קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת פסק דין גרמני בישראל: 1. בקשה בדרך של המרצת פתיחה לאכיפת פסק חוץ, שניתן בגרמניה ביום 26.9.05, בגדרו חוייבה המשיבה לשלם למבקשת סך של 59,021 יורו בצירוף הוצאות משפט בסך של 3,331 יורו. 2. העובדות המבקשת הינה חברה אשר רשומה בגרמניה ועוסקת בניהול נכסי מקרקעין. המשיבה הינה אלמנתו של מר אברהם וסרשטיין ז"ל, אשר בבעלות משפחתו היו מצויים נכסים שונים בגרמניה, ובכלל זה מחצית מן הזכויות בבניין דירות במזרח ברלין, הכולל חמישים וארבע דירות וחמישה בתי מלאכה (להלן - "הבניין"). בשנת 1939 גורשה משפחת וסרשטיין מגרמניה ונכסיה הוחרמו על ידי השלטון הנאצי. לאחר המלחמה עלה מר וסרשטיין לארץ ואילו הבניין הועבר על ידי שלטונות מזרח גרמניה לניהולה של המבקשת. עם איחוד גרמניה, בשנת 1990, החלו שרידי משפחת וסרשטיין לפעול להשבת רכושם, ובשנת 1999 הכיר בית המשפט בגרמניה בזכויותיהם בבניין. אחר הדברים האלה מכרה משפחת וסרשטיין את הבניין, לטענתה במחיר נמוך בשל מצבו הירוד. ברשות משפחת וסרשטיין היה בניין נוסף בברלין (להלן - "הבניין הנוסף"). גם הבניין הנוסף הוחרם, הועבר לניהול המבקשת לאחר המלחמה, הוחזר למשפחת וסרשטיין ולבסוף נמכר. בשנת 2003 הגישה המבקשת תביעה בבית משפט השלום בירושלים, נגד המשיבה ונתבעת אחרת, בדרישה שהן ישלמו לה סך של 291,000 ₪ בגין ניהול הבניין הנוסף. התביעה לא התייחסה כלל לבניין נשוא דיוננו. ביום 21/10/04 נדחתה התביעה בהסכמה ללא צו להוצאות. חלפו כארבע שנים והמבקשת הגישה את המרצת הפתיחה שבפניי. מן האמור בהמרצת הפתיחה עולה, כי לאחר סיום הליך שהתקיים בישראל, תבעה המבקשת את המשיבה בגרמניה, הפעם לתשלום דמי ניהול בגין הבניין נשוא דיוננו. כתב התביעה הגרמני הומצא למשיבה ביום 14/03/05, ולאחר שזו לא התגוננה ניתן נגדה, ביום 26/9/05, פסק דין בהעדר הגנה, בגדרו היא חויבה לשלם למבקשת סך של 59,021 יורו בצירוף ריבית. ביום 11/01/06 נתן בית המשפט הגרמני החלטה נוספת, בגדרה חויבה המשיבה לשלם למבקשת גם הוצאות משפט בסך של 3,331 יורו בצירוף ריבית. בהליך שבפניי עותרת המבקשת לאכיפת פסק הדין והחלטה (להלן - "פסק הדין"). 3. ההליכים המשיבה הגישה תשובה מפורטת להמרצת הפתיחה. התשובה מחזיקה טענות רבות; החל מטענה בדבר אי תשלום אגרה מספקת, עובר לטענות בדבר מחדלים דיוניים של המבקשת, וכלה בטענות לפיהן לא ניתן לאכוף את הפסק בישראל. ביום 13/05/09 התקיים דיון ראשון בהמרצת הפתיחה במהלכו הודיעה המבקשת כי לאור תשובת המשיבה בכוונתה להגיש בקשה להגשת ראיות נוספות. כמו כן, בדיון הוסכם כי המשיבה תגיש לבית המשפט את רשימת הטענות שבהן ניתן, לדעתה, להכריע ללא צורך בחקירת מצהירים, המבקשת תשיב לאותן טענות לגופן, ובית המשפט יכריע בהן על סמך המסמכים שבתיק. הצדדים פעלו כמוסכם, ובמקביל הגישה המבקשת את בקשתה להגשת ראיות נוספות. הבקשה נדונה ביום 10/02/10 וטרם הוכרעה. ביום 5/09/10 החלטתי כי על המבקשת להפקיד ערובה להוצאות המשיבה. הערובה הופקדה ועתה הגיעה העת להכריע בטענות המשיבה מהחל ועד כלה. 4. התשתית המשפטית בטרם נפנה לדון בטענות הצדדים נתעכב קמעה על התשתית המשפטית שנוגעת לענייננו. נקודת המוצא הינה חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן "החוק"). סעיף 2 לחוק קובע כי: "לא ייאכף בישראל פסק דין אלא לפי חוק זה" סעיף 3 לחוק קובע כי: "בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו; (2) הפסק לא ניתן עוד לערעור. (3) החיוב שבפסק דין ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן. המונח "פסק חוץ" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "פסק חוץ - פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בעניין אזרחי ..." סעיף 6 לחוק מונה תנאים שבהתקיימם לא ייאכף הפסק הזר. כך, לא ייאכף פסק שהושג במרמה, פסק שניתן בלי שניתנה לנתבע הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו, פסק שניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתו לפי כללי המשפט הבין לאומי הפרטי החלים בישראל, ועוד. מכוח החוק הותקנו תקנות סדרי דין לביצועו, אשר נכללות בפרק כז' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"). תקנות אלו קובעות, בין היתר, אלו מסמכים יש לצרף לבקשה לאכיפת פסק חוץ. ביום 1.1.81 נכנסה לתוקפה אמנה בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, בדבר "הכרה הדדית בהחלטות בתי המשפט בעניינים אזרחיים ומסחריים, ובדבר ביצוען ההדדי של החלטות אלה" (להלן - "האמנה"). על פי דיני ישראל אמנה זו איננה מהווה חלק מן הדין הישראלי כיוון שהיא לא נקלטה לתוכו על ידי חקיקה (ראו ר. סייבל "משפט בינלאומי" (מהדורה שניה - 2010) עמ' 73). ואולם, מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, ומכוח חוק עזרה משפטית למדינות חוץ [נוסח משולב], התשל"ז - 1977 (שהוחלף בינתיים בחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח - 1998), הותקנו תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), תשמ"א - 1981, אשר מאמצות חלק מהוראותיה הדיוניות של האמנה, כגון הוראות בנוגע לאופן הגשת בקשות לאכיפת פסקי דין גרמנים (להלן יכונו תקנות אלה- "התקנות לביצוע האמנה"). על יסוד תשתית משפטית זו נבחן את טענות הצדדים. 5. הבקשה להוספת ראיות לבקשה לאכיפת הפסק צירפה המבקשת תרגום נוטריוני לאנגלית של פסק הדין הגרמני, חוות דעת של מומחית לדין הגרמני - עו"ד טאמן, שגם היא נכתבה באנגלית, ותצהיר קצר בעברית של "עוזר משפטי" במשרד ב"כ המבקשת. בתשובתה להמרצת הפתיחה טענה המשיבה כי המבקשת לא צרפה לבקשתה מסמכים חיוניים וכי את אלה שצורפו יש חובה לתרגם לעברית. כמו כן, המשיבה טענה כי בית המשפט הגרמני לא היה מוסמך ליתן את הפסק. לנוכח טענות אלו הגישה המבקשת בקשה להוספת שתי ראיות כדלהלן: האחת, נוסח של הוראות הדין הגרמני הנזכרות בחוות הדעת של המומחית, ותרגומן לעברית. והשנייה, אישור דיפלומטי, כתוב באנגלית, לפיו בית המשפט הגרמני היה מוסמך ליתן את פסק הדין. לבקשה להוספת ראיות צורף תצהירה של גב' באומגרט. התצהיר נחתם בשפה הגרמנית ותורגם לעברית על ידי מר מוריס צורף שאיננו נוטריון. המשיבה טוענת שיש לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות וכי יש למחוק את תצהירה של גב' באומגרט. 6. המשיבה טוענת שאין להתיר את הגשת נוסח סעיפי החוק הגרמני מפני שהם לא הוגשו באמצעות תצהיר או חוות דעת של עו"ד טאמן, או מומחה אחר לדין הגרמני. טענה זו מקובלת עלי. דין זר, להבדיל מהדין מקומי הוא עניין הטעון הוכחה (י. קדמי "על הראיות" חלק שני תש"ע - 2009), עמ' 746) את הדין הזר יש להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה לדין הזר. אין די בכך שהמומחה לדין הזר יציין באופן כללי ובלשון חופשית כי הוראת סעיף פלוני קובעת כך, וכי הוראת סעיף אלמוני קובעת אחרת. על המומחה להביא במסגרת חוות דעתו את נוסחן המלא של הוראות החוק שעליהן הוא מבקש להסתמך, ולהוסיף במידת הצורך את הבהרותיו (ראו - ע"א 406/62 זילכה נ' דלומי פ"ד יז(2) 904, 909). במקרה דנא, המומחית לדין הגרמני - עו"ד טאמן - כלל לא ציטטה בחוות הדעת את הוראות הדין הגרמני, אלא היא הסתפקה בהפניית הקורא למספרי סעיפי החוק הגרמני. בכך אין די, שכן כיצד יוכל בית המשפט לבחון ולבקר את חוות הדעת אם סעיפי החוק לא יונחו בפניו ככתבם וכלשונם? מחדל זה ניסתה המבקשת לתקן על ידי הבקשה להגשת ראיות נוספות, אלא שבמקום להגיש חוות דעת מתוקנת של עו"ד טאמן היא הסתפקה בהגשת נוסח ההוראות ותרגום שלהן לעברית. זהו מהלך שגוי. את סעיפי החוק הגרמני ניתן להגיש רק באמצעות מומחה לדין הגרמני, מפני שהוא זה שאמור לאשר שאלו סעיפי החוק הרלבנטיים לחוות דעתו ושזהו נוסחם הגרמני. רק לאחר שהמומחה מאשר את הנוסח הגרמני של סעיפי החוק ניתן וצריך לצרף תרגום שלהם לעברית. והנה, המבקשת צירפה לבקשה להוספת ראיות תצהיר של גב' באומגרט, שאיננה עורכת דין ואיננה מומחית לדין הגרמני. יתר על כן, גב' באומגרט כלל לא מזכירה בתצהירה את הוראות החוק הגרמני. מכאן שהבקשה להגיש את נוסח סעיפי החוק לא נתמכת בשום תצהיר או חוות דעת, אשר יצביעו על הקשר בין חוות הדעת של עו"ד טאמן לבין הוראות החוק שמבקשים להגיש. 7. המשיבה מתנגדת גם להגשת האישור הדיפלומטי משום שהוא לא היה לנגד עיניה של הגב' באומגרט כאשר היא חתמה על תצהירה, ומשום שהוא כתוב באנגלית ולא צורף לו תרגום לעברית. האישור שבו מדובר נזכר בסעיף 26 לתצהירה של הגב' באומגרט, ברם בחקירתה הנגדית הסתבר כי האישור כלל לא היה בפניה בעת שהיא חתמה על תצהירה (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 10-17). אני סבור שזהו פגם שאיננו יורד לשורש העניין, מפני שבסופו של דבר התייצבה הגב' באומגרט להיחקר על תצהירה לאחר שהאישור הדיפלומטי כבר היה בידה. אשר לעובדה שהאישור לא תורגם לעברית; בכך אדון בהמשך הדרך מפני שטענת העדר התרגום נטענה גם ביחס למסמכים נוספים. 8. המשיבה עותרת למחיקת תצהירה של גב' באומגרט. תצהירה של גב' באומגרט הוגש בתמיכה לבקשה להוספת ראיות, אלא שהוא כולל בתוכו גם טיעונים לגוף העניין, אשר חורגים מגדר הבקשה להוספת ראיות. מה דינם של טיעונים נוספים אלו? תקנה 255 לתקנות סדר הדין קובעת כי המרצת פתיחה תוגש כדרך שמוגשת בקשה בכתב. תקנה 241(א) קובעת כי: "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט". המבקשת לא ביקשה לתקן את המרצת הפתיחה או לצרף לה את תצהירה של גב' באומגרט, ולכן לצורך ההכרעה בהמרצת הפתיחה יש להתעלם מתצהיר זה. 9. התאמת התובענה להליך של המרצת פתיחה המשיבה טוענת כי התובענה איננה מתאימה לבירור בדרך של המרצת פתיחה משום שאכיפת פסק חוץ איננה אחד מן העניינים המפורטים בסימן ב' לפרק כ' של תקנות סדר הדין האזרחי. טענה זו אינה מקובלת עלי. רשימת העניינים הראויים להתברר בדרך של המרצת פתיחה איננה סגורה (ראו - ע"א 206/79 ריטברג נ' ניסים פ"ד לד(3) 314). על בית משפט לשקול האם הדיון בתובענה בדרך של המרצת פתיחה יעשה צדק עם שני הצדדים ולא יקפח אף אחד מהם (ע"א 2106/91 מזור נ' וחידי פ"ד מז (5) 788, 792 - 793; ד. שוורץ "סדר דין אזרחי - חידושים תהליכים ומגמות" (תשס"ז - 2007) עמ' 285). ב-רע"א 7551/00 פוקס נ. קצנלנבוגן (פ"ד נו(1) 253), שאליו הפנתה המשיבה, אמנם נפסק כי הסעד המבוקש בתובענה לאכיפת פסק חוץ הינו "סעד ביצועי באופיו", ברם, אין בכך כדי להועיל למשיבה, מפני שכאמור רשימת הנושאים שיכולים להתברר בדרך של המרצת פתיחה איננה סגורה. כמו כן, יש לזכור כי פסק דין פוקס לא עוסק כלל בשאלה שלפניי, אלא בשאלת הסמכות העניינית. במקרה דנא, בקשת האכיפה מעוררת בעיקרה שאלות משפטיות, אשר מתאימות לבירור בדרך של המרצת פתיחה. על כן, טענת המשיבה נדחית. 10. מעשה בית דין כאמור לעיל בפרק העובדות, בין הצדדים התנהל הליך קודם בישראל, בנוגע לבניין אחר שהיה בבעלות משפחת וסרשטיין. התביעה באותו הליך נדחתה בהסכמה ללא צו להוצאות. המשיבה טוענת כי הדחייה יוצרת השתק עילה בהליך שבפניי, מפני שהמבקשת לא עתרה באותו הליך לפיצול סעדים. טענה זו איננה משכנעת. המונח "עילת תביעה" מתפרש בהקשר זה באופן רחב (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561), ברם המבחן לזהות העילות הינו האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו בתביעה אחת (ראו - ע"א 457/87 קרטין נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 643). במקרה דנא, שתי התביעות מתייחסות לשני בניינים שונים נפרדים ולפיכך לא מדובר "באותו מעשה" וממילא לא מדובר באותה עילת תביעה. 11. התצהירים המשיבה טוענת כי להמרצת הפתיחה לא צורף תצהיר כדין, מפני ששני המצהירים - עו"ד טאמן והעוזר המשפטי גולדצווייג - אינם מכירים את העובדות מידיעה אישית. לטענת המשיבה המרצת פתיחה איננה הליך ביניים, ועל כן לא חלה בענייננו הוראת תקנה 521 סייפא, המתירה למצהיר להצהיר: "לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך", אלא חלה ריישת התקנה לפיה: "תצהיר יהיה ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא". אני סבור כי אין להכריע בטענה זו בשלב זה, בטרם יוברר בהמשך הדרך, אם יהיה צורך בכך, מה ידוע למצהירים מידיעה אישית על סמך בירורים שהם ערכו, ומה ידוע להם "לפי מיטב אמונתם" בלבד. 12. לבקשה לא צורפו המסמכים המתאימים ואלו שצורפו - צורפו שלא כדין. כאמור לעיל בראשית פסק דין זה, על בקשה לאכיפת פסק דין גרמני חלות התקנות לביצוע האמנה. תקנה 5 קובעת כי: "על אף האמור בתקנה 333 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג - 1963, (כיום תקנה 354 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 - א.ר.) יצורפו לבקשה לביצוע החלטה גרמנית על פי האמנה המסמכים המפורטים בסעיף 15 לאמנה". סעיף 15 לאמנה קובע כך: "15(1) בעל דין המבקש להתיר את האכיפה יצרף - (1) העתק מאושר של ההחלטה שנערך על ידי בית המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה. (2) ראיה שההחלטה היא סופית. (3) ראייה שההחלטה היא בת ביצוע לפי דיני המדינה שבה ניתנה. (4) אם המבקש איננו הנושה ששמו נקוב בהחלטה - ראיה לזכותו. (5) המקור או העתק מאושר של תעודת ההמצאה או של מסמך אחר שנראה מהם שההחלטה הומצאה לבעל הדין שלגביו יש לאוכפה. (6) המקור או העתק מאושר של המסמך שנראה מהם שהתובענה שבה נפתח ההליך, ההזמנה או מסמך אחר המשמש לפתיחת ההליך הומצאו לנתבע לפי דיני המדינה שבה ניתנה ההחלטה, אם הנתבע לא התייצב ולא טען לגופו של עניין בהליך שבו ניתנה ההחלטה. (7) תרגום המסמכים האמורים לשפה או לאחת השפות של מדינת ההוצאה לפועל, שיאומת כנכון על ידי מתורגמן שמינתה הרשות או שהושבע, או על ידי נוטריון של אחת משתי המדינות, המוסמך לכך". המשיבה טוענת כי המבקשת לא מלאה אחרי תנאי הסעיף 15 לאמנה ולהלן אדון בטענותיה. 13. המשיבה טוענת כי המבקשת לא צרפה לבקשה אישור מסירה המעיד על כך שפסק הדין הגרמני הומצא למשיבה, כנדרש בסעיף 15(1)(5) הנ"ל. המבקשת טוענת כי בהחלטת בית המשפט הגרמני מיום 11.1.06 בעניין ההוצאות נכתב כי פסק הדין מיום 26.9.05 הומצא למשיבה. כמו כן, על גבי אותו מסמך אישר מזכיר בית המשפט הגרמני כי עותק מפסק הדין נשלח למשיבה. טענות המבקשת אינן מקובלות עלי. כאשר האמנה דורשת צירופו של מסמך שיעיד על המצאת פסק הדין למשיבה, פשיטא שהכוונה הינה לאישור מסירה או למסמך אחר, שהם חיצוניים לפסק הדין שמבקשים לאכוף. בכל הכבוד הראוי למה שנכתב בהחלטת בית המשפט הגרמני מיום 11.1.06, בית המשפט הישראלי צריך הוכחה שאכן יש ממש במה שנכתב. ההחלטה שבה נכתב כי פסק הדין הומצא למשיבה הינה חלק מהפסק שאת אכיפתו מבקשים, ועל כן היא איננה יכולה לשמש הוכחה לכך שפסק הדין הומצא. זאת ועוד, הן בפסק הדין והן באישור מזכיר בית המשפט נעשה שימוש במונח שתרגומו לאנגלית "delivered". למונח אנגלי זה מספר משמעויות ובהן "מסר" ו - "שלח" (ראו - א. מוזס "מילון למונחים משפטיים אנגלי - עברי" (2006) עמ' 133; וכן - ר. אלקלעי "מילון אנגלי עברי שלם" עמ' 970). בענייננו נדרש לפי האמנה אישור בדבר המצאת הפסק, ולכן לא ניתן להסתפק באישור הנוקט במונח הדו משמעי "delivered". רמז לכך שבמקרה שלפניי המונח "delivered" משמעו "נשלח" נמצא בתרשומת מזכיר בית המשפט הנכללת בהחלטה בדבר ההוצאות. הנה כך, התרשומת נרשמה ביום 30.1.06 ונאמר בה כי פסק הדין "delivered" למשיבה ב - 30.1.06. כיוון שמדובר באותו מועד קשה להניח כי הכוונה הינה שפסק הדין נמסר ב - 30.1.06, אלא שהוא נשלח באותו מועד. ויודגש, הדרישה להוכיח את המצאת פסק הדין היא לא דרישה טכנית גריידא, שכן המצאת פסק הדין היא זו שמתחילה את המועד להגשת הערעור, ורק לאחר שמועד הגשת הערעור חולף, הופך הפסק לחלוט וניתן לאוכפו. המבקשת טוענת כי אין מחלוקת על כך שפסק הדין הגיע לידי המשיבה ולכן יש להעדיף במקרה זה את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה" (ראו - רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט; רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי - פורסמו באתר נבו). טענה זו איננה מקובלת עלי מפני שהצגת מסמך המלמד על המצאת פסק הדין איננה דרישה רק על מנת להוכיח שהמשיבה יודעת על קיומו של פסק הדין, אלא היא דרשה כנדבך חיוני בדרך להפיכת פסק הדין לחלוט. 14. המשיבה טוענת כי בניגוד לנדרש בסעיף 15(1)(6) המבקשת לא צירפה לבקשתה מסמך המעיד על המצאת כתב התביעה הגרמני למשיבה. טענה זו אינה מקובלת עלי, מפני שלבקשה צורפו מסמכים, לרבות אשור מסירה, המעידים על המצאת כתב התביעה למשיבה באמצעות המחלקה לעזרה משפטית בהנהלת בתי המשפט בישראל (ראו נספח ב' לבקשה). 15. המשיבה טוענת כי בניגוד לדין המסמכים שצורפו לבקשה לא תורגמו לאחת מן השפות הרשמיות הנוהגות במדינת ישראל. ואכן לבקשה לאכיפת פסק החוץ צורף רק תרגום אנגלי של הפסק וגם תצהירה של עו"ד טאמן והאשור הדיפלומטי תורגמו לאנגלית בלבד. סעיף 15(1)(7) לאמנה קובע כי יש לתרגם "את המסמכים האמורים לשפה או לאחת השפות של מדינות ההוצאה לפועל..." ומהם אותם "מסמכים אמורים"? מדובר במסמכים שלפי סעיף 15(1)(1)-(6) לאמנה יש לצרף לבקשה לאכיפת פסק החוץ. סעיף 15(1)(1) קובע כי יש לצרף לבקשה את פסק הדין שאותו מבקשים לאכוף, ומכאן שפסק הדין צריך להיות מתורגם לאחת השפות הרשמיות במדינת ישראל, קרי - לעברית או לערבית (ראו סעיף 82 לדברי המלך במועצה על ארץ ישראל 1922). המבקשת תרגמה את פסק הדין לאנגלית בלבד ומכאן שלא פעלה כנדרש. הוא הדין בתצהירה של עו"ד טאמן, שגם הוא תורגם לאנגלית בלבד. התצהיר הינו ראייה לכך שפסק הדין חלוט ושהוא ניתן לביצוע לפי דיני גרמניה. סעיפים 15(1)(2) ו - (3) לאמנה קובעים כי ראיה כזו יש לצרף לבקשה לאכיפת הפסק, ומכאן שגם ראיה כזו יש לתרגם לעברית. 16. שונים פני הדברים בכל הנוגע לאשור הדיפלומטי. אישור זה איננו אחד מן המסמכים שחובה לצרף לבקשה לאכיפת פסק חוץ. האשור הדיפלומטי הוגש לפי תקנה 2 לתקנות לביצוע האמנה, אשר זו לשונה: "2(א) החלטה של בית משפט בגרמניה שמבקשים לאוכפה בבית משפט בישראל על פי האמנה תיראה כהחלטה שאינה ניתנת עוד לערעור ושהיא ברת ביצוע אם אושרה ככזו על ידי הרשות המוסמכת הגרמנית בהתאם לדין גרמניה. (ב) נחלקו הדעות אם הרשות שנתנה את האישור לפי סעיף משנה (א) הייתה אמנם מוסמכת לעשות כן, תהא תעודה על כך של הנציג הדיפלומטי או הקונסולרי של גרמניה בישראל ראייה לדבר". יוצא, אפוא, ששאלת תרגומו של האישור הדיפלומטי צריכה להיחתך לפי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים, ולא לפי סעיף 15 לאמנה. תקנה 355 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעוסקת באכיפת פסק חוץ, קובעת כי: "המבקש יגיש לבית המשפט, לפי דרישתו, תרגום פסק החוץ לשפה העברית שאשרו נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל המשמש בתפקידו במדינת הפסק, או של מדינת הפסק המשמש בתפקידו בישראל, או שאושר בדרך אחרת להנחת דעתו של בית המשפט או הרשם". תקנה זו אינה חלה במישרין על ענייננו, כיוון שהיא עוסקת בתרגום פסק הדין ולא בתרגום האישור הדיפלומטי שמעמדו הוא כשל כל ראייה אחרת המוגשת לבית המשפט. סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 קובע כי: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה, וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על ידי צו מאת הממשלה יפורסמו בערבית ובעברית; בהתחשב עם כל תקנות שתתקין הממשלה אפשר להשתמש בשתי שפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט". מסייפת ההוראה המתירה את השימוש בעברית ובערבית בבתי המשפט אתה למד שלא ניתן להשתמש בשפות אחרות בבית המשפט. מאידך, אין ספק שמבחינת דיני הראיות אין מניעה להגיש לבית המשפט ראיות שאינן כתובות בעברית או ערבית, והדבר נעשה במקרים רבים. התוצאה המתבקשת מן האמור הינה, שבעל דין המגיש ראיה בשפה זרה לבית המשפט חייב לתרגם אותה לעברית או ערבית אם בעל הדין שכנגד או בית המשפט דורשים זאת ממנו. במקרה דנא המשיבה עמדה למן הרגע הראשון על זכותה שכל המסמכים יתורגמו לעברית (ראו סעיפים 103-106 לתשובת המשיבה להמרצת הפתיחה), ועל כן היה על המבקשת לתרגם גם את האישור הדיפלומטי. 17. לסיום הדיון בנושא התרגום אוסיף שתי הערות: ראשית, ברגיל היה אולי מקום לאפשר למבקשת לתקן את מחדליה, ברם אין לעשות כן במקרה שלפניי, בו נטענה כבר בראשית הדרך טענת המחדל בתרגום, ולמרות זאת המבקשת לא בקשה לתקן את המחדל במסגרת בקשתה להוספת ראיות. ושנית, אין לראות בדרישת התרגום דרישה טכנית גרידא. דרישת התרגום נובעת מעקרון ההדדיות וכיבוד הרשויות בין המדינות. דרישת התרגום גם נועדה למנוע בלבול כגון זה שעמדנו עליו לעיל בכל הנוגע למונח האנגלי "delivered". דרישת התרגום הינה דרישה בסיסית ומינימאלית שדומה כי קשה לחלוק עליה. על כן, יש להתעלם מאותם מסמכים שהוגשו ללא תרגום לעברית, קרי - פסק הדין שאת אכיפתו מבקשים, חוות הדעת של עו"ד טאמן והאישור הדיפלומטי. 18. התוצאה העולה מן האמור לעיל הינה שהבקשה שלפניי פגומה באופן יסודי, המחייב את דחייתה. מסמכים בסיסיים לא תורגמו לשפה העברית. חוות הדעת שתכליתה להוכיח את התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 פגומה, באשר לא נכלל בה פירוט של נוסח סעיפי החוק הגרמני הנוגעים לעניין. ולבסוף, המבקשת לא צרפה לבקשתה אישור המעיד על המצאת הפסק למשיבה. חרף זאת, ולמקרה ששגיתי במסקנותיי, אתייחס להלן גם לטענות נוספות שטוענת המשיבה. 19. הפסק אינו ראוי לאכיפה כיוון שאיננו פסק דין בעניין אזרחי. כאמור, סעיף 1 לחוק קובע כי "פסק חוץ" הוא פסק דין בעניין אזרחי. המשיבה טוענת כי במקרה דנא הפסק איננו "בעניין אזרחי", משום שהוא לא נסמך על עילה מתחום המשפט הפרטי, אלא מכוח חוק המטיל חיוב חד צדדי על המשיבה ללא הסכמתה. לטענת המשיבה כל הדינים שהוחלו על רכושם של היהודים בגרמניה, הן אלו שהוחלו בתקופת השלטון הנאצי,והן, להבדיל אלפי הבדלות, אלו שמכוחם הוחזר הרכוש, מהווים חלק ממהלך ציבורי שלטוני. המבקשת, לעומת זאת, טוענת כי מדובר בפסק דין בעניין אזרחי משום שעניינו תשלום עבור שירותים שנתנה המבקשת למשיבה. ועוד טוענת המבקשת, כי גם אם הפסק איננו בעניין אזרחי, הרי שחלה עליו סייפת סעיף 1 לחוק אכיפת פסקי חוץ, שקובעת כי ניתן לאכוף "פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע אף כשלא ניתן בעניין אזרחי". ולבסוף, המבקשת מפנה לעובדה שפסקי דין מן הסוג הנדון לא נכללים בסעיף 4 לאמנה אשר קובע אלו פסקי דין לא ייאכפו. 20. עמדת המשיבה משכנעת יותר מעמדת המבקשת. אף אני סבור כי כל ההסדרים שמכוחם חויבה המשיבה לשלם למבקשת דמי טיפול בנכס, היו הסדרים בעלי אופי ציבורי. הנסיבות שבעטיין ניתן פסק הדין פורטו בתשובת המשיבה, והן לא נסתרו. ראשיתה של הסאגה בגזילת רכוש יהודי גרמניה על ידי הנאצים, והמשכה באי החזרת הרכוש לבעליו אחרי המלחמה ובהעברתו לניהול המבקשת, שבתביעה הקודמת בין הצדדים הוגדרה על ידי המבקשת עצמה כחברה "בבעלות העם" (ראו - סעיף 22 לתשובת המשיבה). בין פעולות אלה לבין המשפט הפרטי אין דבר וחצי דבר. אלו פעולות שלטוניות ציבוריות מובהקות. אכן, עם נפילת השלטון הקומוניסטי הפכה המשיבה לחברה פרטית, אולם גם המבקשת מודה כי מדובר בחברה שבסופו של דבר מצויה בבעלות מדינת ברלין. מדובר, אפוא, בחיוב הנטוע עמוק בשדה המשפט הציבורי, ומכאן שאיננו חיוב "אזרחי". עצם העובדה שמדובר בחיוב כספי איננה מכרעת, שכן חיוב כספי יכול לנבוע ממקורות שונים, לרבות מקורות פליליים, כגון- קנס למשל. פסק הדין איננו יכול להיחשב כפסק דין "לפיצויים או נזקים לצד שנפגע" מפני שקשה להלום שהמבקשת היא "צד שנפגע" שהמשיבה גרמה לו "נזק". מטעם זה אין ללמוד לענייננו מפסקי הדין בעניין גרינברג ובורשטיין אליהם הפנתה המבקשת (ראו - ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה; ע"פ 1284/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל - פורסמו באתר נבו). ובאשר לטענה שפסק הדין מן הסוג הנדון לא נכלל בסעיף 4 לאמנה; נזכיר כי האמנה לא נקלטה בשלמותה תוך המשפט הישראלי ועל כן מצווים אנו לפעול לפי הגדרת "פסק חוץ" שבסעיף 1 לחוק אכיפת פסקי חוץ. 21. לא הוכחו תנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ על פי סעיף 3 לחוק ניתן לאכוף פסק חוץ ובלבד שהוא ניתן בסמכות, הוא חלוט, הוא ניתן לביצוע בישראל ובגרמניה, והוא איננו נוגד את תקנת הציבור. המשיבה טוענת כי המבקשת לא הוכיחה את התקיימות התנאים הללו. 22. אשר לסמכותו של בית המשפט בגרמניה; בעניין זה נטען, בחוות דעתה של עו"ד טאמן כי: "במקרה זה בית המשפט המחוזי בברלין, המצוי בברלין שרלוטנבורג מוסמך ספציפית משום שהמקום שנועד לקיום החוזה בין הצדדים המעורבים הוא ברלין". דא עקא, שהמשיבה הבהירה הבהר היטב בתשובתה כי מעולם לא נכרת חוזה בין הצדדים וטענתה זו לא נסתרה. מכאן שלא הוכחה סמכותו המקומית של בית המשפט בברלין. ובאשר לסמכות הבינלאומית; בעניין זה הסתפקה המומחית באמירה כללית לפיה לפי דיני גרמניה מחויב בית המשפט לבדוק את התנאים המוקדמים אשר מקימים את סמכותו, ולכן משנתן בית המשפט את הפסק חזקה שכל התנאים המוקדמים נבדקו והתקיימו. הסבר זה איננו יכול לעמוד. עם כל הכבוד לפסק הדין שאת אכיפתו מבקשים הוא איננו יכול "להרים עצמו בשרוכי נעליו". רוצה לומר, אין די בכך שבית המשפט קבע במסגרת פסק דינו כי הוא מוסמך לדון בעניין, אלא מבקש האכיפה צריך להוכיח שאכן כך הדבר. כדי להרים את הנטל המוטל עליה, היה על המבקשת לפרוש את העובדות והדינים שמכוחם קמה הסמכות. עו"ד טאמן לא עשתה כן בחוות דעתה, אלא היא הסתפקה בהפניה כוללנית לסעיפי הדין הגרמני מבלי להסביר אלו עובדות מקימות את הסמכות. על כן, לא הוכח שמבחינת הדין הגרמני היה בית המשפט הגרמני מוסמך ליתן את פסק הדין. 23. המשיבה טוענת כי הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתו לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי שחלים בישראל. המשיבה מפנה לעניין זה לפסק הדין בפרשת רוזנשטיין אשר קבע כי לעניין זה יש לבחון האם מתקיימת בין המשיבה לגרמניה אחת משתי זיקות: מגורים או הסכמה להישפט בגרמניה ( ראו- ע"א 541/77 רוזנשטיין נ. ספרטוס פ"ד לב (2) 701). המבקשת טוענת כי זיקת המגורים מתקיימת מכוח העובדה שהנכס שבו מדובר מצוי בגרמניה וכי זיקת ההסכמה קמה מכוח ההתדיינות שניהלה המשיבה בגרמניה לצורך השבת הנכס למשפחתה. לאור כל שנאמר לעיל, ולנוכח הפירוט הרב שבו הובאו הדברים בסעיפים 138-162 לתשובת המשיבה לא ארחיב בעניין. אומר רק זאת, המשיבה לא גרה בגרמניה בכל התקופה הרלוונטית לענייננו, ולטענתה, אשר לא נסתרה, כף רגלה לא דרכה בגרמניה מאז שעזבה אותה. על כן, זיקת המגורים איננה מתקיימת. זיקת ההסכמה מתקיימת במקום שבו יש הסכמה מפורשת להתדיין בפני בית המשפט הזר. המצב המשפטי הנוכחי הינו, שכללי הסמכות הבינלאומית לגבי סמכותם של בית המשפט הישראלים רחבים מהכללים שבהם מוכנה להכיר מדינת ישראל בנוגע לסמכותו הבינלאומית של בית המשפט הזר. במילים אחרות, יהיו מקרים שבהם בנסיבות העניין בית המשפט הישראלי היה תופס סמכות בינלאומית לגבי נתבע, ובכל זאת הוא לא יכיר בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט הזר (סמכות עקיפה), למרות שהתקיימו בפני אותו בית משפט זר אותן נסיבות (ראו דנ"א 7059/01 פורום ברונו קרייסקי נ' מרקס - פורסם באתר נבו). אשר למקרה שלפניי, העובדה שאדם התדיין מול הרשויות בישראל לא בהכרח הייתה מקיפה סמכות בינלאומית לבית משפט ישראלי לפי הוראת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומכאן שבוודאי אין להכיר בסמכותו של בית המשפט הגרמני באותן נסיבות. 24. המשיבה טוענת כי פסק הדין הושג במרמה מפני שהמבקשת הסתירה מבית המשפט בגרמניה את העובדה שהתקיימו הליכים קודמים בין הצדדים, שהמבקשת גבתה דמי שכירות בזמן שניהלה את הנכס, שהנכס הוזנח תחת ידי המבקשת ועוד. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם המונח "פסק דין שהושג במרמה" צריך להתפרש באופן מצומצם כפי שהוא מתפרש לגבי פסקי דין ישראלים, או באופן רחב יותר. מבלי להכריע במחלוקת זו אני סבור שהעובדות להן טענה המשיבה אינן עוברות את הרף המינימאלי של "מרמה". כך למשל, אינני סבור שהמבקשת הייתה חייבת לגלות את דבר ההליך הקודם שהתנהל בישראל מפני שמדובר בהליך שנגע לנכס אחר. 25. המשיבה טוענת כי הפסק אינו ראוי לאכיפה מפני שהוא נוגד את פסק הדין בתביעה הקודמת שהתנהלה בישראל (ראו- סעיף 6(א)(ג) לחוק). טענה זו איננה מקובלת עלי כיוון שכפי שציינתי לעיל פסק הדין הישראלי התייחס לנכס אחר. 26. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם לתובעת הוצאות בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. אני ער לכך שסכום זה נמוך מסכום ההפקדה שקבעתי בהחלטתי מיום 5.9.10, אולם כך ראוי משעה שבסופו של דבר לא התנהל בפניי הליך מלא הכולל חקירות של מצהירים. המזכירות תעביר את הסכומים הנ"ל למשיבה ויתרת הפיקדון תוחזר למבקשת. אכיפת פסק דין