא צוין בכתב התביעה). לטענת התובע, ניתן היתר בנייה כדין לבניית ביתו ואף התכנית המאושרת, כוללת את הכביש שהוא עותר לבנייתו. עוד טען, כי שילם את כל האגרות המתחייבות מהבניה וכן שילם היטל השבחה. בשולי כתב התביעה ציין התובע כי הסעדים הנתבעים הם, צו עשה כאמור וכן פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, שלגביו לא נאמר עבור מה נתבע הפיצוי או מה עילת התביעה לתביעתו. 3. ביום 24.6.2014 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התובענה על הסף מהטעם שכאמור, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בה וכי הסמכות לדון בסעד הנתבע נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד ביקשה הנתבעת, כי תינתן ארכה להגשת כתב הגנה, כך שאם תידחה הבקשה לסילוק התביעה על הסף, הוא יוגש תוך שלושים יום ממתן ההחלטה. ביום 25.6.2014 ניתנה החלטה שלפיה, לנוכח העובדה שבמסגרת התביעה עתר התובע גם לסעד כספי כאמור, עליו לשלם אגרת משפט בהתאם. לפיכך נקבע, כי אם לא תשולם האגרה עד יום 1.7.2014, כי אז תימחק התביעה בשל אי תשלום אגרה מספקת (בהתאם לתקנה 100(4) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עוד נקבע בהחלטה נוספת מאותו יום, כי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף תתברר רק לאחר תשלום אגרת משפט כאמור. מששילם התובע את אגרת המשפט כמתחייב (ואף הגיש הודעה על כך ביום 30.6.2014), ניתנה ביום 2.7.2014 החלטה שעל-פיה נדרש התובע להגיב לבקשה לסילוק התביעה על הסף וכן נקבע כי הנתבעת רשאית להשיב לתגובת התובע. תגובת התובע הוגשה ביום 17.7.2014 והנתבעת השיבה עליה ביום 22.7.2014. פסק-דין זה ניתן אפוא, לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשת הנתבעת, בתגובת התובע ובתשובת הנתבעת. 4. כנטען בבקשה לסילוק התובענה על הסף, הסעד המבוקש בתביעה הנדונה הוא דרישה שהנתבעת תסלול כביש גישה לביתו של הנתבע בהתאם לתכנית המאושרת, שלטענתו חלה במקום. מכאן אפוא, שמדובר בתובענה שבמסגרתה תוקף התובע החלטה או היעדר החלטה של רשות להפעיל את סמכויותיה השלטוניות ולבנות כביש, שזהו עניין בתחום התכנון והבנייה. סמכויות בית המשפט לעניינים מנהליים נקבעו בסעיף 5 בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ובהתאם להוראת סעיף 5(1) מוסמך בית משפט לעניינים מנהליים לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה". על-פי ההגדרות הקבועות בסעיף 2 בחוק זה, "רשות" כוללת גם רשות מקומית, ו"החלטה של רשות" היא "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות היעדר החלטה וכן מעשה או מחדל". נושא התובענה, דרישה לסלילת כביש בהתאם לתכנית מאושרת, בא בגדר עניין המנוי בתוספת הראשונה, שכן סעיף 10 בתוספת זו כולל ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בנסיבות אלו, שבהן במסגרת התובענה הנדונה תוקף התובע החלטה של רשות מקומית, או היעדרה של החלטה, שעניינה כאמור, בנושאי תכנון ובנייה, הרי שהסמכות לדון בתובענה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. 5. העובדה שהתובע ניסח את הסעד הנתבע כסעד שהוא לכאורה, מסוג צו עשה המצוי בסמכותו של בית משפט זה (בית משפט השלום), אינה מעלה ואינה מורידה, שכן יש לבחון את מהות הסעד הנתבע ואת תכליתה האמיתית של התובענה. סעד זה כאמור, גם אם ניתן להגדירו כ"צו עשה", הרי שבפועל, התובע תוקף החלטה של רשות שלטון מקומי בתחום התכנון והבניה. המבחן הוא אפוא, מהות הסעד הנתבע ולא אופן ניסוחו. ראו לעניין זה את הדברים (שאליהם הפנתה הנתבעת) שהובאו בהחלטה ברע"א 3354/08 המטה למען ארץ ישראל, ע"ר נ' ניצב אהרן פרקש (2008) (כבוד השופט ח' מלצר, פסקה 6.א): "הסעדים הזמניים שהתבקשו בבית המשפט הנכבד קמא, כבית משפט אזרחי, אינם בסמכותו, שכן הבקשה - עניינה למעשה בצווים כנגד רשויות המדינה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהן כדין ... לפיכך נראה כי תכליתה האמיתית של הבקשה שהוגשה בפני בית המשפט הנכבד קמא היתה לעקוף את מסלול 'התקיפה הישירה', שהיא הדרך הראויה לביקורת השיפוטית על מעשי, או מחדלי הרשויות במכלול זה (...). הנה כי כן, התנהלות כמו זו, בה בחרו המבקשים לנקוט, עלולה אף להיראות כשימוש לרעה בהליכי בית-משפט". 6. לבסוף נוסיף, כי אין בעובדה שהתובע הוסיף לכתב התביעה סעד כספי כדי להעלות או להוריד. ראשית, כפי שציינה הנתבעת בצדק, מדובר בתביעה כללית לסעד כספי, מבלי לפרט עבור מה נתבע הפיצוי, כיצד חושב או מה עילת התביעה. שנית, אפילו זכאי התובע לפיצוי כספי - ואיננו נוקטים עמדה לעניין זה - נראה כי תנאי לכך הוא קביעה שהתובע אמנם זכאי לסעד העיקרי. כך ש כל עוד לא התבררה זכאותו לסעד זה, ממילא שלא ניתן להיעתר לסעד הכספי ואף לא ניתן לדון בו. כך שלכל היותר, אם תתקבל עתירת התובע בעניין הסעד העיקרי, לא מן הנמנע שיוכל לחדש את תביעתו לסעד כספי. אך לעת הזו, ספק אם יש לתובע עילת תביעה ומכל מקום, הוא לא ציין מכוח איזו עילה תבע את הסעד הכספי. 7. בנסיבות אלו, הרי שדין התביעה להידחות על הסף, בהתאם להוראת תקנה 101(א)(2) בתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת מהטעם שכאמור, בית משפט זה אינו מוסמך להידרש לתביעה הנדונה, אשר מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלו מורה הוראת סעיף 79(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 כי אם "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם". על כך מוסיפה הוראת סעיף 79(ב) וקובעת כי "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". לפיכך, כדי שמצד אחד יתאפשר לתובע לכלכל את צעדיו ולשקול אם להגיש עתירה מנהלית אל בית המשפט לעניינים מנהליים ומצד שני, בית המשפט לעניינים מנהליים לא יהיה כבול בהחלטה זו, אם נפלה שגגה במסקנתה, התובענה הנדונה לא תועבר אל בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא תמחק. 8. התוצאה היא אפוא, שהתביעה נמחקת. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. אגרת המשפט תוחזר לתובע בהתאם להוראת תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. ירושליםעירייהצוויםכבישצו עשה