תביעה נגד אתר היכרויות להחזר כספי עניינה של התביעה שבפני, בדרישת התובע להשבת כספים שנגבו ממנו, לטענתו, שלא כדין ע"י הנתבעת וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מן הגבייה האמורה. עיקרי טענות הצדדים: אין מחלוקת, כי התובע רכש מנוי באתר האינטרנט של הנתבעת, אשר מספקת שירותי היכרות. לטענת התובע, בחודש יולי 2011 ביקש להתנתק מן השירות, וזאת עשה באמצעות הפרוצדורה הקיימת באתר האינטרנט של הנתבעת. לטענתו, אף שהתנתק, המשיך להיות מחויב בעלות המנוי, בסך 119 ₪, גם בחודש אוגוסט 2011. לפיכך, יצר קשר הן עם נציגי הנתבעת, והן עם חברת האשראי וביקש להפסיק את החיוב. בשלהי חודש נובמבר 2013 קיבל התובע מכתב דרישה מאת ב"כ הנתבעת, במסגרתו נדרש לשלם סך 119 ₪ בגין דמי מנוי לחודש ספטמבר 2011 וכן שכ"ט עו"ד בסך 250 ₪, סה"כ 369 ₪. התובע שילם את הסכום האמור, ומקץ חודשיים נוספים הגיש את התביעה שבפני. התובע דרש לחייב את הנתבעת להשיב לו סך 119 ₪ שנגבו ממנו עבור חודש אוגוסט 2011, 369 ₪ ששולמו בעקבות מכתב הדרישה, וכן עתר לפיצוי בסך 1800 ₪ בגין עוגמת נפש וחרדות שנבעו, לטענו, ממכתב הדרישה. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע עשה שימוש בשירותים שהיא מעניקה, עד חודש ספטמבר 2011 כולל. כן נטען, כי התובע ביטל באופן חד צדדי את עסקת האשראי, אף שכאמור המשיך להשתמש באתר, ועל כן נשלח אליו מכתב הדרישה. בדיון שהתקיים בפני העידו התובע וגב' עדי גילמן, מבעלי הנתבעת. בעדותו, חזר התובע על גרסתו. לטענתו, כאשר פנה אל נציגי הנתבעת, נאמר לו כי כספו יושב לו, אך זאת לא נעשה עד היום. כן טען, כי למרות הפסקת המנוי על ידו, המשיכה הנתבעת לשלוח אליו הודעות דוא"ל ולחייבו בדמי המנוי. בעדותה של גב' גילמן טענה, כי התובע השתמש באתר ועל כן המשיך להיות מחויב על ידה. לשאלת בית המשפט, מדוע הוצא מכתב הדרישה את התובע, רק בחלוף שנתיים וחודשיים ממועד התגבשות החוב הנטען, מסרה כי הטיפול הועבר במרוכז לעו"ד, ועל כן התעכב. עם זאת, טענה, כי היו פניות טלפוניות אל התובע, שקדמו למכתב הדרישה, להסדרת החוב, אשר התובע בחר להתעלם מהן. דיון והכרעה: מטענות הצדדים שבפניי עולה כי מסכת האירועים במסגרתה חויב התובע בדמי מנוי נשוא הסכסוך בתיק זה ארעה כשנתיים וחצי לפני הגשת התביעה, ולמעלה משנתיים (26 חודשים) בטרם נדרש התובע לפרוע את החוב. אין חולק כי הנתבעת שקטה על שמריה בכל הנוגע לגבייתו של החוב נשוא הסכסוך במשך פרק זמן משמעותי, זאת ביחס לכך שהמדובר בעסקה אינטרנטית ובשים לב לשיעורו הנמוך יחסית של החוב. עילת התובענה שבפניי נולדה עם סילוק החוב בהתאם למכתב הדרישה, ואולם על מנת להוכיח תביעתו נדרש למעשה התובע להוכיח מה ארע בכל הנוגע לסיום ההתקשרות עם הנתבעת, 26 חודשים קודם לכן, ולהראות כי אמנם ביטל את המנוי באתר הנתבעת. הואיל ולאחר ששמעתי את התובע ואת נציגת הנתבעת מעידים בפניי, לא מצאתי להעדיף גירסה עובדתית אחת על פני רעותה, הרי שיש להכריע בתיק על פי הנטל המוטל על כל אחד מהצדדים, ולקבוע האם הורם נטל ההוכחה, אם לאו. אמנם, ככלל נטל הראיה רובץ לפתחו את התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אולם במקרה דנן, יש לטעמי חשיבות רבה למשמעות השתהותה של הנתבעת בגביית החוב מן התובע. שכן, מקום ששוכנע ביהמ"ש כי צד להליך נפגע מחמת השיהוי הרב שנפל בהליך שבפניו, וכי לזה נגרם נזק ראייתי כתוצאה מהשיהוי שיצר הצד שכנגד, רשאי הוא לקבוע כי הדרך להתגבר על נזקי הזמן הוא בהעברת נטל הבאת הראיות אל הצד המשתהה. הלכה היא, כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה (ראו למשל: ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור בעמ' 65-64; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, בעמ' 551552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, בעמ'126-125). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי ראוי בנסיבות העניין להורות על היפוך נטל הראיה. ואבהיר -התובע הלין בפני כי בשל חלוף הזמן לא שמר בידו ראיות לתמיכה בטענתו לעניין ביטול המנוי ויצירת קשר טלפוני לעניין זה עם נציגי הנתבעת. לעומתו, טענה נציגת הנתבעת, כי יש לנתבעת הקלטות של שיחות וכן אפשרות להוציא פלט של כניסות של התובע לאתר. ראיות אלו לא הוצגו בפני ביהמ"ש, נוכח טענת של נציגת הנתבעת כי המדובר במידע חסוי, אולם גם לאחר שהצהיר התובע לפרוטוקול כי הוא מסכים כי הנתבעת תמציא את המידע, סירבה נציגת הנתבעת להמציאו בטענה כי הדבר יגרור עבורה הוצאות נוספות. נדמה בעיניי, כי שתיקתה של הנתבעת בכל הנוגע לחוב משך פרק זמן משמעותי של למעלה משנתיים, הביאה לכך שהתובע לא נערך לשמירת ראיות לתמיכה בטענותיו, ובהתאמה לא היה באפשרותו להביא לעיון ביהמ"ש פלט מחשב המעיד על ביטול המנוי, או פירוט שיחות אם נציגי הנתבעת ושאר ראיות אשר לו הוצגו ייתכן והיה בהם כדי להעיד כי המנוי אכן בוטל, כטענתו בחודש יולי 2011. הנתבעת, לעומתו, יכולה הייתה להמציא ראיות שונות להוכחת השימוש באתר, כטענתה, גם בחודשים אוגוסט וספטמבר 2011, אך משיקוליה בחרה שלא לעשות כן, גם לאחר שניתנה לה ההזדמנות להציגם ע"י ביהמ"ש. מכל האמור, אני קובעת כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להביא ראיות לתמיכה בגרסתה כי בדין זכאית היתה לגבות את דמי המנוי עבור חודשים אוגוסט וספטמבר 2011 מן התובע, וכי בצדק הועבר החוב על ידה לגביה חיצונית. משלא הרימה הנתבעת את נטל הבאת הראיות המוטל עליה, קמה לתובע חזקה כי לו הובאו הראיות, היו אלו תומכות בגרסתו. סוף דבר לאור כל אלו, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 488 ₪, שנגבו ממנו, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 06.02.14, ועד יום התשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות ההליך כאן בסך כולל של 400 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. אני דוחה את דרישת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש וחרדות, בסך 1800 ₪, שכן איני רואה בכך ראש נזק עצמאי, שעה שעסקינן בתביעה קטנה שעניינה כספי גרידא. החזר כספי