הפרת הסכמה בעל פה להאריך חוזה שכירות

הפרת הסכמה בעל פה להאריך חוזה שכירות ? התובעת השכירה דירה לנתבעת. חוזה השכירות הסתיים בראשית חודש אפריל 2013. משתמה תקופה השכירות על פי החוזה, המשיכה הנתבעת לגור בדירה בהסכמה בעל פה שנערכה בינה לבין התובעת, ואולם ישנה מחלוקת באשר לתקופה שעליה הוסכם שהנתבעת תוסיף לגור בדירה; התובעת טוענת, כי הנתבעת חתמה על חוזה שכירות נוסף למשך חמישה חודשים, עד חודש ספטמבר 2013 (נספח ג/1), שלאחריו הייתה הסכמה בעל פה בין השתיים להאריך את משך החוזה עד לראשית חודש ספטמבר 2014, בעוד שהנתבעת טוענת, כי לא חתמה על כל חוזה נוסף וכי למרות שניסתה אינספור פעמים להיפגש עם התובעת כדי ליישב מחלוקות בנוגע לחוזה המוצע, התובעת לא מצאה זמן לכך, פגישה כאמור לא נערכה ולא נחתם חוזה. אין חולק, כי הנתבעת עזבה את הדירה ביום 1.4.13, וכי דייר חדש נכנס לדירה כעבור 22 ימים שבהם הדירה לא הייתה מושכרת, ובגינם תובעת התובעת דמי שכירות בסך 3,000 ש"ח. בנוסף תובעת התובעת גם תשלום עבור צביעת הדירה. על פי הנטען, הנתבעת אמנם צבעה את הדירה עם עזיבתה כפי שהתחייבה בחוזה ואולם מדובר בצביעה רשלנית, שבגינה נאלצה התובעת להזמין צבע מטעמה שלו שילמה 3,500 ₪. דיון נפתח בנושא תביעת שכר הדירה. אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד שבו הודיעה הנתבעת על עזיבת הדירה ובחודשים שקדמו לכך, לא היה חוזה כתוב בין הצדדים ולא הוארך החוזה הקודם באמצעות חתימה על חוזה חדש. סעיף 38 לחוזה שנחתם בעבר בין הצדדים קבע: "כל שינוי בתנאי הסכם זה יהיה תקף רק אם נערך בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים". בענייננו הצדדים לא חתמו על הסכם חדש ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובעת, כי הייתה הסכמה בעל פה להאריך את החוזה עד ליום 1.9.14. הסכמה שכזו חותרת תחת החוזה. משאלה הם פני הדברים, אינני רואה צורך לקבוע עובדות נחרצות בשאלה האם הנתבעת חתמה על הסכם להארכת החוזה לחמישה חודשים עד ליום 30.8.13 (נספח ג/1). יחד עם זאת מוצאת אני לנכון לומר בעניין זה, כי בתכתובת המסרונים בין הצדדים שהוגשה על ידי התובעת עצמה, נמצא מסרון ששלחה הנתבעת שבו כתבה, בין היתר: "תסתכלי בחוזה החתום בינינו, תראי שהוא הסתיים ב-6/4 לפני שנה, עוד מעט שנה ללא חוזה..." והתובעת השיבה לה על כך: "יש בינינו חוזה כתוב שלא נחתם בגלל שהייתי עסוקה מאד בחתונה של בתי...", ולא תיקנה את הנתבעת או מחתה על טענתה או הזכירה חוזה אחר שהסתיים בחודש אוגוסט 2013. משעה שקבעתי שלא הוסכם בין הצדדים על חוזה חדש, יש להידרש להוראות סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה התשל"א- 1971 שזו לשונו: " 19. סיום השכירות (א) לא הוסכם על תקופת השכירות או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות- בתום התקופה המתחילה סמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חודשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר- במועד שנקבע לכך שהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר, תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה." בענייננו הצדדים המשיכו לקיים את השכירות גם לאחר תום התקופה שנקבעה בחוזה, ועל פי הוראות סעיף 19(ב)1() לחוק, הנתבעת הייתה רשאית לסיים את החוזה במתן הודעה לתובעת חודש ימים מראש. כאן המקום להוסיף, כי נראה שלנתבעת אף הייתה הצדקה מבחינתה להודיע על סיום החוזה, שכן כפי שעולה מתכתובת הדואר האלקטרוני שצירפה לכתב ההגנה, ביום 3.2.14 הודיעה לה התובעת כי היא מעוניינת למכור את הדירה וביקשה מהנתבעת לתאם עם מתווך מטעם התובעת שיבוא לראות את הדירה (נספח 13 לכתב ההגנה). גם טענות הנתבעת לפיהן לא הסכימה לחתום על חוזה חדש כפי שהוצג לה בשל אי הזמינות של התובעת ואזלת ידה של התובעת לטפל בבעיות במושכר מקובלות עלי שכן הן מגובות בתכתובת הדואר האלקטרוני שצורפה לכתב ההגנה (בפרט נספח 8 לכתב ההגנה). אשר למועד שבו ניתנה ההודעה המוקדמת- התובעת טוענת, כי הנתבעת הודיעה לה שבועיים מראש על סיום החוזה. מנגד, מהמסרונים שצירפה כנספח א' לכתב התביעה עולה, כי הנתבעת כתבה באחד המסרונים "כפי שהודעתי לך לפני כחודש אני עוזבת השבוע את הדירה...". התובעת לא מחתה על האמור ובפרט לא על המועד שבו נטען, כי הנתבעת הודיעה לה על העזיבה מראש. בנוסף, בנספח 23 לכתב ההגנה ישנה תכתובת דואר אלקטרוני ובה כתבה התובעת עצמה לנתבעת ביום 30.3.14 "...רק לפני שלושה שבועות הודעת לי שאת עוזבת". משאלה הם פני הדברים, ברי כי אין לקבל את טענת התובעת כי הנתבעת הודיעה לה רק כשבועיים לפני העזיבה, ואני קובעת, מתוך האמירות שנאמרו בזמן אמת, כי ההודעה ניתנה כשלושה שבועות טרם העזיבה, מקום שבו הייתה חייבת להודיע חודש ימים מראש, ובגין כך יש לחייב את הנתבעת בתשלום עבור הימים הנותרים. עם זאת, אין לחייב את הנתבעת במלוא הסכום, שכן כפי שעולה מהתכתבויות הדואר האלקטרוני שצורפו לכתב ההגנה, בידי התובעת היתה האפשרות להקטין את נזקה ולהשכיר את הדירה לדייר אחר שהוצע על ידי הנתבעת והביע הסכמתו בכתב לשכור את הדירה, כבר בשלהי חודש מרץ 2014 (נספח 19 לכתב ההגנה). בהקשר זה אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה עשתה מאמצים על מנת למצוא שוכר שיחליף אותה, וכי השוכר ששכר את הדירה בסופו של דבר הוא אדם שהנתבעת איתרה והפנתה לתובעת. משלא הפחיתה התובעת את נזקיה אין מקום לחייב את התובעת במלוא שכר הדירה בגין הימים החסרים בתקופת ההודעה המוקדמת. אשר לצביעת המושכר, הצדדים אינם חלוקים על כך כי הנתבעת צבעה את המושכר. הנתבעת הציגה תמונות של הנכס לפני צביעתו על מנת להדוף את טענות התובעת בדבר צביעה רשלנית. מן התמונות עולה, כי כבר בצביעה הקודמת, שנערכה מטעם התובעת, נצבעו משקופים, פנלים ושקעים של חשמל. מנגד, התובעת לא הציגה בפני כל ראייה לטענותיה בדבר מצב צבע הקירות לאחר הצביעה שערכה התובעת על מנת להוכיח את טענה כי מדובר בצביעה רשלנית. בנוסף, התובעת אף נמנעה מלהביא לעדות את שוכר הדירה החדש על מנת להוכיח את טענתה כי הוא סירב להיכנס לדירה עד שלא תיצבע בשנית. הימנעות זו מלהביא עד שהוא רלבנטי לעניין, עומדת, על פי פסיקת בית המשפט העליון, לחובתה של התובעת. בנסיבות אלה לא מצאתי לחייב את הנתבעת בעלות צביעתה המחודשת של הדירה. סוף דבר, הנתבעת תשלום לתובעת סך של 500 ₪ בצירוף 150 ₪ הוצאות משפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן לבקש רשות ערעור בתוך 15 ימים. חוזה שכירותחוזהבעל פהשכירות