תאונת דרכים: נסיעה באין כניסה ברחוב חד סטרי האם היה מקום לייחס לגב' X אשם תורם בשיעור של 15% לגרימת התאונה? כדי להשיב על שאלה זו אסקור, בקצרה, את גרסאות הצדדים באשר לאופן בו התרחשה התאונה. לטענת הגב' X, התאונה אירעה עת רכב התובע נכנס לצומת מתומררת מרחוב הרב ניסים. זכות הקדימה הייתה לרכב התובע, ומשהצומת הייתה ריקה, המשיך הרכב בנסיעה. לפתע, הגיח רכב הנתבע במהירות, משמאל לרכב התובע, מכיוון רחוב עוזיאל, שהינו רחוב חד סיטרי, בניגוד לתנועה ותוך התעלמות מתמרור "אין כניסה" המוצב בכיוון נסיעתו, ופגע ברכב התובע. רכב התובע הוכרז אבדן מוחלט בעקבות התאונה ושוויו לאחר ניכוי ערך שרידים, הסתכם בסך 11,862 ₪, כאמור בחוות דעת שמאית שצורפה לכתב התביעה. הנתבע טוען, מנגד, כי התאונה התרחשה עת הגיע לצומת מרחוב עוזיאל, בלא שהבחין בתמרור "אין כניסה". לטענתו, בעוד הוא נסע במהירות אפסית, הגב' X התפרצה במהירות לצומת, כמי שנתונה לה זכות הקדימה. לרכב הנתבעת נגרם נזק בצד הימני קדמי. לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את מכלול הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, אני מעדיפה את גרסת הגב' X באשר לאופן קרות התאונה. פועל יוצא מכך הוא, שאינני סבורה שיש להשית על הגב' X אשם תורם כלשהו לגרימת התאונה. מסקנה זו מבוססת על כל אחד מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית, עדותה של הגב' X הייתה מהימנה בעיני וראיתי לקבל אותה במלואה. שוכנעתי כי הגב' X נסעה במהירות חוקית, המותאמת לתנאי הדרך. מעדותה של הגב' X עולה, כי נמצאו עימה ברכב שני ילדיה התינוקות, אשר היו חגורים בכיסאות בטיחות במושב האחורי. אין זה מסתבר ואין זה הגיוני, כי בנסיבות אלה, הגב' X התפרצה לצומת במהירות. יתר על כן, מעדויות הצדדים אני למדה, כי יום התאונה היה יום גשום. הנתבע עצמו העיד בפני, כי הכביש היה חלק ורטוב (עמוד 3 לפרוטוקול). מן הראיות עולה, אפוא, כי גם תנאי מזג האוויר ששררו במועד התאונה לא אפשרו לגב' X לחצות את הצומת במהירות. זאת ועוד, הגב' X העידה, ועדותה לא נסתרה, כי רעייתו של הנתבע, הייתה עימו ברכב במועד התאונה. לא נהיר, אפוא, מדוע הנתבע לא זימן את רעייתו לעדות . הנתבע לא נדרש לנקודה זו ואף לא סיפק הסבר סביר כלשהו, לאי העדת רעייתו. שנית, מתמונות מקום התאונה שהוגשו לעיוני, אני למדה כי לפני הכניסה לצומת מרחוב הרב ניסים, ישנו מעבר חצייה להולכי רגל. קיומו של מעבר חצייה מאשש ותומך בגרסת הגב' X, לפיה לא נסעה במהירות בכניסה לצומת. מתמונות מקום התאונה ניתן גם ללמוד כי במקום בו עמד רכב התובע, לא יכלה הגב' X לראות את רכב הנתבעת שהגיע משמאל, מרחוב חד סטרי. כך גם העידה הגב' X בחקירתה (עמוד 3 לפרוטוקול). להבדיל משדה הראיה המוגבל של הגב' X, שדה הראייה של הנתבע היה פתוח לחלוטין. הנתבע העיד מפורשות, כי ראה את הרכב בו נהגה הגב' X, צפר לה, אך היא המשיכה בנסיעה. אם זהו מצב הדברים לאשורו, לא ברור מדוע הנתבע לא עצר את רכבו כדי למנוע את התאונה, אלא בחר להמשיך בנסיעה, לטענתו, במהירות אפסית, ולצפור לרכב התובע. שלישית, אינני מקבלת את הטענה, לפיה אופי הנזק ברכב התובע (מדובר בנזק לאורך הצד השמאלי של הרכב ולא בנזק נקודתי), מלמד כי הגב' X התפרצה לצומת במהירות. אופי הנזק ומיקומו עשוי ללמד כי שני הרכבים אשר היו מעורבים בתאונה היו בנסיעה, הא ותו לא. ודוק: אינני מקבלת את גישת הנתבעת, לפיה הייתה מוטלת על הגב' X חובה להאט את מהירות נסיעתה, אף שזכות הקדימה נתונה לה, רק משום החשש שרכב פלוני ינהג בניגוד לחוק, יתפרץ לצומת מרחוב חד סטרי, אשר בכניסה לו עומד תמרור "אין כניסה" ויגרום לתאונה. ברי, כי אין לדרוש מן הגב' X לצפות את האפשרות שנהג רכב אחר יחליט לפתע להגיח לצומת מרחוב חד סטרי, אשר בכניסה לו עומד תמרור "אין כניסה". בענייננו ניתן לקבוע, בבירור, כי זכות הקדימה הייתה נתונה לגב' X וכי הנתבעת הוא מי שנהג בניגוד להוראות הדין. הנה כי כן, דין טענת האשם התורם להידחות. האם היה מקום להפחית מן הנזק לרכב, כפי שהוערך בחוות דעת שמאית שצורפה לכתב התביעה, נזקים קודמים ברכב שלא קשורים לתאונה? על שאלה זו אני משיבה בשלילה, ואנמק. כתב התביעה נתמך בחוות דעת שמאית של מר יקותיאל יצחקי, אשר נערכה ביום 22.4.13 (להלן: "חוות דעת השמאי יצחקי"). בחוות דעת זו הוערך הנזק לרכב התובע בסך של 11,862 ₪. למרבה הפליאה, כתב ההגנה מטעם הנתבעים, לא נתמך בחוות דעת שמאית נגדית ו/או בנספחים אחרים כלשהם. בסעיפים 9 עד 11 לכתב ההגנה, המהווים את הבסיס לביצוע הקיזוז, צוין, בזו הלשון: "הנתבעים יטענו, כי שמאי הנתבעת העריך את שווי רכב התובע בסך של 11,141 ₪, מסך זה יש לקזז שווי שרידים בסך 1,031 ₪ וכן נזקים נוספים סביב הרכב אשר אינם שייכים לאירוע ונמצאים במוקדים שונים בסך 3,000 ₪, על כן העמיד שמאי הנתבעת את ערך הרכב על 7,110 ₪. הנתבעים יטענו כי רכב התובע הינו רכב ישן משנת 2000 אשר גמא למעלה מ- 290,000 ק"מ ולא מן הנמנע כי הנזקים הנטענים בכתב התביעה ו/או חלקם נגרמו באירועים קודמים. הנתבעים יטענו כי על אף שהתבקש התובע להעביר אישור בדבר עברו הביטוחי של הרכב, לא העביר אישור זה עד ליום כתיבת כתב הגנה זה ומשכך קוזז סכום נוסף בשל כך". אני סבורה, כי הנתבעת לא הייתה רשאית לבצע קיזוז, בנסיבות המקרה דנן, על יסוד טענות סתמיות ובלתי מפורטות, ואנמק. הלכה ידועה היא כי על הטוען טענת קיזוז, לפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדויק את מערכת הנתונים עליהם היא מבוססת (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית, פ"ד מה(5) 729, 736 (1991)). כזאת לא עשתה הנתבעת בענייננו. ראשית לכל, הנתבעת לא צירפה לכתב ההגנה חוות דעת שמאית מטעמה, על מנת לסתור ולהפריך את ממצאי חוות דעת השמאי יצחקי. הדבר תמוה, משום שבסעיף 9 לכתב ההגנה, מציינת הנתבעת כי שמאי מטעמה, אשר שמו לא נזכר, בדק את רכב התובע וביצע לו הערכת שווי. מועד הערכת השווי לא בואר. שנית, הנתבעת לא ביקשה לזמן את השמאי יצחקי לעדות בבית המשפט, על מנת לנסות ולקעקע את ממצאי חוות דעתו באמצעות חקירה נגדית. שלישית, התובע נשאל בחקירתו בבית המשפט האם היו נזקים קודמים לרכב. תשובתו של התובע, אשר לא נסתרה, הייתה זו: "שריטות ושפשופים לא משהו רציני". לאור המקובץ, אינני נכונה לקבל את החלטת הנתבעת, לקזז לתובע סכום משמעותי, העומד על כ- 4,000 ₪, בגין נזקים, אשר לשיטתה, לא קשורים לתאונה. אני קובעת, על כן, כי על הנתבעת להוסיף ולשלם לתובע סך של 5,875 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 22.4.13, בגין הנזק לרכבו, כאמור בחוות דעתו של השמאי יצחקי, המוחזקת כנכונה. סכום זה מהווה את ההפרש בין הסך של 11,862 ₪ לבין הסך של 5,987 ₪, אותו שילמה הנתבעת לתובע, זה מכבר. מהו שכר הטרחה שיש לפסוק לשמאי יצחקי בגין עריכת חוות דעתו? התובע שילם לשמאי יצחקי סך של 702 ₪, כולל מע"מ, בגין עריכת חוות דעתו. הנתבעת טוענת, בסעיף 12 לכתב ההגנה, כי מדובר בשכר טרחה מופרז. לשיטתה, יש להעמיד את שכר טרחתו של השמאי על סך של 600 ₪. דעתי שונה מדעתה של הנתבעת. ההלכה הנוהגת היא, כי על בית המשפט לוודא כי מדובר בסכום סביר בנסיבות העניין. הדרישה היא של סבירות. בענייננו, הסכום שנדרש על ידי התובע הינו על הצד הגבוה, אולם ניתן לראותו כסביר. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 702 ₪, כולל מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 24.4.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל. האם יש לפסוק לתובע פיצוי בגין טרחה ועוגמת נפש? התובע סבור כי יש לפסוק לו פיצוי בגין טרחה ועוגמת נפש בסך של 500 ₪. הנתבעת מתנגדת לכך מן הטעם שאין מדובר בתביעה שעניינה נזקי גוף. דבריה של הנתבעת מקובלים עלי. בתיקים מסוג זה, נהוג ומקובל לפסוק לתובע הוצאות משפט המורכבות מהוצאות הדיון ומהחזר האגרה ששולמה. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 320 ₪ בגין הוצאות משפט (החזר אגרה בסך 70 ₪ והוצאות הדיון בסך 250 ₪). ההוצאות תשולמנה תוך 30 יום מהיום, אחרת הן תישאנה ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, את הסכומים הבאים: א. סך של 5,875 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 22.413, ועד למועד התשלום המלא בפועל. ב. סך של 702 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 24.4.13, ועד למועד התשלום המלא בפועל. ג. סך של 250 ₪ בגין הוצאות משפט. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יתווספו להם ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום (17.3.14) ועד למועד התשלום המלא בפועל. התמונות שהגישו הצדדים במהלך הדיון, ייסרקו לתיק בתיקיית "מוצגים". ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. תאונת דרכים