לביהמ"ש משפחה אין סמכות בתביעת ירושת כספי פוליסת ביטוח בתיק שבפניי הגישה התובעת תביעה לפסק דין הצהרתי וצו עשה, במסגרתה נדרש בית המשפט להכריע מי זכאי לקבלת כספי פוליסות ביטוח מנהלים הרשומות על שמו של המנוח מר מ. פ. ז"ל. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה לצירוף הנתבעת 1 והנתבעת 2 כנתבעות. מנגד, טענה ב"כ הנתבעים 1 ו-3 כי יש לדחות את התביעה מחמת היעדר סמכות עניינית. רקע להגשת התביעה: הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") והמנוח" נישאו בשנת 1980, והתגרשו בשנת 1992. מנישואיהם אלו נולד למנוח ולנתבעת בנם המשותף, הנתבע 3, (להלן: "הנתבע 3 / בנו של המנוח"). בשנת 1997 נישא המנוח לתובעת (להלן: "התובעת") בנישואים אזרחיים. ביום 10.7.05 חתמו המנוח והתובעת על "הסכם פירוד". ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין, בפועל לא התגרשו עד לפטירת המנוח. למנוח היו מספר פוליסות ביטוח מנהלים. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח (להלן: "חברת הביטוח") שביטחה את המנוח בחמש פוליסות נשוא התביעה דנן. להלן סדר האירועים והעובדות הנדרשות לעניינו: ביום 31.1.1985 חתם המנוח על הצעות ביטוח בחברת הביטוח. בשתיים מהפוליסות עליהן חתם נקבע כי המוטבת במקרה מות המבוטח תהא "אשת המבוטח ", היא הנתבעת. בשלוש הפוליסות האחרות נקבע כי הזכאים לכספי רכיב הפיצויים הם "שאירי המבוטח כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורין" ויתר הכספים ישולמו "כמפורט בהצעה" או בכל הוראה אחרת אשר תינתן על-ידי המבוטח. נכון ליום 1.5.14 עומד סכום הביטוח בכל הפוליסות יחד על סך של כ-1,250,000 ₪ (להלן: "כספי פוליסת הביטוח"). בשנת 1992 חתמו המנוח והנתבעת על הסכם גירושין. בין היתר הוסכם כי הנתבעת תקבל סך של 96,000 דולר בש"ח מהתמורה שתתקבל ממכירת דירת בני הזוג, וכי "התמורה הנ"ל כוללת את חלקה של האישה בדירה ויתר הרכוש המשותף עם הבעל כולל כספי ביטוח חיים, קופת תגמולים, קרנות השתלמות, בטוח מנהלים בחברת *** וכו'" (ר' ס' 3 להסכם הגירושין). התובעת והמנוח חיו יחד משנת 1992, ונישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1997. בשנת 2005 חתמו הצדדים על הסכם פירוד שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם מפרטים הצדדים את רכושם המשותף, ומציינים כי הוא כולל "חלק יחסי שנצבר בפוליסת ביטוח מנהלים על שם מ." (ר' ס' 1 להסכם הפירוד). הצדדים הסכימו כי "כל החסכונות יישאו בידי מי מהצדדים שהם רשומים על שמו", וכי "מרגע אישור ההסכם לא תהיה לשום צד כל תביעה או חלק ברכושו של הצד השני כולל כל זכות והכנסה עתידית שתגיע מצד שלישי" (ר' ס' 2-3 להסכם). התובעת והמנוח לא התגרשו עד לפטירת המנוח והצדדים חלוקים באשר לשאלה האם המשיכו וחיו כבני זוג בפועל, או שלמעשה במועד החתימה על הסכם הפירוד תמו יחסיהם הזוגיים. המנוח נפטר ביום 4.5.14. על פי צו ירושה שניתן ביום 8.7.14 יורשי המנוח הם התובעת ובנו של המנוח. התביעה: במסגרת התביעה עתרה התובעת כי ביהמ"ש יורה על ביטול ההוראה בפוליסת הביטוח על פיה הנתבעת הינה המוטבת בפוליסות הביטוח, ויקבע כי היא הזוכה היחידה בכל כספי פוליסות הביטוח של המנוח, וזאת מכיוון שהמנוח אמר לה כי הורה על שינוי המוטב לשמה וככל הנראה עקב טעות של סוכן חברת הביטוח לא שונתה הפוליסה בהתאם. בנוסף, עתרה התובעת לקבלת מחצית מכספי הפוליסה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג מאחר ולטענתה המנוח והיא נותרו נשואים וחיו יחד כבני זוג עד יום פטירתו של המנוח. התובעת עתרה כי בית המשפט יקבע שהמחצית הנותרת שייכת לעיזבון המנוח ויש לחלקה בהתאם לצו הירושה, דהיינו בינה לבין הנתבע 3. במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידי בנו של המנוח, הנתבע 3, בלבד, טען הלה כי יש לדחות את טענות התובעת. לטענתו, המנוח בחר להותיר את הנתבעת, אמו, כמוטבת בפוליסות הביטוח באופן מכוון ומתוך ידיעה מלאה מאחר והוסכם בין המנוח לבינה כי היא תעביר את הכספים לידי בנם המשותף, קרי, לידיו. נוסף על כך, נטען כי התובעת והמנוח נותרו נשואים אך לא חיו כזוג מזה שנים רבות, ואף במסגרת הסכם הפירוד ביניהם משנת 2005, הוסכם כי לתובעת לא יהיה כל חלק בפוליסת הביטוח של המנוח. חברת הביטוח הגישה כתב הגנה על דרך של "טען ביניים" ועתרה כי ביהמ"ש יורה לה למי מהטוענים עליה לשלם את כספי פוליסות הביטוח, וייתן צו גודר הקובע לא ניתן יהא לתבוע ממנה סכום כלשהו בכל הקשור לכספים אלו. טענות הצדדים: לטענת התובעת, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה, וזאת מהטעמים הבאים: התובעת ובנו של המנוח הינם בני משפחה כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה -1995 (להלן: "החוק"), והתביעה נובעת מהיחסים המשפחתיים המהווים חלק בלתי נפרד לגיבוש עילת התביעה, ומשכך עסקינן ב"סכסוך בתוך המשפחה". ככל שיקבע כי הוראת המוטב מבוטלת יהפכו כספי הפוליסה לחלק מעיזבון המנוח. במקרה זה, הרי שתהיה זו תביעה שעילתה סכסוך בקשר לירושה אשר לפי הוראות החוק, תדון בבית המשפט לענייני משפחה, "יהיו הצדדים אשר יהיו". טענת התובעת לפיה מחצית מכספי פוליסת הביטוח מגיעים לה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג צריכה להתברר, מעצם טיבה וטבעה, בבית המשפט לענייני משפחה. מאחר ולטענת התובעת הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט למשפחה, לו הסמכות אף להורות על צירוף הנתבעים 1-2 כצדדים לתביעה מהטעם שצירופם ייעל את ההליכים ויסייע לבית המשפט בבירור מלא של הסכסוך. נטען כי הנתבעת הינה "בעל דין נחוץ" על פי הדין והפסיקה, מאחר והסכסוך שבין המנוח לנתבעת משליך באופן ממשי על הסכסוך נשוא התביעה. עוד צוין כי לאור הטענה שהוראת המנוח לקבוע את התובעת כמוטבת בפוליסה לא נרשמה עקב התנהלות פסולה של סוכן הביטוח, מבוקש כי חברת *** תהא כצד לתביעה ולא כנתבעת פורמלית עקב היותה מחזיקת כספי פוליסת הביטוח בלבד. בתגובה, טענו הנתבעת והנתבע כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, וזאת מהטעמים הבאים: הצדדים העיקריים לתביעה - הנתבעת וחברת הביטוח - אינם בני משפחה, ומשכך, על התביעה להתברר בבית משפט אזרחי, וזאת ללא קשר לשאלה האם הסכסוך נובע מהיחסים המשפחתיים אם לאו. אין מדובר בתביעה באשר להיקף העיזבון, וזאת לאור הוראת ס' 147 לחוק הירושה, הקובעת כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח אינם בכלל העיזבון. כספי הביטוח הינם רכוש לבר עזבוני, וזאת ללא קשר לשאלת זהות המוטב. הסמכות לדון בטענות התובעת באשר לזכאותה לכספי פוליסת הביטוח בהתאם לחוק יחסי ממון אינה בלעדית לבית המשפט לענייני משפחה, וניתן לבררן אגב התביעה בהתאם לס' 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). צוין בעניין זה כי קיים הסכם פירוד לפיו ויתרה התובעת על כל זכויותיה הנוגעים לרכושו של המנוח. עילת התביעה, ככל שתהיה, כנגד הנתבע 3 תקום אך בתום ההליך בו יתבררו טענות התובעת באשר לזהות המוטב בפוליסת הביטוח ובכפוף לכך שבית המשפט יקבל את טענותיה כי כספי הפוליסה הינם חלק מעיזבון המנוח. על כן, ברי כי מדובר בתביעה מוקדמת, תיאורטית, שאין מקום לדון בה בשלב זה. היה ובית המשפט יקבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, נטען כי אין לקבל את בקשת התובעת לצירוף הנתבעת כצד לתביעה, וזאת מאחר והיא אינה בעל דין נדרש או הכרחי לאור העובדה שהמחתה את זכויותיה לידי בנו של המנוח ביום 28.8.13. במסגרת עיקרי טיעון שהגישו הצדדים נטענו טענות נוספות באשר לשאלת הסמכות וצירוף הצדדים כנתבעים. התובעת הוסיפה את הטיעונים הבאים: באשר לבקשה לצירוף הנתבעת נטען כי המחאת הזכויות נעשתה לאחר הגשת התביעה ולשם התחמקות מההליך המשפטי ומגילוי האמת. עוד נטען, כי מהעובדה שחברת הביטוח לא הגישה תגובה לבקשה לצירופה כנתבעת, ואף הגישה כתב הגנה על דרך טען ביניים, ניתן להסיק שהיא אינה מתנגדת לבקשה לצירופה כנתבעת. באשר לשאלת הסמכות, טענה התובעת כי לאור המחאת הזכות שצורפה לכתב ההגנה, לפיה הנתבעת המחתה את זכויותיה לכספי הפוליסה לבנו של המנוח, הרי שאין מקום לחלוק על כך כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי בכתב ההגנה הסכים בנו של המנוח לסמכותו של העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. בנוסף גם חברת הביטוח לא הגישה תגובה לעניין זה, ואף הגישה כתב הגנה על דרך טען ביניים, וניתן להסיק כי היא אינה מתנגדת לסמכותו של בית המשפט. התובעת ביקשה כי במידה ויוכרע כי הסמכות העניינית אינה מסורה לבית משפט זה, יש להותיר את הצווים הזמניים שניתנו על כנם על מנת למנוע סיכול התביעה. בתגובה לטיעונים הנוספים של התובעת טענה הנתבעת כי: התובעת אינה יכולה להתנגד להמחאת הזכות ובאותה העת לטעון כי לאור המחאת הזכות הסמכות הינה לבית המשפט לענייני משפחה. נטען כי כל רצונה של התובעת הינו ליצור לחץ כלכלי על הנתבעת. ישנו ספק אם קיימת סמכות עניינית לבית משפט זה כלפי בנו של המנוח, שכן יחסי המשפחה לא תרמו לסכסוך שהינו סכסוך אזרחי גרידא. חברת הביטוח לא יכולה הייתה להגיש כתב הגנה על דרך של טען ביניים, והיה עליה להגיש את "טען הביניים" לבית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בתביעה, והוא בית הדין לעבודה. אין מדובר בתביעה שעילתה סכסוך בקשר לירושה מאחר וטענתה העיקרית הינה כי יש לקבוע שהיא המוטבת היחידה בפוליסה, משמע - גם לשיטתה כספי פוליסת הביטוח אינם חלק מהעיזבון. יצוין כי חברת הביטוח לא הגיבה לבקשה לצירופה כצד לתביעה ואף לא מסרה עמדתה באשר לשאלת הסמכות. דיון והכרעה טענות הצדדים באשר לשאלת הסמכות ושאלת צירוף צדדים שאינם בני משפחה כצד לתביעה נטענו בערבוביא, ולעיתים אף נטענו טענות עובדתיות סותרות לשם ביסוס הטענות המשפטיות של כל צד. לשם הסדר הטוב, ולצורך הכרעה ברורה ונהירה יש לדון ראשית בשאלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה דנן, שכן רק לאחר מתן תשובה חיובית לשאלה זו יהיה מקום לדון בשאלת צירוף צדדים נוספים לתביעה. מעיון בפסיקה העוסקת בסוגיה זו עולה כי גם בפועל מתנהלים הליכים מסוג זה בערכאה האזרחית. עוד יצוין כי במקרה דנן צו הירושה בעניין המנוח ניתן ללא שהוגשה כל התנגדות, ואין חולק כי התובעת ובנו של המנוח הם יורשי המנוח על פי דין. גם נקודה זו מלמדת על כך שלא מדובר בסכסוך 'בקשר לירושה' כהגדרת חוק הירושה. לסיכום, לאור העובדה שנושא התביעה הינו כספי פוליסת הביטוח המסקנה הינה כי לא מדובר בסכסוך בקשר לירושה ועל כן אין לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בו, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. תחולת ס' 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה - האם עסקינן בסכסוך בתוך המשפחה? העילה המרכזית בגינה הוגשה התביעה היא, לשיטת התובעת, תקלה או טעות, במכוון או בשוגג, של סוכן חברת הביטוח שבגינה לא נרשמה היא כמוטבת בפוליסות הביטוח, ונותרה רשומה הנתבעת, שלא חיה עמו מזה 21 שנים. לאור האמור, הצדדים העיקריים הראויים לתביעה הינם חברת הביטוח והנתבעת: חברת הביטוח, מאחר ולתובעת טענות כלפי התנהלותה של סוכן חברת הביטוח שהוא שליח של חברת הביטוח. לעניין זה ראה דברי התובעת בבקשה לצירוף נתבעים: "נוכח האמור יובהר כי חברת *** לא הייתה מופיעה כצד לתביעה, אלא כמחזיקה בלבד, אילולא הטענות המפורטות בסעיף 42-47 לתביעה, על פיהן יש למבקשת חשש מבוסס כי הוראות המנוח, על פיהן יש לקבוע אותה כמוטבת בפוליסות הביטוח, לא נרשמו, עקב התנהלותו הפסולה של סוכן הביטוח" (ר' ס' 15 לבקשה). הנתבעת הינה צד לתביעה, הן מכוח היותה המוטבת הרשומה לה מגיעים כספי פוליסת הביטוח והן לאור טענות התובעת לפיהן הייתה מיודדת עם סוכן הביטוח (ר' ס' 47 לכתב התביעה). הטענות הרבות של התובעת באשר לשינוי הנסיבות ולכוונת המנוח מופנות בעיקרן כלפי הנתבעת, והיא נדרשת להגיב להם. הסעד המבוקש בתביעה הוא ביטול הוראת המוטב הקיימת וקביעה כי התובעת הינה המוטבת היחידה בפוליסות. סעד זה מופנה אל חברת הביטוח, ופוגע בזכויותיה של הנתבעת. לאור עילת התביעה העיקרית והסעד לו עותרת התובעת, הצדדים הראויים לתביעה הינם חברת הביטוח והנתבעת. כמו כן, לאור עילת התביעה הרי שלא מדובר ב"סכסוך בתוך המשפחה" כהגדרתו בחוק, אלא בסכסוך, אשר על פי הנטען ע"י התובעת, נובע מרשלנותה של חברת הביטוח, או סכסוך באשר לאופן פרשנות חוזה הביטוח. טוענת התובעת: בנו של המנוח הינו צד לתביעה והיחסים המשפחתיים ביניהם תרמו משמעותית לסכסוך, ועל כן נתונה הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה. אני סבור כי טענה זו של התובעת דינה להידחות. ראשית, יצוין כי אין די בעצם היות בנו של המנוח צד לתביעה בכדי להקנות לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות לדון בתביעה דנן, וזאת לאור העובדה שאין מדובר בתביעה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה והרי יש צורך בקיומם של שני התנאים גם יחד. שנית, איני סבור כי בנו של המנוח הוא צד ראוי לתביעה כלל. בנו של המנוח הינו לכל היותר צד "מעין פורמלי", מאחר והוא צפוי ליהנות מכספי הביטוח כתוצאה מזכותה של הנתבעת, אמו. אין לתובעת כל עילה ישירה כלפי בנו של המנוח ואף לא מבוקש כלפיו כל סעד. איני רואה בהמחאת הזכות מהנתבעת לבנו של המנוח סיבה לקביעה כי ה'יריב' הראוי לתובעת הינו בנו של המנוח. עילת התביעה נבחנת ביום הגשת התביעה ואילו המחאת הזכות נעשתה כשלושה חודשים לאחר הגשת התביעה. מה גם שלטענת התובעת המחאת הזכות נעשתה למראית עין בכדי למנוע את צירופה של הנתבעת להליך, ויש לדון בטענותיה טרם החלטה בדבר היעדר יריבות בין התובעת לנתבעת. עוד טוענת התובעת כי בנו של המנוח הינו צד לתביעה מאחר והיה ותבוטל הוראת המוטבים כספי הביטוח יהיו חלק מהעיזבון, ואז יש לקבוע כי היא בעלת הזכויות במחצית מהכספים וזאת מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג-1973) (להלן: "חוק יחסי ממון"), והמחצית הנותרת תחולק ליורשים, דהיינו לה ולבנו של המנוח. ראשית, סבורני כי טענה זו מקדימה את המאוחר, שכן התובעת מבססת את טענתה לסמכות בית המשפט על הכרעה משפטית שטרם נתקבלה לפיה יש לבטל את הוראת המוטב ויש לכלול את כספי הפוליסות בעיזבון. ויוער, כי במקרה דנן הסכימו התובעת והמנוח בהסכם הפירוד משנת 2005, לו ניתן תוקף של פסק דין, כי לתובעת לא יהיה חלק בכספי הביטוח באופן מפורש. התובעת טוענת כנגד תוקפן של הסכמות אלה, אך מאחר וכאמור כספי הפוליסה אינם בכלל העיזבון, הרי שאין מקום לדון בטענות אלה. אשר על כן, טענותיה של התובעת באשר לזכותה בכספי הפוליסה מכוח יחסי ממון דינן להידחות. בתוך כך, טענותיה כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה מאחר ולו הסמכות לדון בתביעות מכוח יחסי ממון - נדחות אף הן. טענותיה באשר להיותה אלמנתו של המנוח תהיינה רלבנטיות לעניין ההכרעה בשאלה למי התכוון המנוח להותיר את כספי פוליסת הביטוח, וזאת לפי פרשנות חוזה הביטוח. לסיכום, לאור כל האמור לעיל סבורני כי אין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתביעה דנן והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. טרם סיום לאור מסקנתי כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתביעה דנן, הרי שאין מקום לעשות שימוש בס' 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. מעבר לצורך אתייחס בקצרה לבקשה לצירוף הנתבעים. כפי שפורט לעיל סבורני כי הצדדים הנכונים לתביעה הינם הנתבעת וחברת הביטוח. אשר על כן, ובמידה והייתי סבור כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, ולא כך, אין ספק כי יש מקום לצירוף צדדים אלה לתביעה, וזאת לשם בירור הסכסוך כדבעי. סוף דבר לאור האמור, ובהתאם להוראת ס' 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התביעה לבית המשפט השלום בפתח תקווה. צווי העיקול שניתנו יוותרו על כנם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ירושהפוליסה