תאונת דרכים ירידת ערך הרכב של 1.5% 1. התובע הגיש התביעה הקטנה שבפניי בגין נזקים שנגרמו לרכבו, מסוג מאזדה מ.ר. 3553962 (להלן "רכב התובע"), לטענתו עקב פגיעת רכב מ.ר 3087956 (להלן "רכב צד ג'") נהוג על ידי הנתבע 2. 2. לטענת התובע, רכבו חנה בצמוד לשפת הכביש ליד ביתו, הנתבע 2 נסע אחורנית ופגע ברכבו של התובע וכתוצאה מכך נהדף רכבו של התובע אל רכב נוסף שחנה לפניו. כתוצאה מתאונה זו ניזוקו, כנטען, שני הרכבים החונים. 3. התובע צירף חוות דעת שמאי מטעמו ולפיה נזקי התאונה מסתכמים בסך של 16,035 ₪ כולל מע"מ וירידת ערך של 1.5% בסך 635 ₪, בסה"כ 16,670 ₪. התובע דורש את סכום הנזק הנ"ל וכן את עלות חוות דעת השמאי בסך 1,180 ₪ כולל מע"מ, סה"כ 17,850 ₪. 4. לטענת התובע, הוא פנה לנתבעת 1, שהיא חברת הביטוח שביטחה את רכבו של הנתבע 2 בדרישה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבו וזו דחתה את תביעתו מסיבות שאינן ברורות לו. 5. לטענת התובע, מאחר והנתבע 2 מודה באירוע ובאחריות ובהיותו מבוטח, לא ברור מדוע מבטחת רכב צד ג' מתנערת מאחריות. 6. הנתבעת 1, מבטחת רכב צד ג' טענה בכתב ההגנה מטעמה כי ערכה חקירה בנוגע לנסיבות התאונה ממנה עולה חשד כבד כי המדובר באירוע מבויים ובתביעת מרמה וכי לא הוכחה מעורבותו של רכב צד ג' באירוע נשוא התביעה. לטענת הנתבעת, תאריך הדיווח על התאונה היה לפני מועד התאונה וכמו כן העלתה טענות שונות בדבר מיקום הנזקים וניסיונו של התובע להגדיל נזקיו במטרה להתעשר על חשבונה. על כן ביקשה הנתבעת 1 לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהגשתה. 7. נתבע 2 מודה בכתב הגנתו בנסיבות התאונה ובאחריותו והוא תמה מדוע הנתבעת 1, מבטחת רכבו מסרבת לשלם לתובע את עלות נזקיו. 8. בישיבה שהתקיימה ביום 13.4.14, ולאחר שניסיון להגיע לפשרה לא צלח, נחקרו התובע, והנתבע 2 ולאחר מכן סיכמו טענותיהם בעל פה. 9. לאחר שמיעת העדים וסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת התביעה ועל כן דינה להידחות. 10. בכתב התביעה נטען כי האירוע אירע לכאורה ביום 12.7.13. מאישור אי הגשת תביעה מיום 1.8.13 (כשלושה שבועות בלבד לאחר התאונה) ממבטחת רכב התובע איילון לפיה לא הוגשה תביעה בגין אירוע מתאריך 12.7.13 אני למד כי התובע הודיע על תאריך זה גם למבטחתו. לעומת זאת, מאישור המוסך שצורף לבקשת התובע לתיקון כתב התביעה מיום 1.4.14 עולה כי רכב התובע נכנס למוסך ביום 1.7.14, כלומר כשבוע וחצי לפני התאונה. חיזוק מהותי לסתירה זו נמצא בהודעה על התאונה שהגיש הנתבע 2 לנתבעת 1 מבטחתו בה דיווח על תאונה שאירעה כביכול ביום 12.7.14 אולם הודעה זו נחתמה ביום 29.6.14, כשבועיים לפני התאונה הנטענת. 11. טענות אלו עלו בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 ורק חודשיים לאחר מכן, כ - 10 ימים בלבד לפני מועד הדיון ביקש התובע לתקן את כתב התביעה בטענה כי המדובר "בטעות נגררת" וכי מקור הטעות הוא בנתבע 2 שמילא את ההודעה על התאונה ובה מועד תאונה שגוי וסוכן הביטוח של התובע העתיק את הפרטים ומועד התאונה מהודעה זו. כמו כן העלה טענות עובדתיות חדשות בדבר נסיבות הכנסת הרכב למוסך ומדוע לא הכניסו למוסך מיד לאחר התאונה. 12. מיותר לציין כי טענות עובדתיות חדשות אלו היה על התובע להוכיח כדבעי, על ידי זימון העדים שגרמו לטעות לישיבת ההוכחות, ולענייננו המדובר בסוכנו של הנתבע 2 שטוען כי דווח לכאורה על תאונה מתאריך 28.6.14 ובסוכן של התובע שנטען כי העתיק את התאריכים מן ההודעה שמולאה על ידי הסוכן של הנתבע 2. מעדותו של התובע רואים כי היה מודע היטב לצורך זה, שכן טען בישיבה (עמוד 1 שורות 17 - 18) כי דיבר עם שני סוכנים אלו ואף מנה את הסיבות לאי התייצבותם וביקש כ"תחליף" להגיש תצהיר של אחד מהם. התובע לא הודיע לבית המשפט מבעוד מועד על כך שעדים אלו לא יכולים להתייצב ולא ביקש לדחות את הדיון שהיה קבוע, וזאת חרף הבהרה מפורטת בזימון לישיבה שנשלח אליו מיום 11.2.14 לפיו על כל צד לזמן עדיו ואי התייצבות עד לא תביא לדחיית הדיון. ברור כי לא ניתן להסכים להתנהלות זו, לא כל שכן להצגת תצהיר של עד שלא התייצב, כראיה במשפט. 13. על כן עומדת על כנה סתירה מהותית ביותר והיא מועד התאונה, נדבך מרכזי ומהותי, כאשר הדיווח המוקדם על תאונה שטרם התרחשה מטיל ספק רב ביותר בנכונות הגרסה ובהתרחשות האירוע נשוא התביעה. 14. יתרה מזאת, לא שוכנעתי בנכונות האירוע בהיעדר עדים העשויים לתמוך בעדותו של הנתבע 2 שהוא למעשה העד היחיד שהגיע על מנת להעיד על אירוע התאונה. התובע לא היה במקום, כך לגרסתו ונודע לו על כך טלפונית רק לאחר התרחשות התאונה (עמוד 3 שורות 16 - 18). לטענת הנתבע 2 לאירוע היתה עדה אשתו של התובע שיצאה למשמע התאונה מביתה (עמוד 4 שורות 1 - 2). עדה זו לא הגיעה להעיד ולתמוך בגרסת הנתבע 2. 15. המדובר על כן בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע אשר סעיף 54 לפקודת הראיות קבע כי לשם קביעת ממצא עובדתי על פיה על בית המשפט לנמק מה הביא אותו להסתפק בעדות זו. 16. לאור אי הבאת העדים הרלבנטיים איני עומד לקבוע ממצא לחובת הנתבעת 1 על בסיס עדותו היחידה של הנתבע 2. אשתו של התובע נכחה באירוע, קרי הגיעה למקום זמן קצר ביותר לאחר התרחשותו ויכולה היתה לאמת את גרסת הנתבע 2. חרף זאת היא לא הובאה ללא כל נימוק ויש להפעיל כלפי התובע את החזקה בעניין אי הבאת עדים רלבנטיים, קרי לו היתה מוזמנת אשתו של התובע היתה עדותה פועלת לרעתו. (ע"טא 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657). כמו כן אציין כי לפי עדותו של התובע קיימת בינו לבין הנתבע 2 קרבה משפחתית שכן אחיו של התובע הוא גיסו של הנתבע 2, עובדה אשר אף היא פוגמת במשקלה של עדות הנתבע מס' 2 (עמוד 3 שורה 18). יתרה מזאת, התנהלותו של הנתבע 2 לאחר התאונה - תשלום 500 ₪ לנהג רכב צד ג' כאשר קיים ביטוח המכסה את הוצאות התאונה המלאות - אינה הגיונית ועשויה ללמד כי התאונה לא התרחשה בנסיבות הנטענות ותשלום סכום זה לנהג צד ג' נעשתה על מנת להרחיקו מן האירוע ולמנוע ממנו לספר את הידוע לו. 17. בתביעה זו קיימת סתירה משמעותית ביותר היורדת לשורש התביעה והיא העובדה כי הדיווח על התאונה והטיפול בנזקיה , בוצעו לפני שהתרחשה בפועל. וכאשר נטען כי המדובר בטעות גרידא במועד התאונה, הרי בהיעדר העדים שביצעו את הטעות לכאורה בגינה התבקש גם תיקון כתב התביעה, מלמדת כי נסיבות התאונה שונות מן הנטען בתביעה. סתירה זו מביאה בבירור למסקנה כי התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח את התאונה במידה הנדרשת במשפט אזרחי. אציין כי למסקנה דומה הייתי מגיע גם אלמלא סתירה זו וזאת לאור היות גרסתו של המשיב לתאונה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע ולא מצאתי לקבלה, כאשר לא הביא עדה שהיתה במקום והיתה יכולה לאמת את גרסתו. על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך 500 ₪. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובע שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל תאונת דרכיםירידת ערך