להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בין שני רכבים בחניון גרמה לפגיעה ברכב חונה: 1. התובע החנה את מכוניתו, וכשחזר אליה גילה כי תאונת דרכים בין שני רכבים בחניון גרמה לפגיעה ברכבו שאף נהדף לעבר רכב נוסף שחנה לידו. המחלוקת בתיק זה היא איזה מהנהגות המעורבות בתאונה אחראית לנזק ברכב התובע, ומי היתה בעלת זכות הקדימה בעת הנסיעה בתוך החניון. תמצית העובדות וטענות הצדדים 2. התובע החנה את רכבו, לא היה עד לתאונה, ונוכח כי כל אחת מהנהגות המעורבות סבורה שהאחריות לתאונה מוטלת על האחרת. מאחר ואף אחת לא לקחה על עצמה את האחריות לפיצוי התובע, הוא הגיש את התביעה כנגד שתי הנהגות והמבטחות שלהן (וכן נגד הבעלים של אחד הרכבים). 3. הנתבעת 4 (להלן: אילנה) טענה כי חצתה צומת במגרש החנייה, כאשר נכנס רכב נוסף לצומת, שלא היה פנוי, פגע ברכבה, המשיך בנסיעה ופגע בשני רכבים חונים, ביניהם רכב התובע. 4. הנתבעת 5 (להלן: שרה) טענה כי חצתה את הצומת בזהירות ובמהירות סבירה, כאשר רכב נכנס לצומת משמאלה, פגע ברכבה והדף אותה לעבר רכבו החונה של התובע, שנהדף לעבר רכב חונה נוסף. 5. במהלך הדיון העידו התובע, שתי הנהגות ונוסעת ברכב בו נהגה שרה. דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, אני קובעת כי לשתי הנהגות המעורבות ישנה אחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה, שכן כל אחת מהן נהגה בחוסר זהירות, ועל כי יש לחלק את האחריות ביניהן כאשר מירב האחריות מוטל על אילנה (ועל המבטחת שלה הנתבעת 3),- הכל כפי שיפורט להלן. 7. מפגש הדרכים בתוך החניון מהווה צומת, ומדובר בצומת לא מרומזת וללא תמרורים. על כן, זכות הקדימה נקבעה בסעיף 64(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, כך: "לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו הוראות אלה: (1) נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין;" 8. מעדותה של אילנה נוצר הרושם שהיא סברה שהיא נוסעת בדרך ראשית, למרות שהיתה בנסיעה בתוך חניון, כאשר משני צידיה דרכים נוספות, שבצידיהן מקומות חניה. אילנה תיארה את נהיגתה באופן שהוברר כי לדעתה יש לה זכות קדימה, ואין היא צפויה לסכנות כלשהן מרכבים אחרים הנוסעים בדרכים החוצות. אילנה אישרה כי לא האטה לפני ההצטלבות, לא בדקה אם מגיע רכב כלשהו מהדרך החוצה, וסברה שדי בכך שהיא נוסעת לאיטה כדי להוות הגנה מפני כל אחריות לאירוע. 9. שרה הגיעה מימין לאילנה, ועל כן - בהעדר תמרורים המורים אחרת - היתה לה זכות הקדימה בהתאם להוראות הדין. עובדה זו עולה הן מכתב ההגנה של הנתבעות 1-2, והיא לא נסתרה על ידי הנתבעים האחרים. מיקום הנזק ברכב בו נהגה שרה (אשר תמונות שלו הוגשו לאחר הדיון) מראות את הנזק בפינה קדמית שמאלית, ועל כן גם מעובדה זו עולה שאילנה הגיעה משמאל לשרה. אינני מקבלת את טענתה של הנתבעת 3 כי חל החריג לכלל הקובע את זכות הקדימה לרכב המגיע מימין, בהתאם לסעיף 64(ב) לתקנות התעבורה, שכן שרה הגיעה מתוך מפרץ חניה: הובהר בעדותה של אילנה שהיו משני מצידיה של היו דרכים, שרק בצידם חניות, בלא יציאה או כניסה ישירה ממקומות החניה לדרך בה נסעה אילנה. 10. לא נטען כי היתה הפרעה לשדה הראיה של אילנה, או כי באם היתה אילנה מאיטה עוד את נסיעתה, ובוחנת את הדרך החוצה, לא היתה יכולה להבחין בשרה המתקרבת לצומת. לפיכך אין ספק כי אילנה היתה יכולה למנוע את התאונה באם היתה נוסעת באופן זהיר יותר, והיא לא עשתה כן. אילנה הבהירה בעדותה שהיתה "בשלב התארגנות" וייתכן כי בשל כך לא היתה תשומת לבה המלאה נתונה לדרך ולרכבים הנוסעים בה. 11. עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי זכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בזכות זו "בעיניים עצומות", אלא על הנהג - גם כאשר יש לו זכות קדימה - להיות ער לנעשה בכביש (ר' ע"א 553/73, אליהו נ. חנחן ואח' (1975), פ"ד כט(2) 341, 342). לפיכך, היה על שרה להאט עם התקרבותה לצומת ולוודא כי היא יכולה לחצות אותו בבטחה. אינני מקבלת את עדותה של שרה שהסתכלה שמאלה בטרם נכנסה לצומת "ולא היה רכב", שכן שממקום הפגיעה בתוך הצומת, עולה כי אילנה ככל הנראה היתה כבר בכניסה לצומת או מאד סמוך אליו, כאשר שרה החלה את חצייתו. כאמור לעיל, לא הוכח שהיתה הפרעה כלשהיא לשדה הראיה, ועל כן אף לשרה היתה אפשרות להבחין באילנה בטרם נכנסה לצומת. לא היה בעדותה של העדה, אחותה של שרה שהיתה עמה ברכב, כדי להשפיע על ההכרעה, שכן העדה הבהירה שלא ממש שמה לב מה קרה לפני התאונה. 12. לאחר ששקלתי את מידת האשמה של 2 הנהגים המעורבים אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש-80% מהאחריות מוטלת על אילנה (הנתבעת 4) ו-20% על שרה (הנתבעת 5). הנזקים 13. באשר לסכום הפיצוי, התובע הוכיח סכום נזק בסך 9,065 ₪ (עלות תיקון הנזקים ברכבו ושכ"ט שמאי). השמאי מטעם התובע קבע כי נגרמה ירידת ערך לרכבו בשיעור של 4%. מדובר ברכב משנת ייצור 2003, וערכם של רכבים הנמצאים שנים רבות על הכביש מושפע מנתונים ושיקולים רבים מאד, כך שלא ניתן לקבוע קיומו של יחס ישיר ומלא בין ירידת הערך האמורה לבין המחיר שיוכל התובע לקבל כאשר יבקש למכור את רכבו. על דרך האומדנא, אני קובעת את ירידת הערך שנגרמה לרכב התובע באופן חלקי, בסך של 750 ₪. 14. במקרה דנן, התרשמתי מעדותו של התובע ומהעובדה כי בשל המחלוקת בין המעורבים בתאונה הוא נותר בלא פיצוי חרף פניות חוזרות לשתי המבטחות. אין ספק כי נגרם תובע נזק לא ממוני בשל טרחה וזמן שנדרש להשקיע, הן לטיפול ברכבו שנפגע והן לתכתובת עם המבטחות, כשאינו יודע אם ומתי יקבל פיצוי בעוד הוא נדרש לשלם למוסך עבור התיקון בתוך פרק זמן של חודשים ספורים. 15. לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין, את הנזק הבלתי ממוני ואת מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי הכולל המגיע לתובע, בערכים ליום מתן פסק הדין, על סך של 11,000 ₪. סוף דבר 16. אני קובעת את חיובי הנתבעות לשלם לתובע, חיובים מקבילים ובלתי תלויים, כדלקמן: הנתבעות 1 ו- 5, יחד ולחוד, תשלמנה לתובע סך של 2,200 ₪. הנתבעות 3 ו-4, יחד ולחוד, תשלמנה לתובע סך של 8,800 ₪. 17. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהמועד בו יימסר פסק הדין לנתבעות החייבות בפיצוי, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.פגיעת רכברכברכב חונהתאונת דרכיםחניוןנזק לרכב