האם מותר לבנות מגרש משחקים לילדים על קרקע חקלאית ?

האם מותר לבנות מגרש משחקים לילדים על קרקע חקלאית ? עניינה של החלטה זו - בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בה מתבקשת אני להורות על הפסקת ואיסור השימוש החורג בקרקע חקלאית מוכרזת ובמבנים שנבנו ללא היתר, אשר ידועים בשם "שביל התפוזים" ומשמשים כפארק משחקים לילדים הכולל מתקני שעשועים, מזנון וחניות (להלן: "המתחם"), בגוש 10019 חלקות 44, 41 ו- 40 ובגוש 10018 חלקה 21 מערבית לחדרה, מצפון לכביש 65 (להלן: "המקרקעין"). הבקשה הוגשה ביום 26.1.14, במעמד צד אחד, בהתבסס על תצהיר מפקחת המבקשת, הגב' שושי דהן. מהתצהיר עולה כי המפקחת ערכה שני ביקורים במתחם, בתאריך 24.10.11 ובתאריך- 17.12.11 - כשנתיים קודם להגשת הבקשה, אז מצאה כי במתחם המצוי בקרקע חקלאית מוכרזת, מבוצע שימוש חורג לצרכי מסחר. ביום 26.1.14 התקיים דיון במעמד המבקשת ובהתחשב בשיהוי בהגשת הבקשה, נדחה הדיון כדי ליתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם. עובר לדיון הגישה המבקשת תצהירים משלימים של שני מפקחים מהיחידה הארצית לפיקוח על הבניה במחוז חיפה, אשר ערכו ביקורת בפארק ביום 3.12.13, בעוד המשיבים הגישו תגובתם בכתב. ביום 13.2.14 התקיים דיון במעמד כל הצדדים ולכל צד ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיו. כבר עתה יצוין כי למקרא הבקשה, התגובה וטענות הצדדים עולה כי אין חולק כי המשיבה 1 מפעילה את המתחם על קרקע חקלאית מוכרזת בטבורו של פרדס משפחתי המצוי בבעלות המשיבים 2-5, בשטח של כ- 9 דונם, הכולל מתקני שעשועים, מזנון וחניות (נספח א' לתגובה) וכל זאת ללא היתר לשימוש חורג והמחלוקת בין הצדדים נסובה אך סביב שאלת ההליך שראוי שיינקט כנגד המשיבים. בעוד המבקשת עומדת על הוצאת צו ההפסקה השיפוטי במקביל לכתב האישום שהוגש, טוענים המשיבים כי בשל השיהוי בו נקטה המשיבה, אין זה ראוי לנקוט בהליך של צו הפסקה ויש לאפשר למשיבים לנהל הליך מסודר במסגרת ההליך העיקרי, קרי - במסגרת כתב האישום. אביא להלן את טענות הצדדים הרלבנטיות למחלוקת. טענות הצדדים בפתח הדיון הצהירה ב"כ המבקשת כי במקביל לבקשה דנן, הוגש כתב אישום כנגד המשיבים, אך זה טרם נמסר לידם וביקשה להורות על מתן צו ההפסקה, בהתקיים מלוא התנאים הדרושים בסעיף 239 לחוק ומשהמבקשת עמדה ברף הנדרש למתן הצו כפי שנקבע בפסיקה. ב"כ המבקשת ביקשה לדחות את טענת השיהוי בהפנותה להליכים קודמים שהתנהלו כנגד המשיבים וביניהם תיק 4951/00 של בית משפט השלום בחדרה, בו הורשעו המשיבים 2-4 בגין עבירות בניה ושימוש ללא היתר באותה קרקע בה עסקינן עתה וניתן להם צו הריסה במסגרתו הורה בית המשפט להרוס מבנה בשטח של 52 מ"ר וסככה מעץ בשטח של 72 מ"ר. כן ציינה כי בשנת 99 ניתן צו סגירה למתחם אולם המשיבים דורסים ברגל גסה את שלטון החוק ולא זו בלבד שהם מפרים את הצווים השיפוטיים, אלא שהם אף בנו במהלך השנים מבנים נוספים ללא היתר, כמפורט בסעיף 12 לתצהיר המפקחת שצורף לבקשה. ב"כ המבקשת טענה כי חרף טענות המשיבים כי הם נוקטים בהליכים להסדרת המבנים והשימוש, הרי שבפועל במשך למעלה מעשור המתחם טרם הוכשר ועד שנת 2011 לא ננקטו כלל הליכים תכנוניים. מהטעמים לעיל ביקשה ב"כ המבקשת להעתר לבקשה ולדחותטענת השיהוי, בהפנותה לפסיקה לתמוך טענותיה. לטענת ב"כ המשיבים יש לדחות את הבקשה על הסף משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון- אופי ההליך. לטענת המשיבים מדובר בהליך ביניים, שנועד להקפיא מצב קיים, ואין ביכולתו לשמש תחליף להגשת כתב אישום שכן יש בו כדי לפגוע בזכויות המשיבים. בעניין זה נטען כי בנסיבות התיק דנן אין הצדקה למתן צו הפסקה שיפוטי ויש לפעול בדרך המלך של הגשת כתב אישום, על מנת שתינתן למשיבים הזכות להשמיע טענותיהם ולהיחשף לחומר החקירה ואין להתיר למבקשת לנקוט בהליך בו מבקשת היא "לקצר את הדרך" ולהביא לסגירת המתחם ללא ניהול הליך פלילי מלא, על המשתמע מכך. הטעם השני - שיהוי ניכר בהגשת הבקשה. לטענת המשיבים המבקשת הגישה הבקשה בהליך ביניים - במעמד צד אחד - שנתיים לאחר שהיה בידה דו"ח פיקוח, ללא שהמשיבים זומנו למתן גרסה או ניתנה להם התראה כלשהי. ב"כ המשיבים טענה כי תכלית הצו - מתן סעד מידי ודחוף להפסקת פעולות בעודן באיבן, על מנת למנוע יצירת עובדה מוגמרת בשטח טרם יתברר ההליך העיקרי - אינה מתקיימת במקרה דנן, מקום בו השימוש מבוצע זמן רב טרם הגשת הבקשה ושנתיים לאחר שנערך ביקור פקחי המבקשת במתחם ובלי שניתן כל הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה. כן נטען כי המשיבים פעלו לאורך השנים לקבלת היתרים לשימוש חורג (שניתנו מעת לעת לתקופות מוגבלות, (נספחים 2 -5 לתגובה) וביום 11.12.13 נערך דיון בתוכנית מפורטת חדרה מס' 302-0173880 לשינוי ייעוד המקרקעין, במסגרתו נדרשו המשיבים להשלמות טרם מתן המלצה על הפקדת התוכנית (נספחים 6-8 לתגובה) והם פועלים ליישומן ללא לאות. לפיכך ביקשו לדחות הבקשה למתן צו ההפסקה השיפוטי ולנהל את הדיון במסגרת התיק העיקרי. המסגרת הנורמטיבית הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 239(א) לחוק וזו לשונו: "נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204 בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט". מן הכלל אל הפרט כפי שצוין לעיל, על התקיימות התנאי המקדמי הקבוע בסעיף 239(א) לחוק דהיינו עשיית שימוש במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם כדי להוות עבירה לפי סעיף 204 לחוק, אין חולק. כי כך, השאלה הדרושה הכרעה הינה - האם בנסיבות התיק דנן, בהן מדובר בשימוש המתבצע מזה שנים רבות מאד ללא היתר, בשים לב לשיהוי בו נקטה המבקשת, משך למעלה משנתיים לכל הפחות, בין ביקורה במקום לבין הגשת הבקשה דנן, ומקום בו תלוי ועומד כתב אישום כנגד המשיבים בגין אותן עובדות מושא הבקשה, יש להצדיק מתן צו הפסקה שיפוטי. לטענת המבקשת יש ליתן את הצו לשם "מניעת המשך ביצוע עבירות השימוש החורג במקרקעין" בהיותו עבירה לפי סעיף 204 לחוק. קרי, אין מדובר בעבירות בניה, אותן יש לעצור בעודן באיבן, כדי למנוע מצב בלתי הפיך שיקשה לחזור ממנו, אלא ברצונה של המבקשת להפסיק השימוש במקום, שימוש המתבצע מזה שנים רבות מאד. זאת ועוד, בד בבד עם הגשת הבקשה דנן, הגישה המבקשת גם כתב אישום כנגד המשיבים, הליך אשר יאפשר למשיבים לטעון טענותיהם בצורה מסודרת, לאחר שמלוא חומר החקירה יימסר לעיונם ויאפש לבית המשפט לדון בנושא "בדרך המלך". ויובהר - אמנם נקבע כי צו הפסקה שיפוטי אינו תלוי בהגשת כתב אישום, אולם נהוג לראותו כהליך ביניים, עד להגשת כתב אישום. בענייננו כאמור, הוגש כתב האישום עוד בטרם התקיים דיון בבקשה ודומה כי יפים לנסיבות אלה דבריו של כב' הש' שפירא בע"פ (חיפה) 2508/07 מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור (13.11.07): "קיום הליך של מתן צו זמני ללא נקיטת הליך עיקרי, יש בו משום פסול ושימוש שאינו ראוי בכוח השלטוני. סבור אני כי אין להתיר מצב זה, אשר מחד גיסא מגביל את המשיבות ופוגע בזכויותיהן, ומאידך גיסא אינו מאפשר להן להתגונן כדבעי, במסגרת הליך שיפוטי מלא, ולשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתן". השיהוי בהגשת הבקשה מהווה אף הוא שיקול משמעותי לבחינתה. אני ערה לפסיקה לפיה שיהוי לבדו אינו יוצר מניעות כאשר מדובר בפעולות של גורמי אכיפת החוק (ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית, (18.3.02)), אלא שבענייננו מצאתי כי מדובר בנסיבות מקוממות משהו. על ביצוע השימוש במתחם ללא היתר משך שנים ארוכות, כאמור אין חולק, כמו גם על העובדה כי לפני למעלה מעשור נשפטו חלק מהמשיבים בגין עבירות בניה במתחם וניתן להם צו הריסה. דא עקא, שהמבקשת לא שמרה אצבעה על הדופק ומשך כל השנים מאז מתן צו ההריסה לא נקטה נגד המשיבים הליכים משפטיים, לא בדרך של בזיון בית המשפט (לעניין זה ראה רע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ ואח' נ' מ"י (ניתן ביום 8.7.13)) ולא בדרך של הגשת כתב אישום בגין אי קיום צו בית משפט. כאילו לא די בזאת, המבקשת אף שלחה בעלי תפקיד מטעמה, לבקר במתחם ולבדוק התפתחות הבניה או השימוש בו וחרף העובדה כי אותם בעלי תפקיד דיווחו כי המשיבים ממשיכים לבצע עבירות בניה במקום, ישבה המבקשת בחיבוק ידיים ולא פעלה להפסקת או מניעת השימוש האסור במתחם (לעניין זה ראה תצהיר המפקחת אשר צורף לבקשה וממנו עולה כי היא ביקרה במתחם עוד ביום 24.10.11 ו- 17.12.11). לו המבקשת אכן סברה כי האינטרס הציבורי זועק ומחייב מתן צו הפסקה שיפוטי, ניתן היה לצפות שתאוץ ותרוץ בפניה לבית המשפט כשבאמתחתה בקשה הולמת. משלא פעלה כך, סבורה אני כי המבקשת יצרה בפני המשיבים מצג לפיו ניתנת להם לגיטימציה להמשיך ולהשתמש במתחם באין מפריע. בע"פ (חיפה) 2720/07 ועדה מקומית לתכנון ולבניה משגב נ' סואעד חאלד (30.1.08) דן כב' הש' שפירא בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, אשר הוגשה כעבור שנה מיום גילוי העבירה ודחה הבקשה בקבעו: "בכל הכבוד הראוי בית המשפט אינו יכול להסכים עם השתהות ארוכה כל כך מצד המערערת. כל הצורך בצווים שיפוטיים זמניים מתעורר לאור כך, כי אם הצווים לא יינתנו, הרי שהדבר יוביל ליצירת עובדות מוגמרות או שיקשה על קיום פסק הדין שינתן בסופו של ההליך, ומכאן הצורך והאפקטיביות בהוצאת צווים כאלה בסמוך ככל האפשר לגילוי העבירות. אחרת אם ניתן להמתין ולחכות זמן רב הרי מה הטעם בהוצאת הצווים. מרכיב הפעולה המהירה בסמוך לגילוי העבירות הינו אחד מעמודי התווך והלגיטימציה של צוויום כגון דא. נראה, כי המחוקק העמיד לרשויות התכנון והבניה כלים שונים ומגוונים לשם מלחמתן בעבריינות הבניה, אך המערערת לא השכילה לעשות שימוש יעיל בכלים אלה. היום אנו מצויים כשנתיים לאחר גילוי העבירות והמערערת נהגה בעצלתיים, זאת בלשון המעטה, בכל הנוגע לטיפול בפרשה עסקינן. ..... למרבה הצער, השתהות המערערת הופכת את דיני התכנון והבניה לכלים ריקים מתוכן, ופוגעת ביכולת הממשית לאכוף את החוק. ואולם כעת, משהשתהתה המערערת והעובדות בשטח הן בגדר של מעשה מוגמר, אין מקום לעשות שימוש בסעדים שעניינם מניעה מוקדמת. ראוי הוא שההליכים ינקטו, ידונו ויוכרעו במסגרת בירור של הליך פלילי עיקרי, דהינו בדרך של הגשת כתב אישום נגד מפרי החוק (אם אכן יש כאלו), בירור אשמתם וגזירת דינם". אין לי אלא להצטרף לדבר האמורים. משהשתהתה המבקשת בבקשתה לצו הפסקה שיפוטי, הרי היא עצמה מקהה את טענתה בדבר קיומו של אינטרס ציבורי בהוצאת הצו, במנותק מההליך הפלילי. סעיף 239 לחוק נועד ליתן לרשויות מענה מיידי נוכח ביצוע עבירה, על מנת להביא להפסקת העבירה בשלב מוקדם ככל שניתן. אולם מקום שהשימוש החל זמן רב לפני כן, ואיש לא מנע השימוש משך תקופה ארוכה, אין ליתן צו הפסקת שימוש בהליך מהיר ומיידי אלא ראוי לפעול ב"דרך המלך" אף כי היא ארוכה יותר, כפי שהותוותה על ידי המחוקק, היינו, הליך פלילי רגיל, במסגרתו יוכלו המשיבים לעיין בחומר החקירה ולטעון להגנתם, ככל שימצאו לנכון לעשות כן. עוד יש להזכיר כי המבקשת היא רשות ציבורית הפועלת על פי דין. השתהתה היא ללא הצדק סביר בנקיטת הליך אותו היה עליה ליזום בנקודת זמן מוקדמת יותר, עליה לשאת בתוצאה הנודעת לכך, על מנת שתדע כי להבא עליה לפעול באופן שונה. איני סבורה כי באמור לעיל יש משום הנצחת אי החוקיות לכאורה של מעשי המשיבים, ככל שקיימת, שכן לפני הרשות פתוחה הדרך להגיש כתב אישום נגד המפר את הוראות חוק התכנון והבניה, כפי שאף נעשה במקרה דנן. יימצא כי הצדק עם הרשות - יינתנו צווים מתאימים במסגרת גזר הדין. המבקשת אמנם צירפה תצהירים משלימים המלמדים אודות ביקורים שערכו מפקחי בניה במתחם בחודש דצמבר 2013, אולם לא מצאתי כי יש בהם כדי לסייע לה בנסיבות שפורטו לעיל. איני מתעלמת מפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 8125/13 ברדוגו נ' מ"י (12.1.14) (להלן: "ענין ברדוגו"), אולם סבורה כי שונים הם פני הדברים בענייננו, ואפרט. בענין ברדוגו דובר במתחם שירותי הסעדה על חוף ימה של קרית ים, בו בוצעו עבודות ללא היתר בשטחים נרחבים שייעודם טיילת וחוף ים. בית משפט השלום קבע כי באיזון האינטרסים גובר האינטרס הציבורי במתן הצו המבוקש להפסקת השימוש, שכן מדובר בשטח ציבורי שנועד לרווחת הציבור בחוף ימה של קרית ים. שלא כבענין ברדוגו, בתיק דנן מדובר בפרדס המצוי בבעלות פרטית של המשיבים ודומה כי בנסיבות אלה אין לאינטרס הציבורי עליונות על פני האינטרסים האחרים שפורטו לעיל והמבקשת אף לא טוענת לכך. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות בהן המבקשת הגישה זה מכבר כתב אישום כנגד משיבים והטענות יתבררו במסגרת ההליך העיקרי. סוף דבר בהתחשב בכל שפורט לעיל, בהיות המתחם שטח פרטי, בשיהוי הרב בהגשת הבקשה ובעובדה כי במקביל לבקשה הוגש נגד המשיבים כתב אישום, לא מצאתי כי זה המקרה בו ראוי להיעתר לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. אשר על כן, דוחה הבקשה.קטיניםקרקעותשאלות משפטיותחקלאותקרקע חקלאית