קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המשכיר על דליפת מים בצנרת: 1. בפניי תביעת שיבוב בסך 18,921 ₪ שהגישה חברת הביטוח מנורה נגד הכנסייה הארמנית. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו והועברה על ידו לבית משפט זה בעקבות טענת חוסר סמכות מקומית שעוררה הנתבעת. הנתבעת הנה בעלת הבנין ברחוב שושן 2 ירושלים, ומשכירה בו יחידות בשכירות מוגנת. התובעת ביטחה חנות לציוד משרדי השוכנת בקומת הקרקע של הבנין ומושכרת לחברה המבוטחת (מגדל דוד בע"מ; להלן - המבוטחת). החנות ממוקמת מתחת לדירות ולמחסן המושכרים אף הם על ידי הנתבעת. בכתב התביעה נטען כי התובעת שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח בגין שני אירועים של דליפת מים מהקומה שמעל החנות לתוך מחסן החנות, בעקבותיהם ניזוקו סחורות שנמצאו במחסן. האירוע הראשון התרחש במהלך חופשת הפסח בחודש אפריל 2000. האירוע השני התרחש בשעות הערב של יום 6.12.00. לטענת התובעת, אירועים אלו נגרמו כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, שלא תחזקה כראוי את מתקני האינסטלציה בבנין, ואף נמנעה מלהודיע למבוטחת על דליפת המים. 2. התביעה הוגשה בתחילה גם נגד רשות הדואר, ששכרה מהנתבעת מחסן בקומה שמעל החנות, ממנו, לפי הטענה, הגיעו המים באירוע הראשון. לאחר הגשת התביעה הודיעה התובעת כי לאור טענת רשות הדואר לפיה לא החזיקה במחסן במועדים הרלוונטיים לתביעה, אין היא מבקשת להמשיך בניהול התביעה נגדה. 3. הנתבעת שלחה הודעות צד שלישי למבוטחת ולשלושה דיירים מוגנים השוכרים ממנה דירות בבנין. מאחר ששלושת שוכרים אלו לא התגוננו, ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה המחייב אותם לשלם לנתבעת כל סכום שייפסק נגדה לטובת התובעת. המבוטחת הגישה כתב הגנה להודעה. 4. מטעם התובעת והמבוטחת - שיוצגו במשותף - העידו מנהל המבוטחת, שאול נגדאי, והשמאי רם אבירם שבדק מטעם התובעת את החנות לאחר כל אחד מאירועי הנזק ונתן בהתייחס לכל אחד מהם חוות דעת באשר לגובה הנזק. מטעם הנתבעת העיד האב פקראד ברג'קיאן, המשמש כאחראי על נכסי המקרקעין שלה. 5. מנהל המבוטחת העיד כי בשני האירועים המים הגיעו משטחים השייכים לנתבעת: באירוע הראשון, ממחסן של הנתבעת שהוחזק קודם לכן על ידי רשות הדואר; באירוע השני, מצינור מים המותקן בדירה השייכת לנתבעת. לדבריו, לא זו בלבד שצנרת המים בבנין תוחזקה בצורה לקויה, אלא שהנתבעת לא עשתה דבר לאחר שגילתה כי שוכרי הדירות בבנין ביצעו ללא רשותה עבודות על הגג שפגעו באיטום והביאו לחדירת מים. כמו כן, הנתבעת לא טרחה ליידע את המבוטחת במהלך חופשת הפסח של שנת 2000, בה החנות הייתה סגורה, על אירוע הדליפה הראשון, דבר שגרם להחמרת הנזקים כתוצאה מכך שהמים עמדו במקום מספר ימים. עוד לטענתו, הנתבעת לא פעלה למניעת הישנות הדליפה לאחר האירוע הראשון, חרף פניות רבות שנעשו אליה בנדון בכתב ובעל פה. 6. נציג הנתבעת העיד כי מאחר שמחסן החנות שוכן במקטע של הבנין המכיל קומה אחת בלבד (כמוכח מתמונות שצורפו לתצהיר עדותו הראשית וכפי שאישר גם מנהל המבוטחת), כך שמעל המחסן אין לא דירה ולא צנרת, לא ייתכן שדליפת המים למחסן נגרמה כתוצאה מפגמים בצנרת המצויה מעליו. בכל מקרה, בהסכם השכירות בין הנתבעת לבין בעל מניותיה של המבוטחת התחייב השוכר לתקן על חשבונו כל נזק שייגרם לחנות, תוך ויתור מצידו על כל טענה או דרישה בנדון כלפי הנתבעת. לדברי נציג הנתבעת, הנוהג המקובל אצל הנתבעת, והעולה בקנה אחד עם הוראות הדין וחוזי השכירות, הוא שהאחריות לתיקון מתקנים המשמשים דייר מסוים, ובכלל זה צנרת הדירה, חלה על אותו דייר. נציג הנתבעת הוסיף כי לא הייתה לה ידיעה כלשהי על קיומה של צנרת פגומה באחת הדירות שמעל החנות. דליפת המים לחנות נגרמה כתוצאה מעבודות בניה והריסה שביצעו אחד או יותר משוכרי הדירות בבנין. עבודות אלו בוצעו בדירות השוכרים סמוך למועדים הרלוונטיים לתביעה, ללא ידיעת וללא הסכמת הנתבעת ותוך הפרת חוזי השכירות, וזמן לא רב לאחר שהנתבעת ביצעה בגג שמעל למחסן החנות עבודות תחזוקה ואיטום. בין היתר פתחו שוכרי הדירות פתח יציאה מהדירה הסמוכה לאותו גג והציבו עליו אדניות עם צמחיה. המבוטחת, שידעה על עבודות אלו, לא הודיעה לנתבעת עליהן, ואילו לנתבעת נודע הדבר רק בעקבות אירוע הדליפה הראשון. בעקבות כך פנתה הנתבעת לשוכרי הדירות במכתב מיום 17.5.00 ודרשה מהם להסיר את האדניות העלולות לפגוע באיטום הגג ולהשיב את מצב הגג לקדמתו. שוכרי הדירות אכן טיפלו בבעיה, ומכאן ראשית הודאה בחבותם. 7. התובעת והמבוטחת טוענות כי הנתבעת היא הנושאת בנטל ההוכחה באשר למקור הדליפה ולהעדר התרשלות מצדה בקשר לכך. זאת מכוח הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] למקרה בו הדבר מעיד על עצמו. כלל זה תקף בענייננו משום שלמבוטחת אין ידיעה או יכולת ידיעה לגבי הנסיבות שגרמו לדליפות, ואילו מקור המים הנו בנכס השייך לנתבעת ושזיקת הנתבעת אליו הנה הטובה ביותר למניעת הנזק לנוכח עדותו של נציגה על מערכת הפיקוח שהיא מקיימת בבניינים שבבעלותה. הנתבעת לא הרימה את הנטל האמור ולא הוכיחה כי מקור הדליפה בגורם אחר שאינו הצנרת, על אף שנציגה העיד כי מהנדס מטעמה ביקר בבנין על מנת להתחקות אחר מקור הדליפה בעקבות תלונות המבוטחת. חוות דעתו של מהנדס זה לא הוצגה, והוא אף לא הוזמן לעדות מטעם הנתבעת. לחלופין טוענות התובעת והמבוטחת כי הוכחה התנהגותה הרשלנית של הנתבעת. רשלנות זו באה לידי ביטוי הן בפיקוח לקוי מצד הנתבעת על המתרחש בבנין, כנלמד מכך שנציגה לא ידע לומר בחקירתו הנגדית מי בפועל מתגורר בבנין, והן בהתמהמהות של הנתבעת לתקן לאחר אירוע הדליפה הראשון את נזקי האיטום שגרמו עבודות השיפוץ של שוכרי הדירות, דבר שהוביל לאירוע הדליפה השני. מקור נוסף עליו סומכות התובעת והמבוטחת את אחריות הנתבעת הנו סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, המורה כי "בעל הבית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, כמפורט בתקנות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, חוץ מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר". התובעת והמבוטחת סבורות כי מאחר שהצנרת משרתת את הבנין כולו ועוברת מעל לתקרת החנות, אין היא נופלת לגדר הסיפא של הסעיף הפוטרת את בעל הבית "מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר". מכל מקום, מאחר שהצנרת אינה עוברת בחלק הבנין המצוי בשימושה של המבוטחת שניזוקה, חובה רבצה על הנתבעת, בתוקף היותה בעלת הבנין, לתקן את הצנרת ולהיפרע לאחר מכן מאותו דייר שהצנרת עוברת בשטח המצוי בשימושו האישי, ככל שדייר כזה קיים (שכן הנתבעת לא הוכיחה כי במועד התרחשות הנזק היחידות שמעל החנות היו מאוכלסות). התובעת והמבוטחת דוחות את ההסתמכות של הנתבעת על הסכם השכירות בנוגע לחנות, ומפנות לכך שבהסכם זה - להבדיל מהסכמי השכירות בין הנתבעת לבין שוכרי הדירות - השוכר קיבל על עצמו לתקן אך ורק "כל מקרה של נזק שייגרם למושכר", ולא נזקים לתכולה המצויה במושכר שמקורם במעשים או במחדלים של שוכרים אחרים בבנין. עוד טוענות התובעת והמבוטחת כי הטלת אחריות מלאה על השוכר לכל נזק הנגרם למושכר, נוגדת את תקנת הציבור וככזו בטלה מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. 8. הנתבעת דוחה את טענות התובעת והמבוטחת. לדבריה, התובעת והמבוטחת לא הוכיחו פרטים בסיסיים לגבי מקור הדליפה ומקום התרחשותה, ואף סתרו את עצמן בנושאים אלה תוך הרחבת חזית אסורה וסטייה ממה שנטען בכתב התביעה. הנתבעת סבורה כי בעל הדברים הנכון של התובעת והמבוטחת הנו הדייר שהחזיק בדירה ובמחסן מהם הגיעה הרטיבות, אולם דייר שכזה לא נתבע גם לאחר שהתבררה לתובעת טעותה בהגשת התביעה נגד רשות הדואר שלא החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית. לטענת הנתבעת, אין במקרה הנדון תחולה לכלל של הדבר מעיד על עצמו, ולו מאחר שלא הייתה לה שליטה על המתרחש בדירות המושכרות זה עשרות בשנים לדיירים מוגנים. הנתבעת דוחה את ההסתמכות של התובעת והמבוטחת על סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר, וטוענת כי סעיף זה אינו מחייב את בעל הבית לתקן רטיבות המגיעה מדירה אחת לשנייה בשל מעשה או מחדל של הדייר המחזיק באותה דירה. לדידה של הנתבעת, התובעת והמבוטחת לא הוכיחו כי רמת התחזוקה של הבנין הייתה ירודה, ובכל מקרה לא הוכח קשר סיבתי בין רמת התחזוקה לבין דליפת המים לחנות שמקורה בפעולה קונקרטית שביצע דייר אחר בבנין. כמו כן, לא הוכח כי שני אירועי הדליפה נבעו מאותו מקור או שהם נגרמו באותה דרך. עוד טוענת הנתבעת כי מנהל המבוטחת, שאישר בעדותו כי הוא מצוי בחנות ברציפות מידי יום ביומו זה עשרות בשנים, צריך היה להודיע לה על עבודות השיפוץ שביצעו שוכרי הדירות ואף לפנות אל אותם שוכרים. הנתבעת מוסיפה כי חובתה של המבוטחת על פי הסכם השכירות לתקן "כל מקרה של נזק שייגרם למושכר", מונעת לייחס לנתבעת אחריות לנזק שנגרם לתכולה בשל הפרת חובתה החוזית של המבוטחת לטפל בבעיית הרטיבות. 9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל הרובץ עליה להוכחת הרשלנות המיוחסת על ידה לנתבעת. ראשית דבר, יש לדחות את ניסיונה של התובעת להחיל על ענייננו את הכלל של הדבר מעיד על עצמו. שניים מהתנאים בלתם-אין לתחולת הכלל הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, אינם מתקיימים בנתבעת: בהיות הנתבעת בעלת יחידות בבנין המושכרות לדיירים מוגנים, לא ניתן לומר כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו", שהרי שורש המהות של השכרת נכס מקרקעין אינו אלא העברת זכות החזקה בנכס מהבעלים אל השוכר למשך תקופת השכירות (סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971), באופן המקנה לשוכר שליטה טובה בהרבה על הנכס מאשר למשכיר. בלשונו של השופט ברנזון: "משהשכיר בעל בית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, והדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה ומזכות השימוש בהם" (ע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח 384, 390). נראה כי התובעת הייתה מודעת לנתון זה, ולפיכך הגישה את תביעתה המקורית גם נגד רשות הדואר, שהחזיקה במחסן שמעל החנות, ממנו לפי הנטען בכתב התביעה דלפו המים באירוע הראשון. לאחר שהתבררה לתובעת טעותה בכך שרשות הדואר פינתה את המחסן טרם המועדים הרלוונטיים לתביעה, היה עליה לחקור ולדרוש באשר לזהות מי שהחזיק במחסן באותם מועדים ולתבוע אותו, ולא את בעלת הנכס שאין כל ראיה לכך שבתקופה הרלוונטית החזיקה באיזה מהשטחים מהם הגיעו המים. כמו כן היה על התובעת לאתר את אותם שוכרים שלפי חוות דעתו של השמאי מטעמה מיום 21.12.00 (בעמ' 2) החזיקו בדירה ממנה הגיעו המים באירוע השני. התנאי השני בסעיף 41 לפקודת הנזיקין שאינו מתקיים בנתבעת הנו ש"נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". בהעדר הוכחה מצד התובעת באשר למקור הדליפות, למיקומן ולאופן התרחשותן, אין בידי לומר כי אירועי הדליפות מתיישבים טוב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה. התובעת לא הגישה חוות דעת של איש מקצוע בתחום ההנדסה או השרברבות על מנת שישפוך אור על נסיבות התרחשות האירועים. מומחיותו של השמאי מטעמה הנה בהערכת נזקים ולא באיתור גורמי דליפת מים. אף הוסכם בין הצדדים כי לא תהיה קבילות לעדות סברה של מי שאינו מומחה בתחום. יתר על כן, עדותו של נציג הנתבעת באשר לשיפוצים ששוכרי הדירות ביצעו סמוך למועדים הרלוונטיים לתביעה, לא נסתרה על ידי התובעת, ולא עוד אלא שמנהל המבוטחת אישר בעדותו כי "כל יום השכנים עושים שיפוצים" וכי לו עצמו לא היה מידע או ענין בעבודות שבוצעו על ידי הדיירים מעל החנות (עמ' 6 שו' 7). במצב דברים זה, אני רחוק מלומר כי ייחוס הדליפות לחוסר זהירות מצד הנתבעת נהנה מעדיפות הסתברותית על פני ייחוס הדליפות לחוסר זהירות מצד גורם אחר, כמו למשל אחד או יותר משוכרי הדירות שמעל החנות. הטענה המייחסת לנתבעת רשלנות באי-התמודדות מספקת עם אותם שוכרים שביצעו את השיפוצים ופגעו באיטום, הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת, ואינה עולה בקנה אחד עם הותרת הנתבעת לבדה בתביעה, תוך הכוונת חיצי הביקורת נגדה בלבד ולא נגד אותם דיירים שביצעו את העבודות. כמו כן, הטענה לא הוכחה, שהרי משנודע לנתבעת על האירוע הראשון היא פנתה לאותם שוכרים ודרשה מהם להשיב את המצב לקדמתו, מה שלדברי נציג הנתבעת, שלא נסתרו, אכן הועיל. 10. הצבת נטל ההוכחה לפתחה של התובעת מוביל לדחיית התביעה, שכן התובעת אישרה הן בכתב התביעה והן בסיכומיה כי לא ידועים לה פרטי מהלך גרימת הנזק והשתלשלותו. לא זו בלבד שהתובעת לא הציגה משנה סדורה בנדון, אלא שהיא אפילו לא הוכיחה שמקור הדליפות הנו בצנרת המים; שמדובר בצנרת ראשית במובחן מדירתית; וששני האירועים נשוא התביעה, שהתרחשו בהפרש זמן של כשמונה חודשים, נעוצים באותו מקור ובאותו גורם. כך, מנהל המבוטחת ייחס בתצהיר עדותו הראשית את האירועים למקורות שונים: את האירוע הראשון - ל"מחסן של הנתבעת ששימש קודם לכן את רשות הדואר" (סעיף 4 לתצהיר); ואת האירוע השני - ל"צינור מים המותקן בקומה שמעל לחנות, בדירה השייכת אף היא לנתבעת" (סעיף 5 לתצהיר). לא הוזכרה בעדותו צנרת מים בקשר לאירוע הראשון. לעומתו, השמאי אבירם ייחס בחוות דעתו מיום 18.5.00 גם את האירוע הראשון לצנרת המים, על אף שאינו מומחה בתחום ועל אף שלא נאמר בחוות דעתו כי ראה את הצנרת או עלה לקומה שמעל לחנות, אלא רק ש"בהגיענו נוכחנו בסימני הרטיבות במחסן" (עמ' 2) ו"בדליפת מים דרך התקרה" (עמ' 4). בחקירתו בבית המשפט טען השמאי (בעמ' 16 שו' 20-19 לפרוטוקול) כי באחד משני האירועים עלה לדירה והדייר המתגורר בה הראה לו במרפסת "איזה צינור עם ברז שהחליפו כי הייתה שם בעיה". לא נטען כי השמאי עלה לקומה זאת גם באירוע הנוסף; מנהל המבוטחת אישר כי בכל עשרות שנות עבודתו בחנות לא עלה לדירות שמעליה (עמ' 6 שו' 8-7) וכשגילה את הדליפה לא בדק בעצמו את מקורה (עמ' 6 למטה - עמ' 7 למעלה); ואילו הדברים שנמסרו לשמאי, לפי טענתו, על ידי הדייר בדירה עשויים לחזק דווקא את גרסת נציג הנתבעת בדבר עבודות שיפוץ שביצעו שוכרי הדירות. ככל שמקור הדליפות בעבודות אלו, אין הן קשורות בהכרח לצנרת המים, אלא עשויות לנבוע מפגיעה באיטום הגג כתוצאה מהצבת אדניות או מפתיחת פתחים בגג, כפי שטוענת הנתבעת שעשו שוכרי הדירות. יתר על כן, מאחר שמחסן החנות מצוי מתחת לגג הצמוד לאחת הדירות ולא מתחת לדירה עצמה (נתון המוסכם גם על התובעת, כפי שאישרה באת-כוחה בסיכומיה, עמ' 18 לפרוטוקול), עצם קיומה של צנרת בגג - גם בהנחה שהדבר היה מוכח - אינו בהכרח מטיל אחריות על הנתבעת, שכן ייתכן שהצנרת עצמה הוספה על ידי הדיירים במהלך השיפוץ שביצעו ללא ידיעת הנתבעת. אכן, נציג הנתבעת לא יכול היה לאשר או לשלול את הימצאותם של צינורות מעל לתקרת מחסן החנות, והעלה את האפשרות כי מדובר בתוספת שבנו שוכרי הדירות (עמ' 10 שו' 28-27). 11. העדר הידיעה של התובעת באשר לאופן התרחשות האירועים, מונע בעדה לייחס את הדליפות למידת הפיקוח של הנתבעת על המתרחש בבנין. זאת ועוד, גרסת נציג הנתבעת, שלא נסתרה, בדבר עבודות האיטום שבוצעו מטעמה בגג שמעל מחסן החנות בתקופה הסמוכה למועדים הנידונים בתביעה, מלמדת כי הנתבעת עקבה אחר מצבו של הבנין וטיפלה בליקויים כשאלו הגיעו לידיעתה. הלא בעטיים של מעקב ופיקוח אלו ביקשה התובעת לראות בנתבעת בעלת השליטה המלאה בנכס לצורך החלת הכלל של הדבר מעיד על עצמו. אין לאפשר לתובעת לטעון את היפוכם של דברים שעה שבהוכחת הרשלנות עסקינן. העדר הוכחה מצד התובעת לכך ששני אירועי הדליפה נבעו מאותו מקור ומאותו מיקום, מותיר ללא הוכחה גם את טענתה המסיקה מהתרחשות האירוע השני את הימנעות הנתבעת מטיפול בבעיה שהתגלתה באירוע הראשון. על כל זאת יש להוסיף כי מעיקר הדין חובת הזהירות המוטלת על בעל בית כלפי השוכר שלו אינה כוללת בתוכה חובת מעקב אחר מצב הצנרת העוברת בתוך קירות הבנין, להבדיל מחובת תיקונה של כל תקלה בצנרת כאשר זו מתגלית. עמדה על כך כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בת"א (תל-אביב) 3053/86 בן טוב נ' יחזקאל (מיום 5.9.88): "איני סבורה שדייר או בעל בית חייבים בבדיקות תקופתיות של הצנרת. דייר או בעל בית, לפי ההסכם ביניהם, או לפי הוראות חוק הגנת הדייר, חייבים לתקן כל מה שצריך לצורך התחזוקה השוטפת והבטוחה של הבנין... ברם, בנסיבות מקרה זה לא הובאו בפני ראיות כי הצנרת נזלה עובר להצפת המחסן, או כי נראו תופעות חיצוניות המעידות על ליקוי בצינור... צנרת שאינה נוזלת ואינה מראה סימנים אחרים המעידים על ליקוי (כמו רעשים בעת ההפעלה, כתמים על הקיר, עובש ועוד) מטבע הדברים, הינה דבר נסתר, שעל מנת לגלות ליקוי בו צריך 'לפתוח את הרצפה'. כלום היינו מצפים מבעל בית סביר, שאחת לתקופה יעבור על פני כל הדירות ויפתח את הרצפות כדי לבדוק האם הצנרת תקינה אם לאו? אני גם לא הייתי רואה בעל בית או מחזיק כרשלן, אם לא היה בודק את הצנרת באמצעות מכשירים חדשים מתוחכמים, שעשויים לגלות דליפה אפשרית בצינורות... עיון בחוק הגנת הדייר ובחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 המסדיר יחסי שכירות שאינה מוגנת, מבהיר מהן חבויות התיקון וכיצד תבוצע האחזקה התקינה של המבנה ומי ישא בתשלומים. בשני חוקים אלה לא נזכר ולו בשמץ חבויות ברוח זו". 12. מסלול נוסף, מחוץ לעוולת הרשלנות, עליו מבקשות התובעת והמבוטחת לבסס את אחריותה של הנתבעת, הנו סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר. דא עקא, שגם מסלול זה חסום בפני התובעת כל עוד אין באפשרותה לתאר בצורה מוכחת ומפורטת את מקור הדליפות מבחינת מיקומו ומבחינת זהות חלקי הבנין אותם המקור משרת. בלעדי נתונים אלה לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ההוכחה כי אין מדובר ב"תיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר" וככאלה מוטלים על הדייר ולא על בעל הבית. יתר על כן, חובת התיקון המוטלת על בעל הבית בסעיף 68(א) - וגם אז, כאמור בסעיף 68(ד), במימון מחצה על מחצה שלו ושל הדייר - אינה מתייחסת אלא ל"בלאי טבעי, שבחלקו או ברובו הצטבר בדרך כלל משימושם של דיירים קודמים ואילו הבית היה ונשאר רכושו של בעל הבית ממנו הוא מפיק פירות" (ע"א 657/77 נתן נ' ורשבסקי, פ"ד לד(2) 35, 51), ולא לנזק שנגרם כתוצאה מהתנהגות זדונית או רשלנית של הדייר או של צד שלישי (שם, שם; ת"א (תל-אביב) 980/83 אלבוים נ' אתרים, מיום 19.8.90). בכל מקרה, חובת התיקון מוגבלת, בלשונו של סעיף 68(א), ל"מפורט בתקנות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת". תקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל"א-1971, אינן מונות תיקונים של בעיות רטיבות, ואילו תיקון מערכות האינסטלציה הסניטרית המנוי בתקנות מתייחס לצינורות המים הראשיים - שבמקרה שלפנינו כלל לא הוכח כי דווקא הם נפגעו - במובחן מצינורות המשרתים דירה פלונית (ראו פרט ז(1) לתוספת לתקנות). אכן נפסק כי התיקונים המפורטים בתקנות "אינם כוללים חדירת רטיבות מדירה שמעל לדירה המושכרת בשכירות מוגנת" (ע"א (ירושלים) 242/90 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' רמון, מיום 23.4.91). 13. משלא הוכחה אחריותה של הנתבעת לאירועי הדליפה, דין התביעה נגדה להידחות, מבלי צורך להיזקק לטענות הנוספות שהעלתה הנתבעת בענין גובה הנזק ודרך הוכחתו. חרף התוצאה, החלטתי שלא לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת, משום שההוצאות המגיעות לה מהתובעת מתקזזות אל מול ההוצאות שעליה לשלם למבוטחת בשל משלוח הודעת צד שלישי נגדה ללא כל עילה, שהרי המבוטחת לא ביצעה עבודות כלשהן שגרמו לדליפה, ובהיותה שוכרת של החנות בקומת הקרקע אין היא מחויבת לעקוב אחר הנעשה בקומות העליונות של הבנין ולדווח לנתבעת על המתרחש באותן קומות. הטענות שעניינן הימנעות המבוטחת מהקטנת הנזק, יכולות היו לשמש את הנתבעת כטענות הגנה מפני תביעת התובעת, הנכנסת בנעלי המבוטחת, ולא היה צריך בשלן לערב את המבוטחת בהליך המשפטי על ידי משלוח הודעת צד שלישי נגדה. 14. סיכום הדברים הוא אפוא שהתביעה נדחית בלא צו להוצאות.נזקי מיםרטיבותשכירותמים