קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החרמת רכב במכס: 1. השאלה העומדת להכרעה: האם נדרשת ידיעת הבעלים של כלי ההובלה או הטובין על העבירה שנעברה בהם, לשם החרמתם על פי סעיף 230 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן - הפקודה)? השתלשלות הדברים והגדרת המחלוקת 2. המשיבה היא הבעלים של רכב מסוג פורד פוקוס (להלן - הרכב). הרכב חולט על ידי המבקשת, לאחר שהובלו באמצעותו טובין מוברחים, הכוללים מכשירים סלולריים ואביזרים נלווים. החילוט בוצע על פי סעיף 203(ג) לפקודה, שזה לשונו: "203. (ג) כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה." 3. הרכב נתפס כשהוא נהוג על ידי אדם בשם אברהם מאשי (להלן - מאשי). המדינה הגישה כתב אישום נגד מאשי וכנגד תשעה נאשמים נוספים. כתב האישום כלל את מעשה ההברחה הנדון כאן. אחד הנאשמים הנוספים הוא מנשה כהן (להלן - מנשה), אחיו של אבנר כהן (להלן - אבנר), הבעלים והמנהל של המשיבה. 4. המשיבה הגישה תביעה זו להחזרת הרכב התפוס, בהתאם לסעיף 192(א)(1) לפקודה, כשהיא מתבססת בעיקר על הטענה, שהעבירה שנעשתה באמצעות הרכב לא נעשתה על ידה או בידיעתה, כלומר: שלא בידיעתו של אבנר, בעליה ומנהלה. המבקשת מתנגדת לבקשה והיא משיבה לטענת התובעת בשני נימוקים: א. העבירה נעשתה בידעתו של אבנר, כלומר בידיעת המשיבה, ב. חילוט הרכב על פי סעיף 203(ג) לפקודה אינו מחייב את ידיעת בעליו על העבירה שנעשתה. ההליכים בתביעה זו עוכבו, על פי החלטתי, עד למתן פסק הדין באישום שהוגש. 5. מאשי ומנשה הורשעו (יחד עם נאשמים נוספים) בעבירה נשוא תביעה זו (בין השאר). בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה זו לדחיית התביעה על הסף, בהסתמכה על סעיף 230 לפקודה, שזה לשונו: "230. מקום שעשיית העבירה גוררת אחריה חילוט אניה, כלי הובלה או טובין, ההרשעה על עבירה זו או פסק הדין או ההחלטה של בית המשפט לגבות כל חלק של קנס הכרוך בעשיית אותה עבירה, יפעלו כהחרמת האניה, כלי ההובלה או הטובין שבהם נעברה העבירה." 6. לטענת המבקשת, הוראת סעיף 230 לפקודה אינה מותירה כל שיקול דעת לבית המשפט, וכל אימת שנעשה חילוט של כלי הובלה או טובין בשל עבירה לפי הפקודה, שנעשתה בהם או באמצעותם, הרשעה על אותה עבירה גוררת בהכרח החרמת אותו כלי הובלה או אותם טובין. המשיבה מתנגדת לבקשה, כשהיא שבה על טענתה שהעבירה שנעשתה ברכב לא נעשתה על ידה ולא בידיעתה. המבקשת שבה ומעלה נימוקים דומים לאלה שהעלתה לדחיית התביעה: א. העבירה נעשתה בידיעתה של המשיבה, ב. החרמת הרכב על פי סעיף 230 לפקודה אינה מחייבת את ידיעת בעליו על העבירה שנעשתה. 7. נמצא, שהשאלות הנחוצות להכרעה בבקשה זו הן שתיים: א. האם ניתן לקבוע כבר עתה, וללא קיום דיון, שהעבירה נעשתה בידיעת המשיבה (כלומר, בידיעת אבנר)? ב. האם החרמת הרכב על פי סעיף 230 לפקודה מחייבת את ידיעת בעליו על העבירה שנעשתה? דיון האם הוכחה ידיעת המשיבה על העבירה שנעשתה ברכב? 8. המבקשת טוענת, שהוכחה ידיעתו של אבנר על העבירה שנעשתה. לטענה זו אין כל סימוכין בשלב זה. המשיבה ואבנר לא נכללו בין הנאשמים בכתב האישום. מהכרעת הדין, שהרשיעה את מאשי ואת מנשה, לא ניתן ללמוד דבר על ידיעתה של המשיבה או על ידיעתו של אבנר על המעשים שבוצעו באמצעות הרכב. אין די בעובדת היותו של מנשה אחיו של אבנר כדי להוכיח ידיעה כזו. וכן אין די בכך שהרכב נמנה על צי הרכב של המשיבה כדי להוכיח את הידיעה הנטענת. נמצא, שידיעתם או אי ידיעתם של המשיבה ושל אבנר על העבירה שנעשתה, צריכה להתברר בהליך של ראיות ולא בהליך של טענת סף. האם נדרשת ידיעת הבעלים של הרכב לפי סעיף 230 לפקודה? 9. זוהי השאלה העיקרית הנדונה בהחלטה זו, ולצורך כך אסקור שני פסקי דין עיקריים של בית המשפט העליון, שדנו בסוגיה. פסק הדין הראשון ניתן ב-ע"א 189/64 יוסף זובידה בע"מ בפירוק נ' הממונה על תחנת המכס והבלו חדרה, פ"ד יח(4) 398 (1964) (להלן - זובידה). יצוין, כי זובידה לא דן בסעיף 230 לפקודה אלא בסעיף 203(ג) הנזכר לעיל (אבחנה זו חשובה בעיני, כפי שיפורט להלן), אך השאלה העולה ממנו דומה. באותו ענין, שני אנשים השתמשו במכוניתה של המערערת לשם הובלת סחורה מוברחת, שלא בידיעתה. הם הורשעו בהחזקת טובין מוברחים והמכונית חולטה למדינה, מתוקף סעיף 203(ג) לפקודה. תביעת המערערת להשבת הטובין נדחתה ובית המשפט העליון דחה את הערעור על כך, באומרו (עמ' 400-401): "טענתה של המערערת היא כי הביטוי "שימש ביודעין" שבסעיף 203(ג) מוסב לבעליו של כלי ההובלה בלבד ומכיוון שאין חולקין כי למערערת לא היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שנעשה במכונית, הרי שצו ההחרמה בטל מעיקרו. לטענה זו אין אני יכול להסכים. סעיף 203(ג) אינו מכיל הגבלה כזאת ומובנו הפשוט והברור הוא: שכלי הובלה ששימש ביודעין לכל אדם (בין אם זה הבעלים עצמו ובין אם זה אדם אחר) בהובלה שלא כדין של סחורה מוברחת יחולט למדינה. המערערת מבקשת מאיתנו לקרוא לתוך הסעיף את ההגבלה: "בידיעת הבעלים". אין כל הצדקה להוספת המילים הללו ללשונו הברורה והמדויקת של החוק. בנוסף לכך, ההוראה שבסעיף האמור מנוסחת בלשון פסיבית: כלי הובלה אשר שימש ביודעין וכו'. ניסוח כזה מורה על כוונה להרחיב את תחולת ההוראה ולא לצמצמה." פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט מני. כב' הנשיא אולשן הצטרף למסקנתו "שלא בלי היסוסים" (עמ' 401). השופט השלישי, כב' השופט ויתקון, היה מסויג יותר (עמ' 403): "ברצוני להדגיש שבערעור שלפנינו אין כל צורך להרחיק לכת ולפסוק, שהמחוקק התכוון בסעיף 203(ג) לאחריות מוחלטת, כך שאפילו בעלים, שהשתמשו ברכבו בלי ידיעתו ובלי רשותו או אף בניגוד לרצונו וחרף איסורו, יהיה צפוי לחילוט כהשתמשו באותו רכב להובלת טובין מוברחים. אף בא כוח המשיב לא טען כך במקרה דנן. רכב שנגנב מבעליו ושימש להובלת טובין מוברחים, ודאי לא היו מענישים את הבעל על ידי חילוטו. אך מאידך גיסא, גם בעל הרכב חייב לנהוג בזהירות סבירה, ואין הוא יכול לעצום עיניו ולהסכים, ולו אך בצורה סבילה, לשימוש הבילתי חוקי שאחרים משתמשים ברכבו." למרות זאת, צירף כב' השופט ויתקון את דעתו למסקנתם של האחרים, משום "שבמקרה דנן כלל לא טען ולא הוכיח בעל הרכב, שהאנשים שהשתמשו ברכב עשו זאת שלא בידיעתו"(שם). 10. פסק הדין השני שדן בסוגיה זו ניתן ב-ע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2) 289 (1999) (להלן - Sheridon). בשונה מזובידה, פסק דין זה דן ישירות בסעיף 230 לפקודה, ואלה העובדות מתוכו הרלבנטיות לענייננו: המערערת, חברה הרשומה בסינגפור, שיגרה באמצעות אניה שתי מכולות שהכילו מכשירי וידאו וטלויזיה. המכולות הגיעו לנמל ואוחסנו בו, ולאחר מספר ימים הן הוצאו מאחסנה, תוך שימוש בתעודות מזויפות. תכולת המכולות חולטה על ידי המדינה. האנשים, שהיו מעורבים בזיוף, הועמדו לדין והורשעו בעבירות הקשורות להברחה. המדינה ביקשה להחרים את הטובין, על פי סעיף 230 לפקודה. המערערת ביקשה למנוע את החרמת הטובין בטענה, כי אין לה יד במעשה ההברחה. בית המשפט נזקק, אפוא, לדיון בשאלה: האם נדרשת ידיעת הבעלים לשם החרמת הטובין/הרכב באמצעותם בוצעה העבירה? 11. בתשובה לשאלה הנ"ל, התגלו ב- Sheridon שתי גישות. כב' השופט ח' אריאל ביסס את דעתו על האבחנה שבין פעולות החילוט וההחרמה, להלן האבחנה והמסקנה הנובעת ממנה (עמ' 309): "זאת ועוד: חילוט הטובין כרוך בהפעלה סבירה של שיקול-הדעת המינהלי שהוענק למכס. שיקול-הדעת האמור והיותו של החילוט פעולה שזמנה קצוב, מאזנים את הפגיעה בבעלי הטובין. כיוון שכך וכדי לאפשר את פעולתה התקינה של רשות המכס, ניתן לקבוע כי לא תיגרם פגיעה רבה מדי בזכויות היסוד של הבעלים אם יחולטו הטובין בכל מקרה שיענו להגדרות הקבועות בסעיף 204 לפקודה. אם כן, החילוט בפקודת המכס אינו כרוך בקשר כלשהו בין ביצוע העבירה לבין מיהות הבעלים. בכל מקרה שבו בוצעה עבירה בטובין ניתן לחלטם. אין בכך כדי לשלול מבעלים תם-לב כי יוחזרו לו הטובין לאחר שיקוימו ההליכים הקבועים בחוק. שונה תוצאת האיזון כאשר אנו עוסקים במונח "החרמה" כמשמעו בסעיף 230 לפקודת המכס. המונח "החרמה" דומה במשמעותו למשמעות המונח "חילוט" בפקודת היבוא ובפסד"פ, כך גם כותרת הסעיף המציינת, כי: "כוחה של הרשעה ככוחו של חילוט". מכאן, שאין לומר כי הולכת ההחרמה אחר הטובין. אין לקרוא בסעיף כי כאשר הורשע נאשם בעבירת הברחה שנעשתה בטובין מסוימים יוחרמו אותם טובין בלא תלות בשאלת הבעלות. הפירוש הנכון לסעיף 230 לפקודת המכס הינו, הטובין יוחרמו רק כאשר האדם שהורשע בעבירה על-פי פקודת המכס הוא גם הבעלים של אותם טובין." למרות זאת, הכשיר כב' השופט אריאל בענין שנדון בפניו את ההחרמה שנעשתה, משום ש"בסיכומו של דבר, לא הצליחה המערערת להוכיח, לאחר שנטל הראיה עבר אליה, כי היא בעלים תם לב שאין בינו לבין הברחת הטובין דבר ושאין להחרימם" (עמ' 322). לעומתו, כב' השופט זמיר נמנע מלהכריע בשאלה הנדונה כאן. לאחר שסקר את הדעות שהובעו בזובידה ובפסק הדין שניתן בבית המשפט באנגליה, אשר עסק בנסיבות דומות (De Keyser v. British Railway Traffic and Electric Co. [1936] 1 K.B. 224.), הוא אומר את הדברים הבאים (עמ' 330-331): "ההחלטות במשפט יוסף זובידה [18] ובמשפטDe Keyser [22] עוסקות בהחרמת כלי רכב, אשר שימשו להובלת טובין מוחרמים, ולא בהחרמת הטובין עצמם. אולם ההיגיון של אותן החלטות תופס בקל וחומר טובין שנעברה בהם עבירת מכס, שהרי אם החפות של בעלים של רכב שהוביל טובין מוחרמים אינה מונעת את החרמת הרכב, אף שלגבי הרכב גופו לא נעברה כל עבירת מכס, לא כל שכן שהחפות של בעלים של טובין אינה מונעת את החרמתם משעה שנעברה עבירת מכס לגבי הטובין עצמם. עם זאת, שאלה היא אם אין זה ראוי לשקול מחדש את הדין בעניין זה, לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 3) כי זכות הקניין היא זכות חוקתית. ייתכן, במיוחד לאור חוק היסוד, שיש מקום לתת להוראות ההחרמה שבפקודת המכס [נוסח חדש] פירוש מצמצם ככל שמדובר בבעלים תם-לב. השוו ע"א 666/88 (משפט מונוגיל [3]), בעמ' 10. אולם בנסיבות המקרה הנדון אין צורך להכריע בשאלה זאת. הטעם לכך הוא שהמערערת, כפי שבית-המשפט המחוזי קבע, הייתה מעורבת ביודעין בניסיון ההברחה. ראו לעיל פיסקה 5. במצב זה אין מתעוררת כלל שאלת ההחרמה של טובין מבעלים תם-לב. ברור, לפי כל הגישות האפשריות, כי המעורבות של המערערת בניסיון ההברחה הספיקה לצורך החרמת הטובין, אפילו הובאה בחשבון העובדה שהמורשעים בפרשה היו אחרים ולא המערערת. השוו משפט מונוגיל [3], בעמ' 13-14, 16. " 12. ואלה הדברים שנקבעו בפסק דין מונוגיל, שנזכר לעיל: ע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מו(4) 1 (1992) (להלן - מונוגיל). באותו ענין, יבואן אבקת חלב הפר את התנאי שנלווה להיתר, ולפיו הטובין לא יועברו לרשותו או לשימוש של אדם שאינו היבואן, אלא באישור מוקדם של גובה המכס. המשיבה רכשה את האבקה מצד שלישי, כשהיא אינה מודעת לתנאי הנ"ל. הסחורה נתפסה על ידי המכס כשהיתה ברשותה של המשיבה, בהשתמשה בכוחה לפי סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט-1979. השאלה שנדונה שם היתה, האם סמכותה של המדינה לתפוס טובין מכוח סעיף 8(א) הנ"ל מוקנית לא רק כלפי היבואן? בית המשפט קבע כדלקמן (עמ' 11): "נקבע בבית-משפט זה לא אחת, שסמכויות כה רחבות, הנתונות בחיקוק מימי המנדט לרשויות מינהליות, יש לפרשן בצורה מצרה (ראה השופט ברק בבג"צ 680/88 [5], בעמ' 625-629; בג"צ 1689/90 [6]). בפרשנו, אם כך, את היקף הסמכות הנתונה לרשויות המכס על-פי סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא, עלינו לקחת בחשבון את זכות היסוד של האדם לבל יפגעו בקניינו. ערך יסוד זה עלינו לאזן עם האינטרס שבבסיס פקודת היבוא והיצוא, אינטרס המדינה בפיקוח על הטובין הנכנסים לתחומה ובמיסוים, והצורך של המדינה באכיפה אפקטיווית של החקיקה הפיסקאלית. .8לאור מגמה פרשנית מצרה זו, אין לפרש את סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא כמעניק סמכות תפיסה כלפי מי שאינו היבואן, שלוחו או סוכנו." 13. להשלמת הדיון: סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע כך: "אין פוגעים בקנינו של אדם" ובפסק הדין בענין גנימאת: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995) (להלן - גנימאת), נפסק (עמ' 652-653), כי "חוק ישן" שקדם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרשו ברוח ההוראות שבחוק היסוד. מסקנות 14. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל הוא, שדין בקשה זו של המדינה, לדחות על הסף את התביעה להשבת הרכב, בהסתמך על סעיף 230 לפקודה, וללא דיון בשאלת ידיעתה של המשיבה על העבירה שנעשתה, להידחות, ואלה נימוקי: א. פורמלית, יתכן שהילכת זובידה, לפיה שאלת ידיעת הבעלים אינה רלבנטית, לא השתנתה, משום שהקביעות ב- Sheridonהיו אמרות אגב שלא נצרכו למסקנה שלמעשה, ומשום שמונוגיל לא עסק ישירות בפקודת המכס הנדונה כאן, וודאי שהוא לא עסק בסעיף 230 שלה. יחד עם זאת, רוח הפסיקה העולה משני פסקי הדין מערערת את תוקפה של הילכת זובידה. ב. הילכת זובידה נקבעה לפני חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על זכות הקנין. בעוד שבעבר הוקנתה עדיפות עליונה לאינטרס של המדינה באכיפה אפקטיבית של החקיקה הפיסקאלית, הרי שכיום - על פי הילכת מונוגיל - יש להתחשב גם בזכות היסוד של אדם לבל יפגעו בקנינו. מגמה זו מחייבת מתן פרשנות מצרה לחיקוקים הישנים. נוסף לכך, בהילכת גנימאת נקבע שחוקים ישנים צריכים להתפרש לאור עקרונות היסוד, ובמקרה דנן, לאור זכות קנינו של אדם. ג. זובידה דן בסעיף 203(ג) לפקודה, שענינו חילוט, להבדיל מהחרמה (אמנם, פסק הדין משתמש גם במונח החרמה). כאמור ב- Sheridon, החרמה מחייבת הקפדה גדולה יותר על זכות קנינו של האדם, בהיותה פעולה סופית ובלתי הפיכה, לעומת החילוט הזמני וההפיך. ד. Sheridon דן בהחרמת טובין, בהם נעשתה העבירה. בענייננו הוחרם הרכב, שבאמצעותו נעשתה העבירה. הקשר של הבעלים שרכבו הוחרם לעבירה שנעשתה רחוק יותר מהקשר של הבעלים שהטובין שלו הוחרמו לעבירה שנעשתה (השוו: Sheridon, עמ' 330). ואם ב- Sheridon בית המשפט היה מסויג למדי מהלכת זובידה, קל וחומר בענייננו. ה. גם הלכת זובידה עצמה נקבעה בהסתייגות מפורשת של אחד משופטי ההרכב (כב' השופט ויתקון) וב"היסוסו" של השופט השלישי בהרכב (כב' הנשיא אולשן), כאמור לעיל. ו. ואחרון, שאולי הוא גם הראשון: רגש הצדק אינו מאפשר להחרים נכס מאדם שאינו קשור לעבירה שנעשה, גם אם זו נעשתה באמצעות הנכס שלו. 15. מכל אלה ודאי שלא נובע שהתביעה עצמה להשבת הרכב צריכה להתקבל. עדיין צריך לדון בשאלה הקשר של המשיבה ו/או של אבנר להברחה שנעשתה באמצעות הרכב ובשאלת ידיעתם עליה. ויצוין, כי יתכן ולא רק ידיעה ברורה של המשיבה על ההברחה תצדיק את החרמת הרכב, אלא גם עצימת עיניים או רשלנות, כדעתו של השופט ויתקון בזובידה (עמ' 403). תוצאה 16. הבקשה לדחיית התביעה על הסף, נדחית. הוצאות הבקשה על פי התוצאות בסוף. נקבע לדיון בתביעה ליום 4.5.10 שעה 11:30. 17. אוסיף, שגם המבקשת וגם המשיבה לא ירוויחו דבר מהמשך חילוט הרכב לתקופה נוספת, ומוטב היה אילו הצדדים היו מגיעים להסכמה על שחרור הרכב למשיבה תמורת סכום מוסכם, שיופקד בקופת בית המשפט, ובתביעה יוכרע גורלו של אותו סכום. הדבר נתון לשיקול דעתם של הצדדים. שחרור תפוסהחרמת רכושרכב