תביעה על אי החזרת מקדמה בשל ביטול הזמנת חדרים בבית מלון

תביעה על אי החזרת מקדמה בשל ביטול הזמנת חדרים בבית מלון ביום 10.10.12 הזמינה התובעת מספר חדרים במלון (הנתבעת מס' 1) ושילמה מקדמה בסך 1,000 ש"ח (להלן- המלון). מועד האירוח נקבע ליום 28.12.12 - מועד בו קיימה משפחתה שבת חתן בשל חתונת הבן וההזמנה כללה כשלושים איש. הנתבעת 3 הנה החברה שהפעילה את המלון והיא בבעלותו המלאה של נתבע 2 (להלן- הנתבע). התובעת טוענת כי ביום 18.12.12 הגיעה למלון על מנת לבדוק את החדרים שיועדו להם לרבות חדר לכינוס משפחתי. התובעת נפגשה גם עם רב בית הכנסת שבמקום ועם הגבאי לצורך תכנון עלייתו לתורה של החתן. התובעת טוענת כי ביום 21.12.12 (כשבוע לפני מועד האירוח המתוכנן) קיבלה שיחת טלפון מאדם שאינה מכירה אשר הודיע לה שלמלון אין רישיון עסק ותעודת כשרות. התובעת התקשרה מיד למנהלת האירועים במלון ושאלה לפשר העניין. לטענתה מנהלת האירועים הסבירה לה, לאחר שיחה עם הנתבע, שאכן קיימות בעיות במלון, אולם היא התבקשה להמתין עד יום 27.12.12 היינו יום לפני האירוח המתוכנן. התובעת טוענת כי לא הייתה מוכנה להישאר בחוסר וודאות עד היום האחרון, שכן הזמינה בני משפחה רבים לשבת חתן. על כן הודיעה מיד לבית המלון על ביטול ההזמנה וביקשה לקבל את המקדמה ששילמה חזרה. התובעת הציגה חלופת מיילים הכוללת הודעת ביטול מטעמה ביום 23.12.12 ומייל של מנהלת המלון, מאותו יום, בו היא מאשרת שהמקדמה תוחזר. התובעת טוענת כי המקדמה לא הוחזרה לה עד יום. כן טוענת היא שבשל הצורך לבטל את ההזמנה בהתרעה כה קצרה, נאלצה למצוא במהירות מקום חלופי מתאים. בסופו של יום שכרה התובעת מספר צימרים וכן שירותי קייטרינג. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים בהשבת דמי המקדמה וכן בפיצויים בשל עגמת נפש ובזבוז הזמן שנדרש למציאת מקום חלופי. כן עותרת היא לפיצויים עונשיים. התובעת טוענת כי הנתבע חייב אף הוא באופן אישי כלפיה, בשל כך שידע על אודות הבעיות במלון ולא התריע בפניה עד אשר פנתה היא מיוזמתה בשאלה. הנתבעות 1,3 לא הגישו כתב הגנה ועל כן ניתן פסק דין נגדן בהיעדר הגנה. הנתבעת 2 הגיש כתב הגנה בו טען כי אין לתובעת כל יריבות עמו וכי באחריות אמורה לשאת הנתבעת 3 שניהלה את המלון. הנתבע מוסיף וטוען שלא ידע כלל על העובדות הנטענות על ידי התובעת שכן לא עודכן על ידי מנהלת האירועים של המלון. הנתבע הסביר כי בחודש אוגוסט נשלל רישיון התפעול של המלון בשל ליקויים במזון. הנתבע כבעלים של הנתבעת 3, פעל לתיקון הליקויים וניסה להפעיל את המלון בדרכים חלופיות. לטענתו הוא היה משוכנע "עד הרגע האחרון" שיעלה בידו להגיע להסכמות עם משרד הבריאות ולפתוח את המטבח, אך הדבר לא הסתייע ובסופו של דבר המלון נסגר בסמוך למועד ההזמנה של התובעת. הנתבע מדגיש שפעל בתום לב ולא ניסה לפגום בתפעול המלון. בעת הדיון שבה התובעת על טענותיה וטענה שהנתבע אמור היה להודיע לה זמן סביר לפני מועד האירוח על אפשרות שהמלון ייסגר וכאשר לא עשה כן, הוא אשם במצב שנוצר באופן אישי. הנתבע הסביר כי באמצע חודש אוגוסט בוטל רישיון העסק של המלון והוצא נגדו צו סגירה. כל ניסיונותיו להחליף את קבלן המזון ולחדש את הרישיון לא צלחו. הנתבע הודה כי המלון נסגר סופית בסמיכות למועד בו אמור היה להתקיים האירוח. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו סברתי שהדין עם התובעת וראוי לחייב את הנתבע באופן אישי בנזקי התובעת עקב התנהגותו. הנתבע אינו חולק על טענות התובעת, אלא טענתו היא שהאחראית למצב שנוצר היא הנתבעת 3 שהנה אישיות משפטית נפרדת. הנתבע אינו חולק על כך שהתובעת הייתה זכאית לבטל את ההזמנה בשל כך שהפרת ההסכם על ידי המלון הייתה צפויה, בשל היעדרו של רישיון עסק וצו סגירה שהוצא נגדה. מכאן שהתובעת פעלה כדין עת ביטלה את ההסכם, שכן מדובר היה בהפרה צפויה מטעם הנתבעות 1,3 . התובעת זכאית, אפוא, לפיצויים בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעות 1,3. השאלה היא אם יש מקום לחייב אף את הנתבע באחריות לנזקי התובעת. הנתבע היה הבעלים הבלעדי של הנתבעת 3 שהנה החברה שהפעילה את המלון. אמנם בעת הדיון טען הנתבע שלא היה "מנהל ישיר" וטען שהתעסק בדברים אחרים, אולם מעדותו עלה בבירור שהוא עסק בתפעול יום יומי של החברה ופעל באופן אישי לזכות ברישיון העסק שוב ובניסיונות לפתוח את המלון. מכאן שהנתבע היה מעורב באופן פעיל בניהול המלון ובניסיונות ההיחלצות מהמצב שנוצר והיה מודע, אפוא, לכל העובדות ולמצבו של המלון. אציין עוד כי התובעת הציגה פסק דין שניתן בת"ק 46526-04-13 2.1.14) שעסק שאלה זהה ושם טען הנתבע כי הוא מנהל הנתבעת 3. בעניין זה אין מקום להתיר לנתבע לטעון טענה עובדתית שונה הסותרת את טענתו בהליך אחר (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (8.3.05) ; ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.14)). מכאן שיש לקבוע שהנתבע היה מנהלה של הנתבעת 3 , היה פעיל בניהולה והיה מודע למצבו של המלון. לדעתי בנסיבות העניין היה מקום שהנתבעות היו מתריעות בפני הציבור שהזמין חדרים על אודות הקשיים אליהם נקלע המלון, וזאת על מנת לאפשר להם לכלכל את צעדיהם בהתאם. הודעה זו אמורה הייתה להינתן אף במועד ההזמנה - בחודש אוקטובר, שכן כבר אף היה המלון מצוי חודשיים בתוך צו הסגירה. המלון נקלע למצוקה ממשית. רישיון העסק ניטל ממנו והוצא לו צו סגירה. ניסיונות לשנות את רוע הגזירה נכשלו. מצב זה נמשך מספר חודשים. מדובר בשינוי נסיבות מהותי, אשר אינו מאפשר עוד למלון לקיים את התחייבויותיו. בנסיבות אלה, עקרון תום הלב מחייב מתן הודעה לאלו שהזמינו חדרים, על כי קיים סיכוי ממשי שהמלון לא יוכל לקיים את התחייבותו. חובה זו גוברת ביחס למי אשר אמור להגיע למלון בפרק זמן במהלכו לא צפוי שינוי במצב המלון. במיוחד הדברים יפים ביחס לאורחים כגון התובעת, אשר מועד האירוח לא ניתן היה מבחינתה לשינוי והיא הסתמכה על התחייבות המלון והזמינה בני משפחה רבים לשבת חתן. הנתבעות לא קיימו חובה זו ואף הגדילו לעשות והסתירו את מצב המלון מהתובעת עד שבוע לפני מועד הגעתה המתוכנן. התובעת אף הגיעה למלון 10 ימים לפני המועד ואיש לא הודיע לה על בעיה כלשהי. אדרבא- הנתבעים שידרו "עסקים כרגיל". מדובר אפוא בהסתרה של עובדות מהותיות. אלמלא הייתה התובעת מתקשרת לברר על אודות שמועות בדבר מצבו של המלון, נראה שהייתה מגיעה ביום המיועד ומוצאת מלון סגור ומסוגר. אחריות הנתבעות אפוא , ברורה. האם יש לחייב את הנתבע אישית בשל מעשי הנתבעת 3? לדעתי, בשל העובדה שמדובר היה בחברת יחיד, היינו חברה שמצויה בבעלותו המלאה של הנתבע והוא אף היה מנהלה הפעיל, יש לזהות את מחדלה של הנתבעת 3 עם מחדלו שלו באופן המקים לו אחריות אישית למחדלי הנתבעת 3. אחריות זו הנה אישית, מכוח היותו אורגן בכיר בחברה המודע לנזק שגורמת החברה במחדלה והיעדר כל פעולה מצדו. אין מדובר בפעולה במהלך ניהול עסקים רגיל, אלא בהתנהלות הגורמת נזק באופן מודע ומתוך חישוב עסקי קר. אחריותו של הנתבע נובעת גם מכוח הרמת מסך, בשל העובדה שנטל סיכון בלתי סביר, בהמתנה עד ימים ספורים לפני המועד המתוכנן ללא הודעה לתובעת על ההפרה הצפויה. הנתבע לא הוכיח שהיה רשאי להניח שהמצב ישתנה בימים הקרובים, עד כדי שניתן לקבוע שהיה זה לגיטימי שיסתיר מהתובעת את מצבו של המלון. הנטייה להרמת מסך במקרה זה גוברת גם לאור העובדה שמדובר בחברת יחיד, (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05)). התוצאה אפוא היא שיש לחייב את הנתבע בנזקי התובעת. התובעת עותרת לפיצויים בשל עגמת נפש ובזבוז זמן לצורך מציאת מלון חלופי. כן עותרת היא להשבת המקדמה. ברי כי לו הודע לתובעת בחודש אוקטובר שהמלון ללא רישיון עסק והוצא נגדו צו סגירה לא הייתה משלמת את המקדמה. כמו כן לו הודיע הנתבע זמן סביר מראש על כך שלמלון אין רישיון עסק ולא יוכל לקיים את התחייבותו הייתה התובעת מצליחה למצוא סידור חלופי בתנאים נוחים יותר, הן מבחינת הבהילות שנדרשה בשל הזמן הקצר שנותר עד ליום האירוע (שלא ניתן היה לשנותו) והן מבחינת התנאים הכספיים שיכולה הייתה להשיג. אני מעריך את נזקה של התובעת הנובע ממחדלו של הנתבע בסכום של 3,000 ש"ח. לכך יש להוסיף את סכום המקדמה. על כן, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת סך של 4,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 400 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. מובהר כי חיוב זה הנו ביחד ולחוד עם החיוב שניתן בפסק הדין מיום 2.3.14 שניתן נגד נתבעות 1,3 קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. בית מלוןבתי מלון (תביעות)מקדמה