תביעת פיצויים: הכלבה התנפלה ללא התגרות ונשכה ברגל: לגישת התובעת הכלבה התנפלה עליה במפתיע בלא שקדמה לכך התגרות מוקדמת ונשכה אותה ברגלה. כתוצאה מכך, התובעת נזקקה לטיפול רפואי בקופת חולים מכבי (העתק אישור רפואי מיום 15/11/013 צורף כנספח לכתב התביעה). לאחר קבלת ייעוץ בנדון הגישה התובעת תלונה במשרד הבריאות אשר דאג להסגיר את הכלבה ששוחררה לאחר מכן כיוון שלא היו לה סימני כלבת (העתק אישור משרד הבריאות צורף כנספח לכתב התביעה). התובעת טוענת כי התנהגותה של הנתבעת המאפשר לכלבה לנשוך אנשים מעידה על רשלנותה, ומשכך, התובעת זכאית לפיצוי שכן התקיפה נגרמה לאור מעשיה או מחדליה של הנתבעת. התובעת מעריכה את נזקיה בסך 15,000 ₪ לפי הפירוט הבא: הוצאות רפואיות - 3,000 ₪; כאב וסבל - 10,000 ₪; הפסד השתכרות - 2,000 ₪; הנתבעת הכחישה את טענות התובעת מכל וכל. לגישתה, הכלבה - שתמונה ממנה הוגשה לי - היא כלבה קטנה ושקטה והיא רק שרטה את הנתבעת כשזו דרכה עליה בטעות. הנתבעת מודה כי הכלבה ברשותה והיא שגרמה לשריטות אבל המדובר בדברים שטחיים ללא דם שלא גרמו נזק כל כך מופרז כנטען. אציין שבמהלך הדיון ביקשתי מהתובעת להראות לי את סימני הנשיכה וזו הודתה שלא נותרו כל סימנים כיום. לגישת הנתבעת התובעת לא נהגה כאדם סביר לאור העובדה כי הייתה מודעת לקיומה של הכלבה והיה עליה להיזהר בדרכיה. על אף שהבחינה בכלבה בסמוך לאירוע לא נזהרה ודרכה עליה. לגישתה התובעת הייתה יכולה למנוע את האירוע. בתאריך ה- 25/08/14 התקיים בפני דיון בו, הוצע לצדדים להגיע להסדר אך משלא קיבלו שני הצדדים את ההצעה, אין מנוס מלפסוק על פי החוק. שקלתי ראשית האם תיק זה בכלל מתאים לתביעות קטנות שכן בעיקרו סובב סביב נזקי גוף שבעיקרון אינן מתאימים לדיון בהליך זה. יחד עם זאת, וכיוון שאין טענה לנכות צמיתה, הצדדים אינם מיוצגים, והמחלוקת היא אכן מחלוקת קטנה, סברתי שעדיף ליתן פסק דין לגופו של עניין, תחת למחוק את התביעה או להעבירה לבית משפט השלום, תוך העמסת הוצאות על כתפי הצדדים. לגופו של עניין, סבורני שהתקיימו יסודות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והנתבעת חייבת לפצות את התובעת בגין נזקיה, הן בגין הפרת חובת הזהירות והן משהוכח קשר הסיבתי לנזק. עניין "היזק על-ידי כלב", נקבע בפקודת הנזיקין כי: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים". 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. התלבטתי האם להטיל על התובעת אשם תורם בגין האירוע, אך החלטתי שלא לעשות זאת מסיבות של מדיניות משפטית לא להטיל על קורבנות נשיכת כלבים אשם תורם בגין התנהלותם. פרופ' אריאל פורת (בפרק "דיני הנזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן צבי, עורך), 301, 344 - 347) ציין: "הבעלים של הכלב יוצר סיכון, לעיתים סיכון רב, כלפי עוברי-אורח בעצם החזקת הכלב .... עצם בחירתו להחזיק בכלב עשויה להצדיק מסקנה זו"; בהמשך: "בעלים של כלב יכול להתגונן מפני הסיכון שתוטל עליו אחריות נזיקית על-ידי רכישת פוליסת-ביטוח מתאימה"; ובהנשך: "הטלת אחריות על הבעלים של הכלב מוצדקת בלי ספק משיקולי הרתעה.... ההנחה היא, שהבעלים של הכלב הוא זה היודע טוב יותר מכל אחד אחר כיצד לנהוג על-מנת שמידת הסיכון מכלבו תפחת למינימום. אם הוא שנושא בנזקים, יש בסיס לסברה שיעשה את המירב למניעתם". הפסדי שכר לעבר ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ראה ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800). התובעת לא הגישה תלושי משכורת, אישורי היעדרות מהעבודה או אישור על ניכוי ימי חופשה מהמעביד. אשר על כן, סבורני כי לא הוכח ראש נזק זה ואין מקום לפצות את התובעת בגינו. כאב וסבל אין חולק כי נשיכה של כלב, גם אם שטחית וללא הותרת נכות צמיתה הוא אירוע שמצדיק פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני. סבורני כי יש לתת משקל למידת הכאב והסבל אותם חווה התובעת כתוצאה מהאירוע. על כן בהתחשב באמור, ובטיפולים שקיבלה התובעת, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 1,800 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים לעבר ראש נזק זה הינו ראש נזק ממוני ונחשב לנזק מיוחד. על התובעת היה להוכיח את קיומו בראיות של ממש, בנדוננו לא הובאו ראיות על אותן ההוצאות ולמצער לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי אותם טיפולים ותרופות להם נזקקה אינם חוסים תחת ביטוח הבריאות הממלכתי התשנ"ד - 1994 (ראה לעניין זה למשל ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פד"י נ,א (2) 724.) מכל מקום לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק פיצויים גם בגין ראש נזק זה למרות היעדרם של ראיות והוכחות מפורטות, על סמך האומדנא דדיינא על מנת שלא לקפח את התובעת בדינה רק משום שהתרשלה בשמירת אותן אמצעי הוכחה (ראה ד. קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858), על כן אני סבור כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר ישקף בין היתר גם את הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים אשר עברה ולהעמידו על סך של 200 ₪.כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלברגליים