קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לחייב חברה בהפקדת ערובה: מבוא ותמצית טענות הצדדים בקשה לחיוב המשיבה - התובעת בערובה מכח ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן: החוק), ומכח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. במהלך חודש דצמבר 2006 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן המבוסס על עילות חוזיות ועל עשיית עושר ולא במשפט, ובמסגרתו עתרה לקבל סעד כספי בסך של 315,634 ₪ מחמישה נתבעים שונים. ההליכים כנגד הנתבעים 1 ו-2 הסתיימו בפסק דין. משניתן כנגד הנתבעת 3 צו כינוס לנכסיה עוכבו ההליכים נגדה לפי ס' 22(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. נותרו הנתבעים 4 ו-5, שהינם המבקשים בבקשה זו. המבקשים טוענים כי לא קיימת יריבות כלשהי בינם לבין המבקשת וכי סיכויי הצלחתם בתביעה (כלומר הסיכוי שהתביעה כנגדם תידחה) גבוהים. המבקשים מוסיפים כי בהתאם למידע המצוי בידיהם עולה כי המשיבה אינה בעלת זכויות קניין בנכסי מקרקעין, אינה רשומה כבעלת כלי רכב או כבעלת מניות בחברה כשלהי. בנוסף, המבקשים טוענים כי פעילותה העסקית של המשיבה זניחה ואינה מניבה הכנסה משמעותית. לטענת המבקשים נסיבות אלה מעלות חשש כי במקרה ותדחה התביעה נגדם ימצאו עצמם מול שוקת שבורה והמשיבה לא תוכל לכסות את ההוצאות שנגרמו ויגרמו להם כתוצאה מניהול הגנתם. מנגד טוענת המשיבה כי החלת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תיעשה במקרים חריגים מאחר והחלתה פוגעת בזכות הגישה לערכאות. המשיבה מוסיפה כי אין לייחס כל חשיבות לעובדה שהיא חברה בע"מ, במיוחד לאור העובדה שהמבקשת 1 אף היא חברה בע"מ ולטענתה קיים חשש שהמבקשת עצמה הינה חדלת פירעון. בנוסף המשיבה טוענת כי הינה חברה סולבנטית ופעילה המקיימת פעילות עסקית. עוד נטען כי מועד הגשת הבקשה, קרי לאחר שהתיק נקבע לשמיעת הוכחות, מהווה טעם נוסף לדחיית הבקשה. דיון סעיף 353א' לחוק החברות קובע דין מיוחד לגבי חיובה של תובעת שהיא חברה בערובה להוצאות. הכלל הרגיל שנקבע בפסיקה לגבי תובע שאינו חברה הוא, כי בבוא בית המשפט לשקול חיובו בערובה מכח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תהיה נקודת המוצא שאין לחייב בערובה. לעומת זאת לגבי תובעת שהיא חברה, סעיף 353 א' לחוק החברות קובע נקודת מוצא שונה והיא שיש לחייבה בערובה אם הדבר התבקש, אלא אם כן התובעת הוכיחה כי יש ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות המשפט של הנתבעים אם התביעה תדחה. בית המשפט העליון(כב' הש' מלצר) קבע ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, , ניתן ביום 11.2.09; להלן: "פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת") כי חיוב חברה בהפקדת ערובה במקרה בו לא הוכחה יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל, והפטור מהפקדת ערובה על ידי חברה תובעת שלא הוכיחה את יכולתה לשלם הוצאות הינו החריג לכלל. בנוסף נקבע כי יש להתחשב בזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים (זכות הגישה לערכאות וזכויות הקניין של התובע והנתבע) ואף בסיכויי ההליך. בעניין סיכויי ההליך נקבע שם כי אין זה ראוי להידרש בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה, וכי יש להיזקק לעניין זה רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאוד (ר' ס' 13 לפסק דינו של הש' מלצר בפרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת הנ"ל). בית משפט העליון התייחס בפרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת לעיל, ליחס הראוי בין ס' 353א' לחוק לבין תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, וקבע כי נוכח היותו של סעיף 353 א' לחוק החברות חלק מחקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר, לעומת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שהינה בגדר חקיקת משנה כללית ומוקדמת יותר לחוק, גובר ס' 353א' על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, והוא מבטא את הדין שיחול עת נדרש בית המשפט להכריע בבקשה לחייב חברה תובעת בערובה (ר' ס' 8 לפרשת ל.נ הדסה ממוחשבת לעיל, והאסמכתאות המופיעות שם). די בנימוק זה כדי לא להידרש לשאלה האם ניתן לחייב את המשיבה בערובה מכח תקנה 519 לתקנות סדר הדין, אולם גם לגופו של עניין לא מצאתי כי ניתן להיעתר לבקשה בהתבסס על התקנה לעיל. כידוע, אחד השיקולים המרכזיים המנחים את בית המשפט בבואו להחליט בעניין חיוב בערובה מכח תקנה 519(א) הינו סיכויי ההליך. ההליך שבפניי מצוי בשלב בו טרם נשמעו הוכחות, וממילא הערכת סיכויי קבלת התביעה אינה פשוטה ואין לדבר כבר כעת על סיכוי איתן במיוחד או קלוש מאוד. על כן אבחן להלן אם יש להיעתר לבקשה מכח סעיף 353א' לחוק החברות. כאמור, נקודת המוצא של סעיף 353א' לחוק החברות הינה כי יש לחייב חברה שהינה תובעת בערובה אם הדבר התבקש, אלא אם כן התובעת הוכיחה כי יש ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות המשפט של הנתבעים אם התביעה תדחה. לפיכך טענתה של המשיבה לפיה אין כל רלבנטיות להיותה חברה, אינה נכונה. בנוסף, כאשר בית המשפט נדרש לבקשה לחייב תובע בהפקדת ערובה בין אם מכח תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי ובין אם מכח ס' 353א' לחוק החברות, אין הוא נדרש לבחינת כושר פירעונו של המבקש את הפקדת הערובה. לפיכך גם טענתה של המשיבה בעניין קיום החשש מאי סולבנטיות של המבקשת 1 אינה רלוונטית לבקשה שבפניי, ומוטב היה לו לא נטענה. ככל שיש חשש כזה כלפי נתבע (תאגיד או יחיד), פתוחה בפני תובע הדרך לעתור לסעדים זמניים מתאימים, אולם הכרחי לזכור שאין סימטריה בין שאלת חיוב חברה תובעת בערובה לבין שאלת הבטחת היכולת העתידית להיפרע מנתבע אם התביעה תתקבל. חוסר הסימטריה בולט לעין כאשר משווים את סעיף 353א' לחוק החברות עם לשון התקנות שעניינן עיקול זמני. הנתבע לא בחר תקיום ההליך אלא מצא עצמו צד לו שלא מבחירה. לעומתו, התובע הוא שבחר ליזום את ההליך המשפטי, ומכאן שיש הצדקה - כשמדובר בתובע שהוא חברה בע"מ - לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח את יכולתו של הנתבע, שהגיע לבית המשפט שלא על פי בחירתו, להיפרע את הוצאותיו אם תיפסקנה כאלה לזכותו ולחייב במקרים המתאימים את התובע(ת) במתן ערובה כדי להבטיח זאת, אף כי בבוא בית המשפט להחליט על כך ראוי שיביא בחשבון את זכות הגישה לערכאות ושיקולי מדיניות הנגזרים ממנה. על כן יש לבחון, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, האם הוכיחה המשיבה התובעת כי ביכולתה לשלם את ההוצאות בהן תפוי שתחוייב אם תביעתה כנגד המבקשים תידחה בסופו של דבר. המשיבה טענה בהקשר זה בתגובתה שהיא חברה סולבנטית ופעילה. היא לא מסרה כל פרטים שהם (היקף פעילותה, מהות הפעילות, גובה ההכנסות והרווחים, גובה ההון, היחס בין הנכסים הנזילים להתחייבויות קצרות הטווח או כל נתון קונקרטי אחר או נוסף). במקום כל אלה הסתפקה באמירה הכללית שהובאה לעיל, וצירפה לתצהיר התומך בתגבותה אישור מאת רואי החשבון שלה ושני דוחות תקופתיים למע"מ (ר' נספחים א' וב' לתצהירו של אריאל בר לב שהוגש מטעם המשיבה). האישור מטעם רואי החשבון רואי החשבון של המשיבה אישרו במסמך שנערך על ידם ביום 2.11.09 כי "החברה פעילה וסולבנטית מתאריך 1 ביולי 2004 ועד היום" (נספח א' לתצהירו של מר אריאל בר לב). כאמרו לעיל, רואי החשבון אינם מפרטים מה ההון של החברה, האם לתובעת הון כלשהו בכלל והאם הוא נזיל בפרט, האם למשיבה זכויות קנייניות במקרקעין הנקיים מזכויות נוגדות, האם למשיבה בעלות במיטלטלין הנקיים גם הם מזכויות נוגדות שניתן יהיה להיפרע מהם ככל שיתעורר בכך צורך, וכיו"ב נתונים. בנוסף, רואי החשבון אינם מפרטים האם למשיבה התחייבויות כספיות כלשהן, והאם היא הפרישה כספים לטובת עמידה באותן בהתחייבות. הם גם אינם מפרטים באישור שניתן מטעמם האם יתאפשר למשיבה לעמוד בהתחייבויות נוספות שטרם נרשמו בספריה. כך לדוגמא, רואי החשבון לא התייחסו ליכולתה של המשיבה לעמוד בתשלום הוצאות ניהול התביעה שבפניי היה והתביעה תידחה והמשיבה תחוייב בתשלום הוצאות הנתבעים. האישור שניתן מטעם רואי החשבון של המשיבה הינו לקוני ורב הנסתר בו מהגלוי. אין ספק שרואי החשבון של התובעת יודעים היטב את הנתונים הללו, כמו גם נתונים על הכנסות, על התקשרויות העשויות ליצור הכנסות בעתיד (או הפסדים עתידיים), על היחס בין רכוש נזיל להתחייבויות קצרות-טווח ועוד. אין ספק גם שבסרשותם דו"חות כספיים של התובעת, מבוקרים וכאלה שטרם עברו ביקורת. אי הבאת הנתונים והדו"חות הללו לידיעת ביתץ המשפט מעוררת חשש ברור כי אילו הוצגו נתונים אלה, לא היה בהם כדי לסייע למשיבה אלא להיפך. לסיכום נקודה זו, אין ללמוד מהאישור שניתן מרואי החשבון כי החברה תוכל לעמוד בתשלום הוצאות המשפט של הנתבעים היה והתביעה תידחה. דוחות דיווח תקופתיים למע"מ כאמור המשיבה צרפה שני דוחות תקופתיים למע"מ. תקופת הדיווח אליה מתייחס הדו"ח הראשון הינה ינואר-פברואר 2009. תקופת הדיווח אליה מתייחס הדו"ח השני הינה מרץ-אפריל 2009. בדו"ח הראשון נרשם מס על עסקאות בסך של 14,105 ₪, בעוד שהמס על תשומות אחרות היה סך של 14,106 ₪. נתונים אלה מלמדים כי עסקיה של המשיבה בחודשים אלה לא הניבו רווח. יש לזכור כי סכום מס התשומות שנקבע לעיל אינו מבטא את חובתה של המשיבה לשלם לעובדיה את שכר עבודתם, ומכאן שבאותם חודשים היה לכאורה הפסד לחברה התובעת כאשר נלקחות בחשבון גם הוצאות השכר ונלוותיו, שאינן בגדר תשומות לעניין מע"מ. המשיבה ואף רואי החשבון מטעמה לא התייחסו לנתון זה ולא פירטו האם המשיבה מעסיקה עובדים, מה מספרם ומה עלות השכר החודשי שהיא משלמת לעובדיה ובגינם. לפיכך הדו"ח הראשון מצביע על פעילות עסקית צנועה ועל כך כי התזרים והרווחיות של המשיבה הינם שליליםי ולא חיוביים באותה תקופה. בנסיבות אלה, הדו"ח הראשון אינו מוכיח איתנות כלכלית ולא ניתן להסיק ממנו כי התובעת תוכל לעמוד בתשלום הוצאות הנתבעים היה והתביעה שהגישה תדחה. הדו"ח השני מגלה כי המשיבה חויבה במס על עסקאות לחודשים מרץ-אפריל 2009 בסך של 5,906 ₪ וכי סכום מס התשומות שקיזזה כנגד מס העיסקאות היה סך של 5,873 ₪. מעיון ראשוני בשני הדוחות עולה כי היקף פעילותה של המשיבה בחודשים מרץ-אפריל 2009 ירד בשני שליש ביחס לפעילותה בחודשים ינואר פברואר 2009. בנוסף, גם מדו"ח זה עולה בעליל תמונה שאינה רווחית, כאשר נלקחת בחשבון שאלת עלות השכר שאינה באה לביטוי בדיווחים למע"מ. התובעת לא הציגה דוחות דיווח תקופתיים למע"מ לתקופה שלאחר אפריל 2009, למרות שהתצהיר שהוגש מטעמה נחתם ביום 11.11.09. כידוע, הימנעותו של בעל דין מלהביא ראיה רלבנטית מקימה חזקה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הראיה הובאה היא היתה פועלת לחובתו של הנמנע (ר' למשל י' קדמי על הראיות חלק שלישי בע' 1648-4950; ע"א 2273/90 לימה נ' רוזנברג, מ"ז (2) 605, 615). בנסיבות אלה עלינו להניח כי הדיווחים שהוגשו למע"מ בגין התקופות שלאחר אפריל 2009 ואשר לא צורפו לתצהיר שהוגש מטעם המשיבה אינם כוללים נתונים חיוביים על הנתבעת. כאמור לעיל, אין זה ראוי בשלב הזה להידרש לניתוח מעמיק של סיכויי ההצלחה של התביעה, אולם די אם אומר שאין זה מובן מאליו שהתביעה תתקבל בכל הנוגע למבקשים שבפניי. גם אין לומר שחיוב המבקשת בערובה יפגע בזכותה לגישה לערכאות, וזאת בין היתר דווקא משום שהיא נתפסת על הצהרתה כי ביכולתה לפרוע את חיוביה. סיכום נוכח כל האמור לעיל, ומשהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעים היה והתביעה נגדם תדחה, הבקשה מתקבלת כמפורט להלן: בהתחשב בסכום התביעה (אשר יש להפחית ממנו סך של 90,000 ₪ שהמשיבה קיבלה לידיה - ר' החלטה בבש"א 4382/07), אני מורה כי המשיבה תפקיד ערובה בסכום של 20,000 ₪ (עשרים אלף ₪), וכי הערובה תהיה הפקדה במזומן או ערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד המחירים לצרכן, בסך הנ"ל. מועד ההפקדה הינו עד ליום 21.2.2010, כולל. ס' 353א' לחוק החברות מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לעכב את ההליכים בתביעה עד להפקדת הערובה. התביעה שבפניי קבועה לשמיעת הוכחות ביום 2.2.2010, טרם שיחלוף המועד להפקדת הערובה האמורה. נוכח עיתוי הגשת הבקשה שבפניי, כמעט שלוש שנים לאחר שכתב התביעה המתוקן הוגש ולאחר שהתיק נקבע לשמיעת הוכחות, מבלי שינתן לכך כל צידוק או הנמקה מצד המבקשים (כגון שינוי בנסיבות הקשור בתובעת או מידע חדש ורלבנטי על התובעת שהגיע רק עתה למבקשים) אני מורה כי בשלב זה ההליכים בתיק לא יעוכבו עד להפקדת הערובה. אדגיש כי אין לקבל מצב בו המבקשים מנצלים את יכולתם להגיש בקשה להפקדת ערובה בכל עת כדי להביא לדחיית שמיעת הוכחות, אף שייתכן כי הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה אינה נמנית עם הבקשות שיש להגיש רק במסגרת הליכי קדם המשפט בהתאם לתקנה 149 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי משום שאין אפשרות ששאלת הערובה תשפיע על חזית המחלוקת, על טענות הצדדים או על ראיותיהם. מטעם זה החלטתי שלא לדחות שמיעת ההוכחות אף שהמועד להפקדת הערובה מאוחר לתאריך ההוכחות שנקבע, כאשר ברור שפסק הדין לא יינתן טרם שהערובה תופקד. המשיבה תשא בהוצאות הבקשה בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ערובה