האם אפשר לקבל פיצוי על רכוש שהלך לאיבוד אחרי עיקול ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן רכוש מעוקל: 1. התביעה שבפני היא תביעה כספית, בגין התרשלות של הנתבעת במהלך ביצוע פעולות לעיקול מחפרון שבבעלות התובע, באופן שהביא לאובדן המחפרון בהיותו מעוקל ותפוס על ידה. על אובדן המחפרון נימסר לתובע בעת שנציג מטעמו הגיע למחסני צד ג'1 בהתאם להודעה שנימסרה לו על ביטול העיקול ושחרור המחפרון. 2. הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות הואיל והתובע, הוא האחראי בעצמו או ע"י צד ג' 2 מטעמו, לגניבת המחפרון או להיעלמותו (להלן-"האירוע"), במהלך העברתו למחסני צד ג'1 באמצעות צד ד' 1 (להלן-"צד ד'"). הנתבעת, מודה באחריותה על מיטלטלין מעוקלים שנתפסים על ידה ובכללם המחפרון, אך טוענת כי בנסיבות האירוע היא פטורה מאחריות, לאור אשמו של התובע שהיה אחראי לגניבה או אשמו של צד ג'2, שהיה מעורב בגניבה. הנתבעת טוענת, כי היא מילאה את חובתה לשמירה על המחפרון בעת העברתו למחסני צד ג'1 ואין להלין כנגדה על גניבתו מידי צד ד' שביצע את העברתו למחסנים. 3. הנתבעת, שלחה ביום 20.2.07 הודעה מתוקנת לצדדים שלישיים וטענה לזכותה לקבלת שיפוי מצד ג'1 על פי ההתקשרות בינה לבין צד ג'1 (נספח ב' לתצהירו של מר מזרחי מטעם הנתבעת, להלן - "ההסכם") וכן טענה לאחריותו של צד ג'1 לאירוע, מכוח ההסכם. 4. הנתבעת דחתה את טענות התובע בנוגע לנזקיו ושיעורם וכן טענה בדבר זכותה לקזז את חובותיו של התובע על פי ההסדר שהושג ביניהם לביטול העיקול בכפוף לתשלום חובותיו למס הכנסה על פיו, הואיל והוא לא עמד בו. 5. צד ג'1 דחה את טענות התובע בנוגע לאחריותו לאירוע ולנזקי התובע וניטען כי התובע אחראי לגניבת המחפרון, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו לרבות צד ד' 2. לטענתו, עובד של צד ד'1 שנהג במחפרון לצורך העברתו למחסניו של צד ג' 1 (להלן-"המחסן"), הותקף ע"י מי מטעמו של התובע ו/או צד ד'2. בנוסף ניטען כי כל פעולותיו היו בהתאם להוראות הנתבעת להעברת המחפרון, ולא היה בידו למנוע את האירוע בפרט כאשר הוא אינו אחראי למתן אבטחה או ליווי בהעברת המחפרון למחסן. הנתבעת, היא האחראית לקביעת נוהלי הבטיחות והיתה מעורבת בהעברת המחפרון. לפיכך, ההסכם לא הופר על ידו ואין לחייבו בנזקי התובע, המוכחשים על ידי צד ג'1. 6. צד ג' 1 שלח הודעה לצד ד'1 שהיה אחראי להעברת המחפרון ממקום תפיסתו למחסן, בהיותו ספק שלו. בנוסף לכך, נשלחה הודעה לצד ד'2 מטעם צד ג'1 בהיותו לטענתו, האחראי לגניבה. 7. צד ד' 1 טען כי האחריות לאירוע מוטלת על התובע ובהתאם לכך, אף נוהל עימו לגירסתו מו"מ, כדי למנוע את קיומו של הליך פלילי עקב הגניבה. כמו כן ניטען, כי הוא פעל לפי הנחיותיו של נציג הנתבעת בכל הקשור להעברת המחפרון למחסן. 8. התובענה, נשמעה בפני שלושה מותבים ונוצרו עיכובים חוזרים ונישנים בשמיעתה, בין השאר עקב צירוף צדדים נוספים אשר מאוחר יותר חלק מהם נמחקו מכתב התביעה לבקשת שולחת ההודעה וכן עקב תיקון כתב התביעה. בנוסף לכך, עלה קושי להביא להתייצבותו של עובד מטעם הנתבעת אשר התובע ביקש להזמינו לעדות לאחר שתצהירו הוצא ע"י הנתבעת והוצא כנגדו צו הבאה. בסופו של יום, חזר בו התובע מדרישתו להביא להתייצבותו של העד. בחינת המסכת העובדתית: 9. התובע העיד על מסירתו את המחפרון לאחיו, לצורך הבאתו לטיפול במוסך בעזאיים. לדבריו, בזמן ששהה בביתו הודיע לו אחיו על תפיסת המחפרון ע"י הנתבעת (עמ' 20 שורות 25-21). על היעלומות של המחפרון, נודע לו לראשונה רק בזמן שנציגיו סאמר ומוחמד הגיעו למחסן, כאשר נימסר להם שהם חשודים בגניבתו (עמ' 21 שורות 2-1 ושורות 18 ו-22). 10. אחיו של התובע, מר חליל עודה העיד על נסיעתו במחפרון בעצמו ועל עיכובו במחסום, ע"י הגובים מטעם הנתבעת, בהיותו בדרכו למוסך בעזאיים. העד, תיאר את הורדתו מהמחפרון לפי דרישת הגובים ועל הדרישה למסירת הרישיון של המחפרון לידי הגובים. לדבריו, נאסר עליו להתקשר על אתר לתובע על מנת להודיע לו על תפיסת המחפרון ורק כשעה וחצי מאוחר יותר לאחר שניתנו לו מסמכי התפיסה והעיקול מהגובים לצורך מסירתם לתובע, ניתנה לו האפשרות להתקשר לתובע ולהודיע לו על התפיסה (עמ' 2 שורות 23-20, עמ' 3 שורות 4-1, דו"ח העיקול צורף כנספח ד' לתצהירו של התובע). 11. הגובה מטעם הנתבעת מר גיא בן זקן העיד על עיכוב המחפרון על ידו בהגיעו למחסום לצורך בדיקת קיום חובות לרשות המיסים, של הבעלים עליו. במסגרת הבדיקה, התקבל אצלו מידע על חוב של התובע למס הכנסה ובהתאם לכך, הוטל עיקול על המחפרון על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) על פי אישור שניתן לו ע"י פקיד השומה ובאישורו של הממונה, מר משה מזרחי. 12. לדברי מר בן זקן, ה'גרריסט' מר שוויקי מטעם צד ד' (להלן- "הגרריסט") עלה על המחפרון לאחר שקיבל לידיו עותק מדו"ח העיקול ונסע מהמחסום. לאחר חלוף כ-5 דקות מרגע עזיבת המחפרון את המחסום, נמסר לו טלפונית ממשרדי הנתבעת כי הגרריסט, הותקף. לפיכך, הוא מיהר למקום האירוע (ליד צומת קוקה-קולה) וראה את הגרריסט חבול והמחפרון, אינו בנימצא. העד תאר את העברת המחפרון : "הנהג מטעם הגרריסט שנהג במחפרון הגיע עם הגרר. על מנת לחסוך בזמן, הוחלט שיקח את המחפרון בנסיעה אליו, והשאיר את הגרר במקום" (עמ' 7 שורות 21 ו- 28-27 ). על אופן פינוי המחפרון למחסן לאחר תפיסתו אמר העד כי הגרר היה קטן כדי להעלות עליו את המחפרון ולפיכך "כדי לזרז את התפיסה, הוחלט שיסע במחפרון ואז יעבור לגרר כבד יותר. כך עושים בדרך כלל לפי הצורך" (עמ' 8 שורות 2-1) וקודם לכן אמר העד כי יתכן שהגרר חיכה בגבעה הצרפתית (עמ' 6 שורה 16 ). 13. מר בן זקן אמר בעדותו, כי היו מקרים בהם שוטר ישב ברכב הגרר וכי לא ידוע לו על נוהלי הביטחון להעברת מעוקל. לדבריו, בזמן שהמחפרון נתפס היה מצוי בו רק הנהג מטעם התובע ולא זכור לו, על הגעתו של אדם אחר מטעם התובע למחסום ברכב אחר בזמן שבוצע העיקול ועובר ליציאת המחפרון מהמחסום לצורך העברתו למחסן. קיימים מקרים בהם נציגי הנתבעת, מבקשים אבטחה נוספת לצורך ביצוע התפיסה אך במקרה הנידון לדידו "לא היתה הערכה שיכול לקרות משהו וכניראה טעינו בהערכה זו" ( עמ' 7 שורות 21 , 28 -27). 14. הנתבעת, לא הודיעה לתובע על היעלמותו או על גניבתו של המחפרון עם קרות האירוע או בסמוך לאחריו. להיפך הוא הנכון, הנתבעת מסרה לתובע הודעת ביטול העיקול (נספח ו' לתצהירו של התובע, להלן-"הודעת הביטול") ולפיה הוא מוזמן להגיע למחסן על מנת לשחרר לידיו את המחפרון, לאחר שהושג הסדר תשלומים בתיק מס הכנסה שלו (נספח ה' לתצהירו של התובע,להלן-"ההסדר"). לא הוכח כי בקרות האירוע התעורר חשד כנגד התובע על מעורבותו בגניבה ובהתאם לכך, גם לא דווח למשטרה על חשד כנגדו. לפיכך, עולה תהייה בנוגע להתנהלות הנתבעת שנמנעה מלדווח לתובע על גניבת המחפרון, למרות שלא היה בשלב זה חשד מצידה למעורבותו בכך ואף הוצג בפניו מצג כאילו המחפרון מצוי בחזקתה וניתן לשחררו, למרות גניבתו ביום העיקול. כך גם עולה שאלה בדבר הימנעות הנתבעת מהגשת תלונה על גניבת המחפרון ותקיפת הגגריסט, מיד לאחר התרחשות האירוע, אלא רק לאחר 11 יום ממועד גניבתו. מר מזרחי שהעיד מטעם הנתבעת אמר בעדותו כי טעות בידי הנתבעת, שלא הגישה תלונה קודם לכן ולא מתפקידו, להגיש את התלונה (עמ' 14 שורות 12-8). 15. בתום חקירת המשטרה הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד מאן דהוא ובכלל זה צד ג' 2 או מר סאמיר בגין הגניבה או התקיפה. במסגרת חקירת האירוע נחקרו בין היתר התובע , מר שוויקי - הגרריסט, ונציגי התובע שהגיעו למחסן כדי לשחרר את המחפרון. בהחלטת המשטרה והפרקליטות, יש אם כן כדי לחזק את הכחשת התובע בדבר מעורבותו באופן כלשהו באירוע. 16. שמעתי את עדותו של הגרריסט מר שוויקי, ולא התרשמתי שזכרונו שמור היטב ביחס לאירוע בכללותו כי אם לפרטים מסויימים, באופן המעורר תהייה על מהימנותו. מעדותו לא השתכנעתי כי הוא הותקף פיזית באופן שגרם לו לחבלה (עמ' 4 שורות 29-28 ) והוא הודה, כי לא ניזקק לטיפול רפואי כלשהו. מנגד, העד מר בן - זקן שפגש את הגרריסט בסמוך לאחר תקיפתו, העיד על שריטות קלות ועל היותו חבול (עמ' 6 ועמ' 10 שורה 25) למרות שמעדותו של הגרריסט, לא הוכח כי היו לו שריטות וסימני חבלה ומי מהעדים, לא לא טרח לצלם את סימני החבלה. מעדותם של השניים הוכח שהגרריסט, הורד מהמחפרון לאחר חסימתו בכביש ע"י רכב אחר. כתוצאה מכך, בגדיו היו סתורים מבלי שהושחתו. הגרריסט, לא זכר פרטים רלבנטיים לאירוע אף שצפוי היה שיזכור אותם, כדוגמת מס' האנשים שתקפו אותו ועלו סתירות בנידון, בין תצהירו, עדותו והודעתו במשטרה. בכל פעם נקב העד, במספר אחר של מס' המעורבים באירוע. 17. בנוסף לכך, עולה תהייה על כך שהגרריסט או מעסיקו צד ד'1, לא מיהרו להגיש תלונה למשטרה על האירוע וכן לא שמעתי בעדותם על כך שווידאו עם הנתבעת, על הגשת תלונה על ידה. תלונה כאמור לעיל, הוגשה רק לאחר 11 יום ממועד האירוע. 18. בחנתי את טענת הנתבעת על מעורבותו של התובע בגניבה שבוצעה באמצעות שליחיו, לבקשתו. לא הוכח, כי עלה בידי התובע להודיע לצד ג'2 או לאדם אחר מטעמו על העיקול מיד לאחר תפיסת המחפרון, באופן שהיה מאפשר את הגעתו של צד ג'2 או מי מטעמו, למקום תקיפת הגרריסט והגניבה. האירוע, התרחש כ-5 דקות לכל היותר לגירסת מר בן זקן, מרגע עזיבת המחפרון את המחסום, בנסיעה. הוכח, כי הדיווח מאחיו של התובע לתובע על העיקול והתפיסה, נעשה רק לאחר שנימסר לו דו"ח העיקול וזאת כשעה וחצי לאחר עיכובו במחסום והדבר לא ניסתר בראיות הנתבעת או הצדדים האחרים, ולא הוגשו מחקרי תקשורת מרגע התפיסה ועד לאחר עזיבת המחפרון מהמחסום כדי להוכיח מסירת הודעה לתובע בסמוך לאחר התפיסה. 19. בנסיבות אלו, לא הוכח כי היה בידי התובע או מי מטעמו, למהר לשלוח אנשים מטעמו לגניבת המחפרון ולא סביר הוא שהיה עולה בידי נציגי התובע, להספיק להגיע עד לצומת קוקה-קולה או בסמוך לה, המצוי במרחק נסיעה של כ- 7-5 דקות מהמחסום בשים לב למועד מסירת ההודעה על העיקול לתובע ובזמן, שאחיו מצוי לבד מטעם התובע במחסום, כפי שעולה גם מעדותו של מר בן זקן (עמ' 7 שורה 3). לפיכך, לא צפוי שיעלה בידי התובע ל"הזמין" את הגניבה שכן, רק אחיו שנהג במחפרון היה מצוי שם בזמן התפיסה. 20. הנתבעת וצד ג'1 לא ביצעו מסירה כדין לצד ג'2 מוחמד עיד. לפיכך לא הוכחו בשלב טענותיהם על אחריותו לגניבה וכן לא הוכחה מעורבותו של התובע בגניבה ולא הוגש כאמור לעיל, כתב אישום בגינה. עדותו של מר שוויקי לא עשתה עלי רושם מהימן בעניין איומים כלפיו ע"י מי מטעם התובע ולא הוכחה גירסתו של צד ד'1 לפיה הגרריסט אויים וכי התנהל איתו מו"מ לביטול התלונה בגין הגניבה, בפרט כאשר הנתבעת היא שהגישה את התלונה ולא הגרריסט. כמו כן, צפוי היה שצד ד' או הגרריסט, ימהרו להגיש תלונה על הטרדתם בפרט כאשר הגרריסט הוזמן קודם לכן לחקירה בגין האירוע. 21. כך, לא הוכחו הטענות על אחריותו של התובע לאירוע של גניבת המחפרון. אחריות הנתבעת למחפרון: 22. הנתבעת מודה בכתב ההגנה וכן בסעיף 24 לסיכומיה, כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית שלה כלפי התובע לשמירה על המחפרון . הנתבעת, ביצעה עיקול של מטלטלין שבבעלות התובע ובהתאם לכך, היה עליה להבטיח את הגעת המחפרון למחסן, מבלי שייגרמו לו נזקים עקב פעולותיה לביצוע העיקול והעברתו לשם. אחריותה של הנתבעת למחפרון היא מכוח דיני הנזיקין, על פי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 ויש לבחון אם היא התרשלה, במעשה או במחדל במסגרת פעולות העיקול למרות האחריות המוטלת עליה בנוגע למחפרון. אחריותה של הנתבעת היא גם מכוח חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן- "חוק השומרים") בהחזיקה במחפרון כשומר סטטוטורי במסגרת הסמכויות הנתונות לה על פי החוק ופקודת המיסים (גביה). שמירה זו, אין לצידה טובת הנאה לשומר ועל כן היא בגדר שומר חינם, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק השומרים (ראה: ספרה של ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז- 1967 מיסודו של ג' טדסקי, עמ' 106, 114).לפיכך, יש לבחון אם הנתבעת התרשלה בשמירה על המחפרון לאחר תפיסתו על ידה. הנתבעת, לא דרשה תשלום מהתובע בגין העברת המחפרון למחסן אף שהוכח כי היא דרשה ממנו להסדיר את התשלום עם צד ג'1 בגין אחסנתו במחסן, עם שחרורו (כאמור בהודעת ביטול העיקול). לפיכך, התובע לא הוכיח שהנתבעת היא בגדר שומר שכר כהגדרתו בסעיף 1(ג) לחוק השומרים, שלגביו אחריותו היא אחריות מוחלטת מכוח סעיף 2(ב) לחוק, למעט היכן שקיים פטור עקב אונס או כוח עליון. אחריותה של הנתבעת כלפי התובע, חלה גם כאשר היא העבירה את השמירה לצד ג'1, על פי סעיף 7(א) לחוק השומרים. בנסיבות אלה, חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת היא חובת זהירות של שומר סביר (ראה: ע"א 341/80 עלי נ' ששון ואח', פד"י ל"ו (3) 281, 288). 23. פעולותיה של הנתבעת, ייבחנו אם כן בהתאם לנסיבות בהן הועבר המחפרון לחזקתה, מקום האירוע בתפיסתו ליד תחומי הרשות הפלסטינאית, וניסיונה מעיקולים קודמים לבחינת האפשרות לצפות את הגניבה. 24. מעדותו של מר בן זקן עולה כי האחריות להתקנת נוהלים לתפיסת מטלטלין, מוטלת על הנתבעת והמשטרה, היא האחראית על הביטחון בביצוע העיקולים. לדבריו, הנתבעת עוקבת טלפונית אחר התפיסה תוך כדי ביצועה וניתן אישור לביצוע העיקול והתפיסה ע"י המוסמכים לכך מטעמה. פעולות התפיסה מבוצעות בסיוע ובליווי של שוטרים. בתפיסה הנידונה, התלוו לפחות 3 שוטרים בשכר, גובה וכן צוות משמר הגבול (עמ' 5 שורות 3-4 ועמ' 7 שורות 12-10). מכאן אני למדה, שהנתבעת היתה מודעת היטב לקושי ולסיכון הטמונים בתפיסת מעוקלים ובהעברתם למחסני ההוצאה לפועל, ובהתאם לכך היא דאגה לשיטור בהיקף לא מבוטל בעת ביצוע העיקול. למרות זאת, מהתנהלות הנתבעת עולה כי למרות שהיא דאגה לאבטחה ולפיקוח ראוי על פעולת העיקול עצמה, היא הבחינה בין שלב זה של העיקול לבין שלב העברת המחפרון למחסן מבלי שהוכיחה שהיה מקום להבחין בנוגע לרמת הסיכון בין השלבים השונים. יש ליתן משקל למחדלה זה של הנתבעת, לנוכח מקום התפיסה והעברת המעוקל, בסמוך לתחומי הרשות הפלסטינאית היכן שקיים סיכון מוגבר להיעלמותו של המעוקל לתוך תחומי הרשות, באופן שיכביד עליה באיתורו לאחר גניבתו, כפי שקרה בפועל ומבלי שאף טרחה לחפש אחריו, מיד לאחר קרות האירוע. 25. מהעדויות מטעם הנתבעת ניתן ללמוד כי לא ניתנו על ידה הנחיות לגובה, על מנת להבטיח את קיום חובותיה כאחראית על המעוקל שעבר לחזקתה, במתן שמירה ואבטחה עד להצלחת פעולת העיקול בהבאת המחפרון, למחסני ההוצאה לפועל והיא נמנעה מלבקש ליווי של המשטרה להעברת המחפרון למחסן. מעדותיהם של מר בן זקן, מר סבן והגרריסט עולה כי קיימים מצבים, בהם אכן ניתן ליווי של שוטר להעברת המעוקל, עד להבאתו למחסני ההוצאה לפועל. 26. לא הוצגו קריטריונים לקבלת החלטה, בשאלת הצורך בליווי בין אם בנוהל ובין אם במסמך אחר של הנתבעת. מר בן זקן העיד על צורך בליווי במקרים בהם יש התנגדות לעיקול ומעדותו עולה שהיה לנתבעת חשש לעיתים מפני פגיעה ב'גרריסט'. לפיכך לדבריו: "היכן שחושבים שיש סיכוי שיקרה משהו לגרריסט ברכב, אז הצמדנו שוטר איתו עד למחסן " (עמ' 7 שורות 20-21). הוסיף העד ואמר: "היו מקרים ששוטר ישב ברכב של הגרר, אני לא יודע מי אחראי על הגעה למחסן מבחינת ביטחון, אנחנו רוצים שהרכב יגיע למחסן, אבל אני לא יודע על הנוהל (עמ' 8 שורות 5-1). בנסיבות שבפני, אין חולק כי הגרריסט נסע בגפו במחפרון וללא ליווי של שוטר במחפרון או בסמוך אליו. 27. העברת המחפרון, בוצעה בנהיגה במחפרון ולא בהעמסה על רכב גרר כדי לחסוך בזמן ולזרז את העברתו של המחפרון (בהתאם לעדותו של מר בן זקן, כמובא לעיל). צד ד' העיד כי העברת המחפרון בנהיגה בו וללא רכב גרר, בוצעה על מנת למנוע עיכוב לצורך העברתו לגרר, שהיה מצוי ליד מעלה אדומים. לפיכך, הוא הורה לעובד שלו בתיאום עם נציג הנתבעת, להתקדם עם המחפרון לכיוון "קוקה-קולה" ושם הוא יועבר לגרר כבד, הואיל וצריך לדבריו, גרר כבד יותר מ- 4 טון. כדברי מר סבן: "יצאתי מתלפיות עם הגרר לכיוון צומת קוקה קולה לגבעה הצרפתית, והוא (הגרריסט- מ.ל.) יצא מהמחסום. הסידור הזה של העמסה כזו, שהמקום של המחסום הוא כזה, אני לא יכול לחסום את הכביש לצורך העמסת המחפרון, אז נוהגים כפי שעשינו כאן (ע"מ 6 שורות 27-22). הוסיף מר סבן ואמר כי הוא, לא מחליט על נסיעת הגרר במחפרון בעצמו ולא היה ידוע לו אם הגרריסט נוסע לבד אך הוא ידע שהכלי, כבר עוקל. לדבריו, הנתבעת אחראית לכל נושא העיקול כולל הגעה למקום, והוא אינו אחראי על הביטחון והאבטחה. הגובים, הם אלו שמחליטים אם להורות על ליווי לפעולות הגרירה. מר בן זקן העיד כי היו מקרים של גניבת רכב, לאחר ביצוע עיקול ולאחר שהרכב הועבר כבר לחזקת הגרריסט, בדרך של בגניבה עצמית ע"י בעליו (עמ' 7 שורה 1) . 28. על מנת ללמוד על רמת השמירה והדאגה של הנתבעת למחפרון, בחנתי את הנורמות שנקבעו על ידה לגרירתו, אם היתה הקפדה עליהן, בהתאם להסכם בינה לבין צד ג'1 ולנספחיו. אין בהסכם, הוראות המחייבות את צד ג'1 בקיום נוהל כלשהו בביצוע הגרירה אך קיימת הוראה המחייבת את צד ג'1, לפעול לפי הוראותיו של הרכז מטעם הנתבעת. שיקול הדעת בנוגע לאופן העברת המעוקל למחסן נתון על פי ההסכם ובהתאם לעדויות, בידי הנתבעת וההחלטה על מתן ליווי להעברת המעוקל נתונה בידיה ובידי המשטרה, הפועלת לצידה לפי בקשתה. 29. בנסיבות שבפני הוחלט עם ביצוע העיקול, על העברת המעוקל למחסן בנסיעה, להבדיל מגרירתו על גבי רכב גרר. ההחלטה התקבלה על דעת הגובה משיקולי יעילות, על מנת לזרז את ביצוע העיקול וכן לדברי מר סבן, כדי למנוע את חסימת הכביש בהכנסת רכב גרר כבד עד למחסום בו בוצע העיקול. יוער ויובהר כי ההחלטה לבצע עיקולים במחסום, נתונה בידי הנתבעת ועליה לצפות קושי בהכנסת רכב גרר כבד, וליקח זאת בחשבון עם קבלת ההחלטה על ידה, לבצע עיקולים במחסום הנידון, בשים לב לתנאי הכביש. היה על הנתבעת להעריך מראש את הסירבול וההכבדה שעשויים להיגרם לתנועה בהבאת רכב גרר למחסום. כך גם, מעדותו של מר סבן לא הוכח כי לא ניתן היה להכניס למקום רכב גרר, אלא שניראה היה כי יהיה בכך כדי לחסום את התנועה עד לגמר העלאת המחפרון על הגרר. הגובה מטעם הנתבעת, העדיף לזרז את הליך העיקול והתפיסה במתן אפשרות לצד ד', להעביר את המחפרון בנסיעה ללא עוררין מצידו ובהסכמתו, כפי שעולה מעדותו של מר בן זקן ומעדויותיהם של הגרריסט ושל מר סבן. 30. כמו כן, לא הוכח כי נעשתה הערכה ע"י הנתבעת ביחד עם המשטרה, בנוגע לסיכון או לקושי צפוי בהעברת המחפרון בנהיגה, בטרם הוחלט על העברתו בנסיעה. ההחלטה התקבלה למרות ידיעתו של מר בן זקן ומר סבן, על מקרים קודמים של גניבת מעוקל בזמן ביצוע עיקול. לפיכך, היה ידוע על חשש לפגיעה בפעולת העברת המחפרון, מחמת טיבו של הליך עיקול וכן מחמת ביצוע העיקול לעיני כל, במחסום. נכונים הדברים בפרט כאשר המחפרון מועבר בנסיעה איטית בשל איפיוניו, כפי שתואר ע"י הגרריסט. 31. מהעדויות נימצא כי היו מקרים קודמים, בהם רכבים הועברו למחסן בנהיגה לאחר עיקולם ולא הועלתה בזמנו וכך גם בנוגע להעברת המחפרון, טענה כלשהי מצד הנתבעת כנגד צד ג'1 או צד ד' בשל העברה בנהיגה. מר בן זקן הודה בעדותו כי בדיעבד, נימצא כי היתה טעות בהעברת המחפרון ללא מלווה הואיל ולא היתה הערכה נכונה של הסיכון (עמ' 7 שורה 28). 32. הנתבעת, לא הרימה את הנטל להוכיח כי היא הטילה את חובת האבטחה בהעברת המחפרון על צד ג' וכן לא הוכח כי היא ווידאה כי קיימת מיומנות או מומחיות של צד ג' בתחום האבטחה, על מנת להבטיח את קיום חובותיה כלפי התובע, לשמירה על המעוקל. מעיון בהסכם עולה כי הנתבעת הבטיחה כי קיימת מומחיות של צד ג'1 בתחום הביצועי/הטכני של הגרירה גופה בלבד וכן בחנה את יכולותיו של צד ג'1 להעמדת כלים וכוח אדם מספיק לצורך ביצוע הגרירה. 33. לפיכך, הנתבעת התרשלה בהחלטתה להעביר את המחפרון שלא על פי הנורמות שנקבעו על ידה להעברתו על רכב גרר ובהחלטתה, לאפשר את העברתו בנסיעה בו ומבלי להעמיד ליווי לאבטחתו בעת העברתו למחסן. ניתוק הקשר הסיבתי: 34. הנתבעת וכן צד ג' 1 טענו לניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגותם ובין קרות האירוע שגרם לנזק לתובע, המוכחש על ידם. לטענתם, לנוכח התערבותו של גורם זר שביצע את עבירת הגניבה הן פטורות מאחריות בהתאם לסעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הואיל ואשמו של מבצע הגניבה, היא הסיבה המכרעת לנזק. 35. בחינת ניתוק הקשר הסיבתי לנוכח אשמו של האחראי לגניבה , נעשית על פי הפסיקה בהתאם לשלושה מבחנים: מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הצפיות, שהוא המבחן הדומיננטי. מעורבותו של גורם זר, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי במקרים בהם התערבותו של אותו גורם היא בגדר צפייה סבירה והיכן שהתערבותו של אותו גורם, התאפשרה בין השאר מחמת התרשלות של הנתבעת. על פי מבחן השכל הישר, ישלל הקשר הסיבתי, אם האירוע התרחש בשל התערבות של גורם בלתי צפוי בעליל. כך גם יש לבחון האם במעשיה או במחדליה של הנתבעת, היה כדי ליצור תנאים שיאפשרו את התערבותו של הגורם האחר, באופן שאיפשר והקל על גניבת המחפרון. על פי מבחן הסיכון, בנסיבות בהן יוכח כי הסכנה של גניבת מעוקל היא סכנה מסתברת, על פי כללי האחריות המחייבים עם העברת מעוקל לידי הנתבעת, תיבחן התרשלותה של הנתבעת בהתאם למבחן הצפיות הסבירה, במודה למבחן הצפיות ( על הדימיון בין שני המבחנים ראה: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פד"י י"ז 449, 465). 36. על פי מבחן הצפיות, על הנתבעת להוכיח שלא היה בידה לצפות כי כתוצאה ממעשיה, יתרחש האירוע. הקשר הסיבתי, לא ינותק גם אחד הגורמים לאירוע ולנזק הכרוך בו, היה במעשהו של האחר היה משום רשלנות חמורה, או אף במתכוון, אם המעשה היה בגדר צפיות סבירה של המעוול (ראה: ע"א 2028/99 משה פאר נ' חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ ואח' ניתן ביום 3.4.01 בסעיף 7 לפסק הדין ). ניתוק הקשר הסיבתי, לא יתקיים בשעה, שהפוגע כאדם מן היישוב יכול היה, נורמטיבית, לצפות מראש את שאירע בפועל (ראה: ע"פ 8827/01 שטרייזט נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ז (5)506,518, ע"א 350/77 כיתן נ' רייס, פד"י ל"ג (2) 785,801 ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון נ' עוואד, פד"י מ"ד(1) 422,437 ודנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל , פד"י נו(4) 385, 391-393 ). על כך נאמר מפי כב' השופטת ד' דורנר בע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל ואח' נ' יואב מירו ואח', , תק-על 2003 (1) 17: "מושכלות ראשונים הם כי האופי המכריע של האשם על פי סעיף 62 (2) אינו נקבע על פי מידת אשמו של הגורם המתערב. הקשר הסיבתי אף לא ינותק רק משום שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות, או אף במתכוון. אלא היסוד המכריע באשם נקבע על פי תכונותיו, שבעטיין מוטלת החבות, ותכונות אלה ניתן לאתר על פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות, והם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון, ומבחן הצפיות". 37. כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת חייבת בשמירה קפדנית על המחפרון מרגע העברתו לחזקתה (ראה גם בסעיף 5 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). בנסיבות שבפני הוכח, כי היה ידוע לנתבעת על סיכון צפוי לגניבת מעוקל ולא הוכח כי בנסיבות שבפני, הוסר החשש לגניבתו או לתקיפת הגרריסט כדי לחבל בהעברתו למחסן. גניבת מעוקל המצוי על רכב גרר, כפי שצריך היה להיעשות על פי הנורמות שנקבעו בהסכם, היתה קשה וכמעט בלתי אפשרית. בשונה מכך, העברת מעוקל בנהיגה כאשר עסקינן, ברכב פתוח הנוהג בכבדות ומבלי שמצוי בו מלווה וללא אמצעי התראה למקרה של מצוקה של הגרריסט, מעידה על התרשלות בהעברתו שאין בהתערבותו של אדם אחר, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בשל חובת הנתבעת לצפות את האירוע שיכול שיתרחש. 38. הוכח כי הנתבעת נהגה אחרת בעיקולים, לנוכח ניסיונה וחששה מפני גניבה או פגיעה בגרריסט שהתרחשו בעבר. נוכחותו של מלווה, וקל חומר שוטר, ברכב המעוקל היתה בה כדי להרתיע מביצוע עבירה לגניבת המחפרון. בנוסף לכך, אילו היה מלווה במחפרון או ברכב מלווה לצידו, היה בידו לסייע לגרריסט בעת תקיפתו ולהקטין את הסיכוי להצלחת הגניבה. 39. בנסיבות אלו התקיימו מבחן הצפיות והסיכון, בדרגה שאינה מביאה לניתוק הקשר הסיבתי בין מחדליה של הנתבעת לנזק שארע , למרות התערבותו של גורם אחר בביצוע הגניבה. 40. בשולי הדברים ייאמר, כי הנתבעת היא שקבעה את התנאים והדרישו להעברת מעוקל ברכב גרר, ולצורך כך שכרה שירותי גרירה ולא שירותי נהיגה, כפי שעולה מההסכם. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה יש להשוות בין העברת המעוקל בנהיגה לבין נסיעתו של כל רכב אחר בכביש, ללא ליווי. לא בכדי, שכרה הנתבעת שירותי גרר ולא שירותי נהיגה מצד ג'1 והיה ידוע לה על סיכונים צפויים אשר בגינם היא דאגה למתן ליווי בהעברת המעוקל ולא רק במעמד התפיסה. לפיכך, במתן רשות לגרריסט להעביר את המעוקל בנהיגה, התרשלה הנתבעת (ראה: ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ז (2) 346, 366). 41. סופם של דברים, אני קובעת כי הנתבעת התרשלה בשמירה על המחפרון בעת העברתו למחסני ההוצאה לפועל, והאחריות מוטלת עליה לפצות את התובע בגין נזקיו. בחינת הנזקים: 42. התובע, טען בדבר ארבעה רכיבי נזק: האחד, עלות המחפרון בסך 150,000 ₪ במועד הגשת התביעה. השני, אובדן רווחים וימי עבודה ממועד שחרור המחפרון ע"י פקיד השומה ביום 26.12.02 ועד ליום הגשת התביעה בסך 800 ₪ ליום. בנוסף טען התובע לזכותו לפיצוי בגין כאב וסבל וכן לפיצוי עונשי לאור "התנהגות זדונית" של הנתבעת שיש בה כדי לפגוע בתובע. רכיב התביעה בגין אובדן הכנסה, הועמד לצרכי אגרה על סך של 350,000 ₪. 43. התובע, העיד על רכישת המחפרון בחודש יוני 2001 בסך 150,000 ₪. לדבריו, זה היה מחיר המחירון של המחפרון בשטחי הרשות הפלסטינאית בעת הרכישה ומחירו כיום שם, הוא בסך 110,000 ₪ (עמ' 18 שורות 9-3). על מנת להוכיח את נזקיו, הגיש התובע את מחירון "פסו-נוימן-ליבריד שמאים" (סומן ת/1 להלן-"המחירון") ולפיו, מחיר המחפרון במועד ביטול העיקול היה בסך 95,100 ₪. התובע טען, כי מחירו של מחפרון בשטחי הרשות הפלסטינאית גבוהים ממחירו בישראל, אך לא הביא כל ראיה בתמיכה לכך, בין אם בחוות דעת של שמאי ובין אם בהצגת קבלה או הסכם של רכישת המחפרון על ידו, שיעיד על תשלום מחיר גבוה ממחיר מחירון בזמנו והוא נמנע מהזמנת המוכר להעיד. 44. התובע, ביקש להגיש חוות דעת של שמאי לאחר שתמה פרשת התביעה וההגנה ובקשותיו נידחו על ידי. גם אילו ניתנה לתובע הרשות להגיש את חוות הדעת, לא היה בה כדי לתמוך בטענותיו בדבר מחירו של המחפרון. לא הובאה בחוות הדעת כל ראייה בנוגע למחירו של ה"פטיש", והיה מקום להידרש לשאלת משקלה של חוות הדעת בשל אופן עריכתה. יתירה מכך, התובע לא טוען כלל בכתב התביעה ובתצהירו על אובדן ה"פטיש" ולא הוכיח את מחירו. לפיכך, אין התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן ה"פטיש" במחפרון. 45. בנסיבות אלו, הוכח מחירו של המחפרון משנת יצור 1996 במועד ביטול העיקול בסך של 95,100 ₪ על פי המחירון הנוהג, ביחס לכלים כבדים. 46. התובע, העיד על הכנסותיו מהשימוש במחפרון. מעדותו עולה כי הוא השתכר מהשימוש במחפרון מידי יום ביומו כי אם על פי הזמנות מזדמנות, לביצוע עבודות עם המחפרון. כדברי התובע : "מן המחפרון עבדתי פה ושם, פה אחד רוצה יומיים עובד אצלו , זה עובד שלושה ימים... הייתי עובד עד 6 ימים בחודש היתה אינתיפדה. 6-5 ימים עבדתי. המקסימום זה 12 יום" (עמ' 18 שורות 17-13 ). הוסיף התובע ואמר כי היא עובד בשטחים וכי לא היה לו אישור כניסה לישראל בשנת 2002. בהתאם לכך, לא הוכח כי היה באינתיפאדה, כדי להשפיע עלי עיסוקו בעבר להבדיל מהיום, ועדותו על הכנסותיו עובר לגניבת המחפרון, היא הרלוונטית להוכחת נזקי בגין הפסד הכנסות. 47. התובע, נמנע מהגשת דו"חות מס הכנסה שלו לרשות הפלסתינאית וכן לא הגיש דו"ח רו"ח על גובה הכנסותיו קודם לגניבה וגובה הוצאותיו מהשימוש במחפרון. 48. על גובה ההכנסה היומית מהמחפרון העיד התובע באומרו כי הוא משתכר כ- 900-800 ₪ ליום עבודה בן 10-9 שעות, כולל שעות נוספות. בהמשך דבריו אמר כי ההכנסה היא כ - 800-700 ₪ ליום עבודה ולעיתים, יום העבודה מתארך לפי הנסיבות (עמוד 18 שורות 18, 32-31). התובע הודה בעדותו, כי היה לו הוצאות בגין השימוש במחפרון עבור דלק ותיקונים ובסופו של חודש, נותרה לו הכנסה בסך של כ- 2500- 3000 ש"ח לחודש עבור שמונה - תשעה ימי עבודה בחודש (עמ' 19 שורות 15-4 ). עלו סתירות מהותיות בין תצהירו של התובע לבין עדותו, בנוגע לגובה הכנסותיו. לפיכך, יינתן משקל נמוך לעדותו בנידון בפרט מאחר והיה עליה להיתמך בדו"ח רו"ח. כמו כן, היה על התובע להביא ראיות על היקף הזמנות עבודה קודמות והצגת חשבוניות וקבלות בצידן, להוכחת היקף העבודה וגובה ההכנסה היומית בגינה. גם בכך לא עמד התובע. ניתן ללמוד, מהדו"חות השנתיים שהוגשו רטרואקטיבית ע"י רו"ח מטעם התובע לנתבעת לאחר הטלת העיקול, כי הכנסותיו המוצהרות, אינן מגיעות להיקף ההכנסות אשר התובע הצהיר לגביהן בתצהירו. 49. התובע טען לקיומו של חוזה עבודה להעסקתו כעובד יומי, אצל מר נעמן עביד על פי צרכים מזדמנים. ההסכם בוטל לדבריו, עקב גניבת המחפרון. מעדותו של התובע עולה כי הוטלו עליו הגבלות לפי ההסכם בינו לבין נעמן ולא ניתנה התחייבות מצד נעמן כלפיו, למיכסת עבודה קבועה או מינימלית. מנגד, התובע הוגבל על פי ההסכם, לביצוע עבודות אחרות כעצמאי. בהתאם להסכם, גובה הכנסתו הצפויה היה בסך 600 ש"ח ליום עבודה והיה עליו לשאת בהוצאות הכרוכות בשימוש במחפרון, שלא הוכחו על ידו בראיה כלשהי. לא ניתן היה ללמוד מהעדויות על היקף עבוד שצפוי היה שהתובע יוזמן לבצעה ע"י נעמן, בפרט כאשר לא הוכח היקף העבודה של נעמן , עובר לחתימה על ההסכם עם התובע. 50. בהתאם לראיות שהוצגו בפני על גובה ההכנסות וגובה ההוצאות לייצור ההכנסה כמובא לעיל ובהיעדר ראיות במסמכים בתמיכה לעדותו של התובע, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד ימי עבודה בסך של 250 ש"ח ליום, ובהיקף של 7 ימי עבודה לחודש. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב תביעה בסך 21,000 ₪. 51. בנסיבות אובדנו של המחפרון, עקב גניבתו, אני דוחה את התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי עונשי לתובע. 52. בכך, אין כדי לגרוע מהערותי בנוגע להתנהלות הנתבעת, אשר לא טרחה להודיע לתובע על גניבת המחפרון על אתר ובטרם עלה אצלה החשד למעורבותו של התובע בגניבה, אשר בדיעבד נימצא כלא מבוסס. הנתבעת, הודיעה על ביטול העיקול והזמינה את התובע למחסני ההוצל"פ, כדי לקבלו חזרה לידיו אף שבשלב זה, היה עליה לדעת על היעלמותו וליידע את התובע על כך. אילו טרחה הנתבעת, להודיע לתובע על הגניבה היה מתייתר הצורך בפנייתו לבית המשפט בבקשה לשחרור תפוס. הבקשה, הוגשה אמנם בהליך שגוי בב"ש 1474/03, אך אין בכך כדי לגרוע מההכבדה שניגרמה לתובע בחיפושיו אחר המחפרון והדבר, ילקח הדבר בחשבון בפסיקת ההוצאות. אחריות צד ג' 1: 53. הנתבעת טוענת כי צד ג'1 הוא אחראי לנזקי התובע, בהתאם להסכם שנחתם ביניהם. מנגד טוען צד ג' 1 כי פעל באמצעות צד ד', על פי הוראות ההסכם ועל פי הוראותיו של נציג הנתבעת במקום התפיסה, וכי הוא אינו אחראי לאבטחת המחפרון בעת העברתו, כי אם הנתבעת. 54. בין הנתבעת לצד ג' 1 נחתם הסכם ( נספח ג' לתצהירו של מר מזרחי) וצורף לו נספח "אספקת שירותי גרירה" ( להלן- "הנספח להסכם" ). סעיף 6.3 להסכם קובע: "הספק (צד ג' 1 - מ.ל.) יהיה אחראי לכל נזק או אבדן בין ישיר ובין עקיף שיגרמו תוך כדי אספקת השירותים, במישרין/או בעקיפין עקב רשלנות, מעשה או מחדל או בגין הפרת דרישות הסכם זה, שגרמה לנזק, לגופו ו/או לרוכשו של אדם כלשהו בין ממשי ובין כלכלי וינקוט בכל האמצעים המעשיים למניעתם". 55. סעיף 6.5 להסכם קובע: "הספק אחראי כלפי כל צד שלישי, במידה שאחריות כזו מוטלת עליו לפי כל דין , לנזקים שייגרמו תוך כדי אספקת השירותים ובקשר לכך. אם יידרש המזמין לשלם לצד שלישי פיצויים כלשהם, מתחייב הספק להחזיר למזמין ו/או לשפותו את הסכום שישולם על ידו בצירוף כל הוצאה אשר הוצאה ע"י המזמין , לרבות הוצאות משפטיות, ואותו סכום יראוהו כחוב המגיע למזמין מהספק לפי הסכם זה". 56. בסעיף 5ו. לנספח להסכם נקבע: " הורה לספק, העובד מטעם המזמין אשר אליו חבר הספק, לגרור את הרכב המעוקל לחניון רכבים מעוקלים, יגרור הספק את כלי הרכב המעוקל ישירות לחניון האמור וימסור את הרכב לשליטת מפעיל החניון...". בסעיף קטן ד' נקבע כי על הספק, "לחבור לעובד של המזמין ולפעול על פי הוראותיו". כמו כן נקבע בסעיף קטן ה': "היה ולא ניתן לבצע את הגרירה כתוצאה מאי עמידת הספק בדרישות הגרירה רשאי המזמין לפנות לכל גורם אחר לקבלת שירות הגרירה..." . 57. בסעיף 21 לתצהירו של מר משה מזרחי מטעם הנתבעת נאמר: "אבקש להוסיף כי במסגרת תפקידי ידוע לי היטב כיצד מתבצעים עיקולים של רכבים בשל חובות. באירוע הנידון לא מצאתי כל פגם בפעולת הנתבע או מי מעובדיו" ובסעיף 22 לתצהירו נאמר: "כלומר, לא ידוע לי על מעשה כלשהו שיכל להיעשות שלא בוצע ושיכל למנוע את האירוע או את הנזקים הנטענים. כמו כן לא ידוע לי על מעשה או מחדל של הנתבע שכן כאמור הרכב לא היה בחזקת הנתבע או מי מעובדיו בזמן היעלמותו, כביכול, וכל טענות התובע נוגעות להיעלמותו של הרכב". 58. מתצהירו של מר מזרחי ומעדותו של מר בן זקן, שהוא איש הקשר לביצוע ההסכם במקום בו בוצע העיקול, כאמור במבוא לנספח להסכם, כי לא היתה למי מהם טענה כנגד הגרריסט, בנוגע לאופן העברת המחפרון. עמדה לנתבעת הרשות, לעמוד על קיום ההסכם ככתבו וכלשונו בביצוע גרירה. אם וככל שבקשתה היתה נדחית ע"י הגרריסט, היא היתה רשאית על פי ההסכם, להזמין גרר אחר לגרירת המחפרון. מעדותו של מר בן זקן עולה כי הוא ביקש מהגגריסט לקחת את המחפרון, והשגיח על יציאתו מהמחסום ללא עוררין מצידו (עמ' 6 שורות 4-3). הדבר גם עולה מעדותו של צד ד'1 על כך שהעברה בדרך זו נהגה גם בעבר, למרות הוראותיו של ההסכם ותכליתו, למתן שירותי גרירה. 59. הנתבעת, לא הוכיחה בראיה כלשהי כי האחריות למתן אבטחה בביצוע הגרירה, מוטלת על צד ג'1 או על צד ד', אשר שירותיו נשכרו ע"י צד ג'1 על זכותו לכך מכוח סעיף 5. ז. לנספח להסכם ( ועדותו של מר משה מזרחי עמ' 15 שורה 14). 60. לא עסקינן במחדל של הגרריסט בביצוע השירות עקב נסיעתו במחפרון באופן שיצר סיכון תעבורתי עקב הנהיגה, או מחמת סטייה מדרכו ליעד הנסיעה, השארת המחפרון ללא השגחה וכיוצ"ב. צד ג'1, הוא בגדר שומר שכר בשמירתו על המחפרון עבור הנתבעת בהינתן תמורה לשירותי הגרירה שלו, למרות שהנתבעת, היא בגדר שומר חינם כלפי התובע (על האפשרות לשוני בין מעמדו של השומר העיקרי ושומר המשנה, מצינו בע"א 1439/90 מד"י נ' הום ואח' בעמ' 383 שהוזכר לעיל). יחד עם זאת, שמירתו טפלה למטרה העיקרית של ההחזקה במחפרון לצורך העברתו למחסן. בנוסף לכך, האירוע התרחש לאחר שאושרה לגרריסט העברת המחפרון בנסיעה ומבלי שנעשתה הערכה ע"י מי מנציגי הנתבעת, בדבר הסיכון הצפוי בהעברה זו, וללא מלווה. 61. בה בשעה, אילו טרח צד ד' שנתן את שירותיו לצד ג'1 להכניס את רכב הגרר למקום תפיסת המחפרון, היה ההסכם מקויים ככתבו וכלשונו בגרירת המחפרון, והיה נוצר סיכון נמוך יותר מפני גניבתו. כמו כן, צד ג'1 חייב על פי סעיף 6.5 להסכם בנזקי הנתבעת שנגרמו לה בגין אספקת השירות. 62. בבחינת שאלת שיעור האחריות של צד ג'1 כלפי הנתבעת, אין להתעלם מהתנהלותה של הנתבעת בקיומו של ההסכם. איש הקשר מטעם הנתבעת נתן רשות לגררסיסט, להעברת המחפרון שלא בגרירה והוכח, כי היו גם מקרים קודמים בהן בוצע ההסכם בדרך זו. בכך הביעה הנתבעת את הסכמתה בהתנהגות, לביצוע ההסכם ע"י צד ג'1 באמצעות צד ד1, בנסיעה ולא רק בגרירה. לאור זאת, לא שמעתי טענה מצד הנתבעת כנגד צד ג'1 להפרת ההסכם על ידה, בשל אופן ביצוע השירות והיא אף המשיכה לשכור את שירותיו לאחר האירוע, כפי שהעיד על כך מר מזרחי. הנתבעת, הודתה כי צד ג'1 אינו אחראי לאבטחה (בעדותו של מר מזרחי, עמ' 15 שורה 14) והוכח כי הערכתה בעניין הצורך בליווי, היתה שגויה. אילו היה ליווי, ניתן היה מטבע הדברים להקטין את הנזק או למנוע את הגניבה כפי שקבעתי לעיל. 63. בנסיבות אלו אין לחייב את צד ג'1 במלוא הפיצוי בו חוייבה הנתבעת, לנוכח תרומתם של שני הצדדים והתרשלותם בביצוע ההעברה וביצירת התנאים בהם התאפשרה הגניבה. לפיכך, למרות התנאי הגורף שנקבע בסעיף 6.5 להסכם בנוגע לחובת שיפוי ללא סייג , אין להתעלם מחלקה של הנתבעת ואשמה התורם לקרות הנזק בהתחשב גם בחובתה להעמדת מלווה, אשר יכול היה ברמת סבירות גבוהה למנוע את הנזק או להקטינו. 64. לפיכך, אני מקבלת את ההודעה לצד ג'1 בחלקה בחיובו של צד ג'1 בתשלום מחצית מתשלומיה של הנתבעת לתובע על פי פסק הדין. אחריותו של צד ד' 1: 65. שולחת ההודעה לצד ד'1 לא הציגה את ההסכם ביניהם. לפיכך, לא הוכחה אחריותו של צד ד' על פי ההסכם וקיומה של התחייבות מצידו לשיפוי צד ג'1, בנסיבות שבפני. לא הוכח גם כי צד ד'1 התרשל בביצוע ההסכם בינו לבין צד ג'1 ולהיפך, נימצא כי צד ג'1 תמך את טענותיו על קיום התחייבויותיו כלפי הנתבעת, בהגשת תצהירו של הגרריסט, שהוא העובד של צד ד'. בנוסף לכך, לא נטענה טענה כלשהי ע"י שולחת ההודעה על התרשלותו של צד ד1 באי הכנסת רכב הגרר למחסום. 66. צד ג'1 טען כנגד צד ד'1 על היעדר כיסוי ביטוחי על פי ההסכם ביניהם, אך לא הובאה כל ראייה בתמיכה לכך . 67. צד ד'1 הכחיש את אחריותו לנזק הנטען, מחמת אחריותם של התובע ושל הנתבעת, לקרות הנזק אך לא טרח להגיש סיכומים. 68. בנסיבות אלו אני קובעת כי דינה של ההודעה לצד ד'1 להימחק ללא צו להוצאות. 69. ההודעה לצד ג' 2 וצד ד'2 , מוחמד עיד, נמחקת מחמת אי מסירה כדין של ההודעה לידיו. 70. בהתאם לקביעותי אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין המחפרון בסך של 95,100 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 71. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אובדן הכנסה בסך של 21,000 ₪. 72. אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות לתובע ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ . 73. אני מקבלת את טענת הקיזוז ומתירה לנתבעת, לקזז מחיוביה לתשלום פיצוי לתובע את חובותיו לנתבעת שהצטברו עד למועד הגשת התביעה, בהתאם להסדר שהושג ביניהם לביטול העיקול. 74. בהתאם לתוצאות, אין חיוב בהוצאות למי מהצדדים בגין משלוח ההודעות לצדדים ג' ו- ד'.עיקול