קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפרדת אישומים: 1. הוגשה מטעם הנאשם 1 (להלן: "המבקש") בקשה להפריד את משפטו ממשפטם של הנאשמים האחרים בכתב האישום, שהם שלושת בניו של המבקש. כל הארבעה עומדים לדין בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הבקשה מקובלת על הנאשמים 2, 3 ו-4. 2. עובדות כתב האישום המתוקן (להלן: "כתב האישום") הן אלה (עיקר ותמצית): המבקש ובנו, הנאשם 2, יזמו והקימו במשותף בשנת 2001 עסק לממכר כרטיסי חיוג טלפוני. בעסק נמכרו גם מאכלים אסיאתיים. העסק נשא את השם "אסיאן פוד" ו-"EDF". בין השנים 2003 ו-2006 נפתחו שני סניפים נוספים לעסק, כשהנאשמים 3 ו-4 חוברים למבקש ולנאשם 2 לניהול הסניפים בהרכב זה ואחר, כמפורט בפרק הכללי של כתב האישום. העסק כלל אפוא שלושה סניפים, שהאחד ברח' לוינסקי 73 בת"א, השני ברח' לוינסקי 87, והשלישי ברח' לוינסקי 108 (להלן: "העסק"). הנאשמים 2, 3 ו-4 נרשמו אצל רשויות המס כעוסקים מורשים, בהתאם לאחריות שהוקצתה לכל אחד מהם על סניף זה או אחר, אחד או יותר, כפי שהוסכם בין ארבעת הנאשמים. כתב האישום עוסק בניהול ספרי העסק ובדו"חות השנתיים שהגישו הנאשמים 2, 3 ו-4 לפקיד השומה בשנות המס 2002 עד 2007 (להלן: "התקופה הרלוונטית") ובהם דיווחו על הכנסות העסק בשלושת הסניפים (כמפורט בסעיף 5 לחלק הכללי לכתב האישום). בארבעת האישומים שבכתב האישום טוענת המאשימה, כי ספרי החשבונות שניהלו הנאשמים בעסק כללו רישומים כוזבים, שלא שיקפו את מלוא ההוצאות שהוציאו לצרכי העסק וגם לא את מלוא ההכנסות שהפיק העסק; בהמשך לכך, הדיווחים השנתיים ביחס לכל אחד מהסניפים היו דיווחים כוזבים, אשר לא שיקפו את מלוא ההכנסות שהופקו בתקופה הרלוונטית, כשמגמת הנאשמים היתה להתחמק מתשלום מס. 3. המאשימה מייחסת לארבעת הנאשמים את העבירות הבאות: השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה; הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה; ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודה. 4. המבקש מואשם בעבירות אלה מכוח דיני השותפות. לחלופין, טוענת המאשימה ביחס למבקש (הנאשם 1), כי עבר כל אותן עבירות מתוך כוונה לסייע לנאשמים האחרים להתחמק ממס. 5. המבקש עותר, כאמור, להפריד את משפטו ממשפטם של הנאשמים האחרים, וזאת, לפי סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "הבקשה"). נימוקי הבקשה מעוגנים בחשש לפגיעה בהגנתו של המבקש וגרימת עיוות דין. בראש וראשונה מצביע הסנגור על ניגוד עניינים אינהרנטי, כהגדרתו, אשר קיים בין המבקש לבין הנאשמים האחרים בפרשה, וזאת, נוכח ניסוחו העמום של כתב האישום, ונוכח המדיניות שנקטה בה המאשימה, לפיה, ייחסה לכל אחד מהנאשמים אחריות גורפת לכל ההכנסות ולכל הדיווחים של העסק, בבחינת "כולם ביחד וכל אחד לחוד", ונמנעה מלפרט את מקומו של כל אחד מהנאשמים במעגל המבצעים. בעשותה כן, נטען, הגבירה המאשימה את פוטנציאל החיכוך בין הנאשמים, ועל כן, יקשה על המבקש לנהל את הגנתו כדבעי. 6. עוד נטען, כי דחיית הבקשה עלולה לסכל את הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. מוסכם עם הסנגור, כי פורמאלית לא תישמע עדות האב כנגד בניו ולהיפך, ולא תשמש כנגדם, ועם זאת, חששו הוא כי קו הגנה זה או אחר שבו יבחר כל אחד מהנאשמים, ביחס לנושאים שונים הקשורים להפעלת העסק, יביא להפללה פוטנציאלית של האחר. בעניין זה, סומך ב"כ המבקש, על פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 228/87, 287/87 כרמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 332, בעמ' 336-337, ובבג"צ 4451/04 קסטוריאנו נ' כב' השופטת כוחן, תקדין עליון 2004(2) 3223, בעמ' 3224. 7. שיקולים אלה, שליבתם עשיית צדק ומניעת עיוות דין מחייבים, לדעת הסנגור, שיופרד משפטו של המבקש מזה של האחרים, שיקולים אלה גוברים על השיקולים שבסיס סעיף 87 לחסד"פ. 8. המאשימה מתנגדת להפרדת הדיון. לטענת ב"כ המאשימה, בחירתה לצרף את הנאשמים בכתב אישום מאוחד מעוגנת בחומר הראיות ובעיקר, בהוראותיו הדווקניות של סעיף 87 לחסד"פ, ונבעה מהמטרות המונחות בבסיסו, דהיינו: יעילות הדיון ועשיית צדק. וביתר פירוט: חומר הראיות מצביע על כך שמדובר בעסק אחד, ובפרשה עובדתית אחת, אחידה וכוללת; וכן, על כך שכל אחד ואחד מארבעת הנאשמים היה צד למעשים נשוא הפרשה, ועבר את העבירות, בין כשותף ובין בדרך אחרת. בנסיבות אלה, נועד צירופם בכתב אישום אחד להביא בפני מותב אחד את התמונה בכללותה, ולשטוח בפניו את כל התמונה הראייתית, כדי שיוכל אותו מותב להביע עמדה אחת בנוגע למסכת הראיות הכוללת, וליתן בסופו של יום פסק דין אחד, החורץ דינם של כל המעורבים. דווקא בהפרדת הדיון בין המבקש לבין הנאשמים האחרים, טוענת ב"כ המאשימה, טמונה סכנה גדולה להוגנות ההליך הפלילי, שכן, עצם ההפרדה, במערכת עובדות מורכבת ועתירת פרטים ומעורבים, היא זו שעלולה לגרום לעיוות דין עבור הנאשמים או חלקם, כפי שנפסק בע"פ 777/80 בינאשווילי ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 452, בעמ' 458-459. 9. ב"כ המאשימה דוחה את הטענה בדבר "עמימות בעובדות כתב האישום", עליה מתרעם הסנגור, ודוחה את הטענה כי עמימות זו יוצרת ניגוד עניינים בין הנאשמים. לטענתה, משקפות עובדות כתב האישום את המציאות העסקית השקרית ואת האנרכיה שמצאו חוקרי רשות המסים, מציאות שלה אחראים כל הנאשמים, לרבות המבקש. האחרון, נטען, היה שותף מלא למעשים ולמחדלים המתוארים בכתב האישום. התיזה החלופית לגביו מעוגנת בהוראות החיקוק בלבד. 10. החלטתי לדחות את הבקשה להפרדת הדיון. אפרט את נימוקיי, המושתתים על הנסיבות העולות מכתב האישום, על הדין החל ועל גישת הפסיקה. 11. בהתאם להוראות סעיף 86 לחסד"פ, רשאית המאשימה לצרף בכתב אישום אחד מספר אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות, דהיינו: גזרות זהות או שונות של אותה פרשה; או, על עובדות דומות, שיש להן מכנה עובדתי משותף; או, על סדרת מעשים נפרדים מבחינת מקום וזמן אשר קיים ביניהם חוט מקשר ההופך אותם לפרשה כוללת אחת. המאשימה רשאית, לפי סעיף 87 לחסד"פ, לצרף באותו כתב אישום מספר נאשמים, ובלבד שמדובר בנאשמים שכל אחד מהם צד לעבירות שבכתב האישום, בין כשותפים, ובין בדרך אחרת, או, אם המדובר בנאשמים שביצעו מעשים שונים, אלא שהמעשים קשורים זה בזה ומהווים, בראייה כוללת, נדבכים של פרשה עובדתית אחת, או, שהמעשים הם חלק מסדרת עובדות של אותה פרשה [ע"פ 866/95 מדינת ישראל נ' סוסן, פ"ד נ(1) 793; וכן: בג"צ 4451/04 הנ"ל בעניין קסטוריאנו]. הרציונל המנחה הוראות אלה הוא צירופם של שניים: יעילות הדיון ועשיית צדק. יעילות הדיון, משמע: שמיעת העדים פעם אחת בפני מותב אחד, ויצירת תמונה כוללת בפניו; עשיית צדק במובן זה, שהערכת מהימנותם של העדים תיעשה בפני אותו מותב ולא תפוצל, ותיקבע עמדה אחת באשר לכוחן של הראיות. יתרה מכך, הצירוף מבטיח מידרג נאות בעונשים המושתים על המעורבים בפרשה, אם יורשעו [י' קדמי, על סדר הדין בפלילי, חלק שני, הוצאת דיונון, תשס"ט-2009, הסימן השלישי והסימן הרביעי, בעמ' 938-943]. 12. לגישת בית המשפט העליון, ראוי להותיר על כנו את הצירוף, כל עוד אין בכך משום פגיעה בהגנת הנאשם, וזאת, בהתחשב בכך, שהצירוף תורם תרומה ממשית הן ליעילות הדיון והן לעשיית הצדק. בית המשפט יטה להורות על הפרדת משפטו של נאשם ממשפטו של אחר, רק אם עולה חשש ממשי כי ניהול המשפט במשותף יקפח את הנאשם בהגנתו [י' קדמי, שם, עמ' 943-944, והפסיקה המובאת שם]. 13. מדובר בפרשה עובדתית אחת כוללת, שעניינה התנהלות ארבעת הנאשמים בתקופת זמן נתונה, כלפי פקיד השומה, בקשר לעסק שהקימו וניהלו בדרך זו ואחרת, לרבות, הערמה על רשויות המס באמצעות דיווחים חסרים ו/או כוזבים, והשמטת הכנסות במרמה ובתחבולה, הכל כמתואר בעובדות כתב האישום. בהתאם למתואר, קשורים וכרוכים מעשי ומחדלי הנאשמים אלה באלה. על כן, אין ולא יכולה להיות מחלוקת לגבי נאותות הצירוף שצירפה המאשימה את ארבעת הנאשמים בכתב אישום אחד. 14. בהתחשב בטיבו של כתב האישום וברשימת העדים המונה 60 עדי תביעה, שוכנעתי, כי יש לתת משקל מכריע למדיניות המשפטית העומדת ביסוד החיקוקים נשוא ענייננו, מדיניות אשר באה לקדם ולהבטיח יעילות דיונית וצדק מהותי. מן הראוי שיישמעו העדים פעם אחת, על-ידי מותב אחד, שיעריך את מהימנותם של העדים, יקבע קביעות אחידות לגבי כוחן ועוצמתן של הראיות, ויגבש דעה אחידה לגבי כל המעורבים. מדיניות זו גוברת על השיקולים שמנה ב"כ המבקש להצדקת הפרדת משפטו של מרשו ממשפטם של יתר הנאשמים. 15. אף שמקובלת עליי הגישה הבסיסית לפיה צריך ההליך הפלילי להיות אישי, אני סבורה, כי גישה זו נדחית במקרים לא מעטים, וכזה הוא המקרה שבו קשרו קושרים אחדים קשר לביצוע עבירה, ואף הוציאו את תכנית הקשר אל הפועל בצוותא חדא. כזה הוא גם המקרה שלפנינו, בו מואשמים הנאשמים כי ביצעו בצוותא חדא שורה של עבירות כלפי פקיד השומה. אפשר גם אפשר שקיים ניגוד עניינים בין הנאשמים. זהו מצב אופייני לכתבי אישום בהם צורפו מבצעים אחדים. אלא שאין בכך כדי לשכנע שהצירוף יתרום לעיוות הדין. החשש שהביע הסנגור, לפיו, עלול מי מהנאשמים להפליל את מרשו - הוא ספקולטיבי, והטענה טענה בעלמא. אין בה כדי לשכנע אותי בממשות החשש לעיוות דינו של המבקש. 16. כאשר בעיוות-דין עסקינן, הכּוונה היא בעיקר לחשש כי תיפגע הגנתו של המבקש [ע"פ 917/81 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 645; ת"פ (תל-אביב-יפו) 40013/05 מדינת ישראל נ' רש ואחרים, תקדין מחוזי 2005(1), 7992, בעמ' 7993]. עיוות-דין זה עשוי למצוא את בִּיטוּיוֹ בחשיפת אופיו השלילי של המבקש או בהשלכה שלילית על המבקש, עקב הצגת ראיות המתייחסות לנאשמים אחרים. כאמור לעיל, עומדים אל מול שיקול נכבד זה שיקולי היעילות והצדק, עליהם עמדתי לעיל. ואשר להתנהלות הנאשמים האחרים: עומדת למבקש ההגנה שבסעיף 4 לפקודת הראיות. 17. למרות טענותיו של הסנגור בעניין זה, לא שוכנעתי כי שמיעת משפטו של המבקש במצורף לנאשמים האחרים עלול לסכל את הוראותיו של סעיף 4 לפקודת הראיות. לא ניתן לעשות שימוש בעדותו של בן כנגד אביו, ואף לא בעדותו של האב כנגד בניו. לא הייתי מקילה ראש במקצועיותו של השופט היושב לדין שיידע להפריד בין ראיה קבילה לראיה שאינה קבילה [תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1138/06 מדינת ישראל נ' אבוטבול ואחרים, תקדין מחוזי 2007(1), 6482, עמ' 6484 (14.2.2007)]. 18. לסיכום, במקרה דנן לא הוצגו נסיבות כבדות-משקל, המצדיקות הפרדת משפטו של המבקש, ונראה כי באיזון בין השיקולים והאינטרסים השונים, נוטה הכף בבירור לעבר דחיית הבקשה. אני סבורה כי ראוי שיישמע משפטו של המבקש במשותף עם הנאשמים האחרים כפרשה אחת ומאוחדת. ראוי שההכרעה במשפט תתקבל לאחר שמיעת העדים בחבילה אחת, כאשר הנאשמים נתונים בהליך משותף. הפרדת משפטו של המבקש, שמיעתם של 60 עדים מספר פעמים, איננה רק בלתי יעילה; היא עלולה לגרום תוצאות בלתי צודקות בהיבט הערכי. גובר אפוא אינטרס הציבור בדבר ניהול הליך פלילי משותף לארבעת הנאשמים, על פני הפגיעה הנטענת בהגנת המבקש. הבקשה נדחית. משפט פליליכתב אישוםאיחוד אישומים / הפרדת אישומים