ביטוח חיים - תאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חיים - תאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות: 1. התובעים, עיזבון המנוח ז"ל והוריו של המנוח, שהינם המוטבים על פי פוליסת ביטוח חיים מס' 336533403 שהוצאה לטובת המנוח (להלן "הפוליסה"), הגישו כנגד הנתבעת תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח, בסך של 213,760 ₪. 2. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שביום 1.4.2007, עת נהג המנוח ז"ל ברכב בשד' ההסתדרות, בהגיעו לצומת חוצות המפרץ בחיפה, ארעה תאונת דרכים, בה מצא המנוח את מותו (להלן "התאונה"). 3. עובר לתאונה בוטח המנוח בפוליסת ביטוח חיים, הכולל נספח מס' 806 העוסק בביטוח מוות מתאונה. עם קבלת הודעת התובעים על קרות מקרה הביטוח שארע, שלמה הנתבעת לתובעים את תגמולי ביטוח החיים בגין מותו של המנוח, מכח נספח 553 לפוליסה. מנגד, דחתה הנתבעת את דרישתם לתשלום תגמולי ביטוח מכח נספח 806 לפוליסה, בגין מקרה מוות מתאונה, בטענה לפיה, המנוח היה שיכור בעת תאונת הדרכים, תוך שהיא מתבססת על חריג 3(ב) בפוליסה, הקובע כי היא לא תהיה אחראית למקרה ביטוח הנובע מ"שכרות אלכוהליזם או שמוש בסמים, פרט למקרה של שמוש על פי הוראות הרופא" (להלן "החריג בפוליסה"). טענות הצדדים בתמצית 4. התובעים טענו בכתב התביעה כי אין תחולה לחריג בפוליסה ממספר סיבות: א. המנוח לא היה שיכור בעת ארוע התאונה. ב. בפוליסת הביטוח אין הגדרה למונח "שכרות, או "אלכוהליזם" ולכן, מנועה הנתבעת להסתמך על מונח שאין לו הגדרה בפוליסה. ג. מותו של המונח לא נגרם עקב שכרות או שמוש באלכוהליזם, אלא, מותו היה תוצאה ישירה של פגיעתו ומעורבותו בתאונת הדרכים. לשיטת התובעים, השאלה אינה האם השכרות היא שהביאה לקרות התאונה אלא, האם האלכוהול הוא הגורם שהביא באופן ישיר למותו של המנוח. לטענתם, צריכת האלכוהול על ידי המנוח לא היא שהביאה באופן ישיר למותו, כי אם תאונת הדרכים בה היה מעורב. 5. הנתבעת לא חלקה בכתב הגנתה על כך שאכן, עובר לתאונה בטחה את התובע בפוליסת ביטוח חיים, הכולל נספח בגין מוות מתאונה אולם טענה, כי מעבר לתגמולי הביטוח ששולמו בגין מקרה מוות, היא אינה חייבת בתשלום נוסף. לטענתה, על פי דו"ח הפתולוג (צ"ל "טקסולוג" - א.ר.), בעת התאונה רמת האלכוהול בדמו של המנוח היתה מעבר לרמה המירבית המותרת וכי אין המקרה עונה להגדרת מקרה ביטוח כהגדרתו בנספח 806 לפוליסה, לאור החריג בסעיף 3(ב), כמפורט לעיל. הנתבעת סמכה טענותיה, בין היתר, על חוות דעתו של חוות דעתו של ד"ר אשר גופר, וחוות דעתו הרפואית של ד"ר רונן לבשטיין לפיהן, ריכוז האלכוהול שהיה בדמו של המנוח מלמד על ריכוז כפול מהמותר על פי חוק ועל כן עולה כי המנוח היה שיכור על פי ההגדרה בחוק הפלילי. הנתבעת טענה, כי העובדה שהתובע היה שרוי במצב של שכרות בעת התאונה היא שיצרה את הסיכוי או הסיכון הכמעט ודאי לקרות התאונה ומשהתממש אותו סיכון, הרי שהיא תוצאה ישירה של מצב השכרות של המנוח. הנתבעת צרפה את עדותו במשטרה של מאבטח המועדון בו בילה המנוח לפני התאונה, על מנת לחדד את התנהגותו ומצבו עובר לתאונה. אעיר, כי במסגרת סיכומיה העלתה הנתבעת לראשונה שתי טענות נוספת. אחת - הנתבעת פטורה מחובתה על פי הפוליסה עקב התנהגותו הרשלנית של המנוח ושניה - יש לייחס למנוח רשלנות תורמת בשיעור של 100% ולהחיל עליו את דוקטרינת האשם התורם החוזי. שתי טענות אלו הועלו לראשונה בסיכומיה של התובעת ולכן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. לפיכך, אין מקום לדון בהן במסגרת פסק הדין. 6. הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני לפיו, יוגשו על ידם סיכומים בכתב וינתן פסק דין מנומק, על סמך החומר. דיון והכרעה הוראות פוליסת הביטוח 7. כאמור, אין חולק כי עובר לתאונה בוטח המנוח בפוליסת ביטוח חיים הכוללת את נספח 806, שכותרתו "ביטוח נוסף למקרה מוות מתאונה". 8. סעיף 1 לנספח 806 מגדיר את המונח "מוות כתוצה מתאונה" כדלקמן: "מוות מתאונה לצורך נספח זה, הוא מוות כתוצאה מחבלה גופנית שנגרמה עקב הפעלת כוח פיזי בלבד, כתוצאה מאירוע פתאומי חד פעמי בלתי צפוי מראש, הנגרם במישרין על ידי גורם חיצוני וגלוי לעין, המהווה ללא תלות בכל סיבה אחרת את הסיבה היחידה הישירה והמיידית לחבלה ובתנאי נוסף שהמוות אירע תוך 90 ימים מתאריך החבלה הנ"ל. למען הסר ספק, אלימות מילולית ו/או לחץ נפשי ו/או הצטברות של פגיעות זעירות חוזרות לאורך תקופה הגורמים למוות לא יחשבו כ"מוות מתאונה".   סעיף 3 הנושא כותרת "הגבלת אחריות החברה", קובע כדלקמן: "החברה לא תהיה אחראית לכל תשלום לפי ביטוח נוסף זה אם המוות נגרם על ידי אחת או כמה מהסיבות כדלקמן:   א.         ניסיון להתאבדות או חבלה עצמית במתכוון, או סיכון עצמי במתכוון (פרט לניסיון להציל חיי אדם), או השתתפות המבוטח בביצוע עבירה, או בפעולה בלתי חוקית. ב.         שכרות, אלכוהוליזם או שימוש בסמים פרט למקרה של שימוש על פי הוראות רופא..." כללי הפרשנות וחזקות 9. פוליסת הביטוח מהווה הסכם לכל דבר ועניין וחלים עליה כל הכללים הנוגעים לפרשנות חוזה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותה של ההסכם הביטוח ולצורך כך, קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן "חוק החוזים") כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".   בע"א 155/80 רב בריח בע"מ נגד אמגר ואח', פ"ד לה(1) 817, נקבע: "את כוונת הצדדים יש ללמוד מתוכן ההסכם. תוכן זה יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובראש וראשונה יש ללמוד על אומד דעתם, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה". בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל הבחנה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו". אומד דעתם של הצדדים הינו המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד זה יש ללמוד בראש ובראשונה מלשון החוזה. בנוסף, ניתן ללמוד על כך מנסיבות חיצוניות לו כגון, מהלך המשא ומתן בין הצדדים, התנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, נוהג מסחרי ידוע להם או שיש להניח כי ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו (א. ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, הוצאת נבו, התשמ"ח - 1998). 10. בכל הנוגע לפוליסת ביטוח, נקבע כי סעיף פטור בפוליסת ביטוח יש לפרש פירוש סביר. בנוסף, אין חולק כי פוליסת הביטוח נוסחה על ידי הנתבעת ולעניין זה השפעה נוספת על אופן פרשנות ההסכם. עצם העובדה שהנתבעת היא שנסחה את הפוליסה פועלת לחובת הנתבעת, וככל שקיימת עמימות בנוסח סעיפי הפוליסה, יש לשקול הפעלה של הכלל של "פרשנות כנגד המנסח". ככל שקיימת מחלוקת בנוגע לפרשנותו של הסעיף, במדה ופרשנות התובעים סבירה ומשתמעת מן הטקסט, הרי שהיא עדיפה (ראה ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נגד חדד, פ"ד מ(3) 1). אלא, שאין להעדיף באופן עוור את הפירוש כנגד המנסח, אלא, יש לקרוא את התניה על רקע תכלית הפוליסה ומטרתה (ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572. בחינת טענות הצדדים תעשה, אפוא, לאור העקרונות שפורטו לעיל. פרשנות הסייג הקבוע בסעיף 3(ב) בפוליסה 11. שאלה מקדמית לפרשנות החריג בסעיף 3(ב) לפוליסה, היא, האם היה נתון התובע במצב של שכרות בעת ארוע התאונה, שהרי במדה ויקבע כי המנוח לא היה שיכור בעת התאונה, הרי שממילא, בין אם על פי פרשנות התובעים ובין אם על פי פרשנות הנתבעת, אין תחולה לחריג בפוליסה. 12. לצורך הוכחת טענתה, הגישה הנתבעת את חוות דעתו של ד"ר אשר גופר, מנהל המכון לטקסולוגיה במרכז הרפואי ע"ש שיבא תל השומר, אשר קבע כי בדגימת הדם שנלקחה מהמנוח ז"ל לאחר התאונה, נמצא אלכוהול בריכוז של 100 מיליגרם לכל 100 מ"ל. לטענת הנתבעת, מדובר בכמות הכפולה מהכמות המותרת על פי חוק ולכן, מוגדר המנוח ז"ל כמי שהיה שיכור בעת ארוע התאונה. הנתבעת תמכה טענותיה גם בעדותו של מר שלמיוב פבל, מאבטח במועדון בו בלה המנוח טרם התאונה. 13. מנגד, התובעים טוענים כי פוליסת הביטוח אינה מגדירה את המונח "שכרות" ואף לא הפנתה למקור אחר לצורך הגדרת מונח זה. מטעם זה, ומאחר ותקנה 169ב לתקנות התעבורה הגבילה את ההגדרה של המונח "שכרות" המפורטת בה, אך לעניין סעפים 62(3) או 64ב לפקודת התעבורה, אין מקום להזקק להגדרות שבתקנות לצורך פרשנות הפוליסה. 14. בעניין זה, מקובלת עלי עמדתה של הנתבעת. עצם העובדה שפוליסת הביטוח אינה מגדירה את המונח "שכרות" אין בה כדי להוציא את החריג מכלל יישום. מדובר במונח מהתחום הפלילי - תעבורתי (על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בסיכון תעבורתי) ויש ליתן לו משמעות זו, במדה והצדדים לא הגדירו אותו אחרת בפוליסת הביטוח. במצב דברים זה, ניתן בהחלט לשאוב את הוראות פקודת התעבודה והתקנות שהוצאו מכוחה, שהיא החוק הספציפי העוסק בהתנהגות הנורמיטבית הנדרשת מנהגים ומגדירה באופן ספציפי מהו מצב של שכרות, בכל הנוגע לנהג ברכב, ולהחילן על הוראות הפוליסה, לצורך פרשנותה (השווה ע"א (חיפה) 186/94 סהר חברה לביטוח בע"מ נגד מרק וינרסקי, פ"מ תשנ"ה(3) 191). יש בכך כדי לענות על אומד דעתם של צדדים סבירים לחוזה ביטוח מעין זה שלפנינו. בהתאם לחוות הדעת הטקסולוגית, הרי שלאחר התאונה נמצא בדמו של המנוח אלכוהול בריכוז של 100 מיליגרם לכל 100 מ"ל. בהתאם לתקנת 169א(2) הרי שהסף העליון של ריכוז אלכוהול המותר בדמו של נוהג רכב לא יעלה על חמישים מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר של דם. דהיינו - רמת האלכוהול בדמו של המונח היתה גבוהה פי שניים מן הסף העליון הקבוע בחוק ולכן, המנוח היה שיכור בעת התאונה, על פי הוראות תקנות התעבורה ובהתאם להוראות פוליסת הביטוח, בסעיף 3(ב) לנספח 806. תימוכין למצב השכרות בו היה מצוי המנוח בעת התאונה, ניתן למצוא גם בהודעתו במשטרה של מר שלמיוב פבל, מאבטח במועדון, אשר העיד כי המנוח בילה במועדון ולאר שיצא ממנו, לא התיר לו המאבטח לחזור פנימה מאחר והיה שתוי מאד. לשאלת החוקר, כיצד הוא יודע שהמנוח היה שיכור, השיב המאבטח כי המנוח היה עצבני ונדף ממנו ריח של אלכוהול, הוא עמד מחוץ למועדון ושתה ולאחר מכן זרק את בקבוק הבירה לכוון הכניסה. תאור התנהגותו של המנוח טרם כניסתו לרכבו מחזק את המסקנה כי אכן היה שיכור בעת התאונה. סיכומה של נקודה זו, אני קובע כי המנוח היה במצב של שכרות בעת ארוע התאונה, בהתאם לפרשנות מונח זה בפוליסה. 15. הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של החריג בסעיף 3(ב) לפוליסת הביטוח. לשיטת התובעים, החריג בפוליסה נוגע למצב בו השכרות היא הגורם שהביא באופן ישיר למותו של המנוח. לטענתם, צריכת האלכוהול על ידי המנוח (בהנחה שהיה שיכור) לא היא שהביאה באופן ישיר למותו, כי אם תאונת הדרכים בה היה מעורב. הנתבעת מצידה טוענת כי הכיסוי הביטוחי מוחרג על פי הפוליסה, במצב של מוות מתאונה, שנגרמה כתוצאה משכרות, אלכוהליזם או שמוש בסמים. 16. בעניין זה, מקובלת עלי פרשנותה של הנתבעת לחריג הגלום בסעיף 3(ב) לפוליסת הביטוח. הרציונל הטמון בקביעת חריגים בפוליסה הינו קביעת סיכונים מסויימים, אשר החברת הביטוח מסרבת לקבל על עצמה מראש ובמדה ויתממשו, היא תהיה פטורה מתשלום תגמולים בגינם. בענייננו, בקשה הנתבעת להמנע מלכסות מקרים בהם שכרותו של נהג גרמה למותו בתאונה דרכים, סיכון אשר בקשה שלא לקבל על עצמה. החריג בסעיף 3(ב) בפוליסה, המצוי בנספח 806, נושא כותרת "מוות מתאונה" ותנאי לכיסוי הביטוחי הוא שמותו של המבוטח נגרם מתאונה. פרשנותם של התובעים לפיה, החריג נוגע למצב בו מותו של המבוטח נגרם כתוצאה ישירה משכרותו (במילים אחרות - "השקה עצמו למוות") מנתקת את החריג מארוע תאונתי כלשהו, למרות שארוע תאונתי מהווה תנאי לקיומו של הכיסוי הביטוחי. סיכומו של דבר, אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, הכיסוי הביטוחי מוחרג על פי הפוליסה, במצב של מוות מתאונה, שנגרמה כתוצאה משכרות, אלכוהליזם או שמוש בסמים. אירוע תאונתי אשר נגרם כתוצאה מהיות המבוטח במצב שכרות ואשר הביא למות המבוטח לא יזכה את המוטבים עפ"י הפוליסה בפיצוי לפי נספח 806 לפוליסה. האם הוכחו על ידי הנתבעת כל רכיבי החריג בפוליסה? 17. הלכה היא כי מקום בו מבקשת חברת הביטוח להסתמך על חריג בפוליסה המשחרר אותה מחבותה, עובר נטל ההוכחת החריג, על כל רכיביו, לפתחה. בעניין זה נקבע בע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נגד שלום גרשון הובלות בע"מ כדלקמן: "השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992)). לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו". (ראה גם ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נגד טננבוים את ווב חב' לבנין ואבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 347 - 349, ע"א 497/85 אשל נגד ריט, פ"ד מב(1) 89, 94). 18. מכאן, שעל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח, כי במקרה הנדון מתקיימים כל רכיבי החריג בסעיף 3(ב) בפוליסה. משמעות הדבר היא, כי על הנתבעת להוכיח כי בעת התאונה היה המנוח שיכור וכי שכרותו היא שגרמה לתאונה שהביאה למותו. הלכה פסוקה היא כי תנאי לתחולתה של תניית פטור בפוליסת ביטוח הוא קיומו של קשר סיבתי בין התגבשות העובדות שביסוד התניה לבין התממשות הסיכון המבוטח. הפטרת המבטחת בענייננו מחבותה לשלם את תגמולי הביטוח מותנית בכך שתוכיח את הקשר הסיבתי בין התקיימות יסודות הסייג לבין מקרה הביטוח, קרי - הוכחת קשר סיבתי בין קרות התאונה ומקרה המוות, לבין היות המבוטח (המנוח בענייננו) נתון במצב של שכרות בעת התאונה (ע"א 521/70 איזבלה (אהובה) גרינפלד נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309, 311, י. אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"ט - 2009), כרך שני, עמוד 558 - 659). במקרה דנן, בעוד שהנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי המנוח היה נתון במצב של שכרות בעת ארוע התאונה, הרי שהיא כשלה מלהוכיח את הקשר הסיבתי בין השכרות לבין הארוע התאונתי. 19. למעשה, הנתבעת אינה חולקת על כך שלצורך תחולת החריג הנדון, יש צורך בקשר סיבתי בין שכרותו של המנוח לבין ארוע התאונה שכתוצאה ממנה נהרג. לצורך כך, הגישה את חוות דעתו של ד"ר רונן לבנשטיין לפיה, ריכוז האלכוהול בדמו של המנוח מעלה פי שש את הסיכוי למעורבות בתאונת דרכים והופך את הקשר הסיבתי בין שכרותו של המנוח לבין מעורבותו בתאונת הדרכים לקשר סיבתי סביר ביותר. אכן, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שנהג הנוהג במצב של שכרות מעלה את הסיכוי למעורבותו בתאונת דרכים ובעניין זה, אני מקבל את מסקנותיו של המומחה מטעם הנתבעת. אלא, שלא די בכך כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש. יכול וממצאי חוות הדעת לפיהם, מצב של שכרות מגדיל באופן משמעותי את הסיכוי לתאונת דרכים נכונים אך אין הם יכולים משמשים הוכחה לכך שמקרה הנדון, שכרותו של המנוח היא שגרמה בפועל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לתאונה. בהחלט יתכן מצב בו התאונה התרחשה עקב גורם חיצוני אחר, שאינו קשור למנוח וכי שכרותו לא היתה הגורם לתאונה בפועל. טול, למשל מקרה, בו נהג שיכור עומד עם רכבו בעצירה מוחלטת במקום עצירה מותר ורכב אחר פוגע בו בעצמה וגורם למותו או מקרה בו נרדם נהג שיכור ברכבו בחניה ורכב אחר פגוע בו וגורם למותו. במקרים כאלה, בודאי שלא ניתן לייחס לשכרותו של הנהג הנפגע קשר סיבתי לארוע התאונה. הצדדים יצאו מתוך נקודת הנחה כי המנוח אכן נהרג בתאונת דרכים, המהווה לכל הדעות ארוע תאונתי, כהגדרתו בפוליסה. אלא, שככל שהפכתי בכתב ההגנה או בסיכומי הנתבעת, לא מצאתי בהם ולו רמז למנגנון התאונה ואופן התרחשותה. להיפך, הנתבעת אף בחרה שלא לצרף לסיכומיה את תיק המשטרה, לרבות דו"ח בוחן תנועה, מהן ניתן היה ללמוד על אופן התרחשות התאונה ומידת האשם של כל אחד מהצדדים המעורבים בה, למרות שתיק המשטרה נמצא בידיה (ולראיה, היא צרפה מתוכו את עדותו של המאבטח). משעה שלא הונחו בפני בית המשפט הנתונים העובדתיים בנוגע לאופן התרחשות התאונה, הרי שלא ניתן לקבוע ולו ברמת מאזן ההסתברויות, כי ישנו קשר סיבתי בין שכרותו של המנוח לבין התאונה. מעבר לכך שהמנעותה מלהביא ראיה שהיתה יכולה לתמוך בטענתה, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובתה (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 606), הרי שמשעה שלא פרטה הנתבעת את אופן התרחשות התאונה, היא כשלה מלבסס את הקשר הסיבתי העובדתי ביו שכרותו של המנוח לבין ארוע התאונה. 20. אף שנכונה בעיני פרשנותה של הנתבעת לחריג בסעיף 3(ב) לפוליסה ולמרות שקבעתי כי בעת התאונה היה המנוח שיכור, הרי שהנתבעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין שכרותו של המנוח לבין ארוע התאונה שכתוצאה ממנה נגרם מותו. לפיכך, לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח את כל יסודות החריג ולכן, החריג בפוליסה אינו חל במקרה הנדון. סיכום 21. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה בסך של 213,760 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה (25.5.2008) ועד למועד התשלום בפועל. 22. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים את הוצאות המשפט בסך של 2,700 ₪ וכן, שכ"ט עוד בסך של 20,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם על ידי הנתבעת בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משפט תעבורהתאונת דרכיםשכרותביטוח חיים