קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל: מבוא לפני בקשת המבקש למתן צו ארעי לעיכוב הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ 01-37772-03-4 בלשכת ההוצל"פ בת"א (להלן: "תיק ההוצל"פ") ו/או למתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד ולחילופין במעמד שני הצדדים וזאת עד למתן פסק דין בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבים לאכיפת הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") שנחתם ביום 3.1.06 בינו לבין המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים"). התביעה והבקשה הוגשו גם כנגד אמם של המשיבים - המשיבה 3 (להלן: "האם"). לא מצאתי ליתן החלטה במעמד צד אחד והורתי למבקש, בהחלטתי מיום 3.1.10 להבהיר בתצהיר את טענותיו. המבקש הגיש את תגובתו שהובאה לפני לראשונה ביום 3.1.10 ומשלא ניתן מענה לשאלותיי הוריתי למבקש בהחלטתי מיום 8.2.10 להמציא בקשתו למשיבים ולאם למתן תגובתם. ביום 24.2.10 הגישו המשיבים את תגובתם וביום 2.3.10 הגיש המבקש את תשובתו לתגובה. ביום 11.3.10 התקיים דיון במעמד הצדדים. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. תמצית טענות המבקש והחלטות ביהמ"ש עד להגשת תגובת המשיבים ביום 24.3.03 ניתן פסק דין בת.א. 65847/01 (ת"א) בתביעת המבקש כנגד המשיבים (להלן: "פסה"ד השלום"). המשיבים חויבו לשלם למבקש סך של 665,109 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסה"ד ובתוספת שכ"ט והוצאות בשיעור של 20%. המשיבים הגישו ערעור על פסה"ד השלום וזה נדון בע"א 2083/03 (ת"א) (להלן: "הערעור"). מאחר והמשיבים לא פרעו את חובם נקט המבקש בהליכי הוצל"פ כנגד המשיבים במסגרת "תיק ההוצל"פ" נשוא הדיון וזאת למימוש פסה"ד השלום. ביום 3.1.06 ובטרם התקיים הדיון בערעור נחתם הסכם (להלן:"הסכם הפשרה"). אביא להלן את עיקרי הסכם הפשרה: "והואיל: ואין באפשרות החייבים לפרוע את החוב והואיל: וצד ג' (האם - ה.י.) מסכימה לסלק את החוב במקום החייבים לפיכך הוסכם, הוצהר והותנה בין הצדדים כלהלן: 1. מוסכם בין הצדדים כי לפירעון מוחלט וסופי של החוב תשלם צד ג' לזוכה סך של 130,000 ₪... 3. עם פירעון התשלומים, יבוטלו כל ההליכים שננקטו בתיק, ותיק ההוצל"פ יסגר. 4. במידה והתשלומים ו/או אחד מהם... לא יפרע או לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת החוב המעודכן בתיק ההוצל"פ לפירעון מיידי וימשכו ההליכים נגד החייבים..." (נספח 5 לבקשת המבקש). יאמר כי הסך של 130,000 ₪ הינו בנוסף לסכומים ששולמו למבקש עד לאותה עת. אין חולק כי המשיבים מילאו אחר חלקם בהסכם הפשרה ושילמו גם את הסך של 130,000 ₪. בבקשתו טען המבקש כי "... הודעת הערעור הוגשה כאמור טרם כריתתו של הסכם הפשרה... ברם, לאחר כריתת הסכם הפשרה נמנעו המשיבים מלגלות לביהמ"ש המחוזי הנכבד כי עלה בידם להגיע לכדי הסכם פשרה עמי. לא זו אלא אף זו - המשיבים המשיכו לנהל את הליך הערעור, תוך התעלמות מוחלטת מהסכם הפשרה בו עסקינן. ביום 19.4.07 הגישו המשיבים עיקרי טיעון מטעמם וגם כאן נמנעו מלגלות לביהמ"ש המחוזי הנכבד על דבר קיומו של הסכם הפשרה. ביום 18.6.07 הוציא מלפניו ביהמ"ש המחוזי הנכבד פסק דין לעניין הודעת הערעור וקבע כי ביהמ"ש קמא חייב בדין את המשיבים וכי הללו אומנם אחראים לנזקים שנגרמו לי, ואולם ביהמ"ש המחוזי הנכבד קבע כי ביהמ"ש קמא שגה בסכומים שפסק לטובתי. לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי הנכבד, היה על ביהמ"ש השלום לחייב את המשיבים בסכומים מופחתים. ביהמ"ש המחוזי הנכבד לא ביטל ולא קבע דבר לעניין הסכם הפשרה, שכן הוא לא היה מודע להסכם זה. אני עותר כיום לביהמ"ש הנכבד בבקשת אכיפה לעניין הסכם הפשרה. הנני טוען כי הסכם הפשרה שריר וקיים ויש בו כדי לסיים באופן סופי ומוחלט את ההתחשבנות הכספית שביני לבין המשיבים. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לעניין הפחתת הסכומים שנפסקו לטובתי ע"י ביהמ"ש השלום קמא, הינה קביעה תיאורטית בלבד שאיננה ניתנה ליישום, שעה שהמשיבים ביקשו מרצונם החופשי להגיע עמי להבנה ולסיכום באשר להתחשבנות ההדדית בינינו. מעבר לעובדה כי הסכם הפשרה הוגש לתיק ההוצל"פ דנא ע"י המשיבים ועל ידי גם יחד ובכך קיבל אף תוקף של החלטה, שהביאה כאמור לסגירת תיק ההוצל"פ במועד הנ"ל, הרי שהמשיבים מושתקים ומנועים מלטעון כיום כנגד הסכם הפשרה שהם עצמם יזמו אותו - כך לפי עצה שקיבלתי. ברם, המשיבים 1 ו-2 מתעלמים לחלוטין מהסכם הפשרה. בתוך כך הם עתרו להחייאת תיק ההוצאה לפועל דלעיל, מתוך מטרה לקבל כספים ששולמו על ידם, כביכול, בחזרה. למותר לציין, כי כבוד ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדבריו לדון בנפקותו של הסכם הפשרה, ומכאן ההליך שלפנינו - כך לפי עצה שקיבלתי. לא יעלה על הדעת כי בעל דין שהגיע להסכם פשרה, שקיבל תוקף של החלטה חלוטה, יפעל כנגד החלטה זו". המבקש נמנע מלצרף לבקשתו את עותק פסה"ד שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי (להלן: "פסה"ד המחוזי") אך צרף, בין היתר, את עיקרי הטיעון שהוגשו ביום 19.4.07 על ידי ב"כ המשיבים לביהמ"ש המחוזי (להלן: "עיקרי הטיעון"). משטענות המבקש, לכאורה, לא התיישבו עם הגשת עיקרי הטיעון מטעם המשיבים ומשהמבקש נמנע מלפרט בבקשתו האם: פסה"ד המחוזי ניתן לאחר שגם הוא הגיש עיקרי טיעון מטעמו; האם התקיים דיון במעמד הצדדים; האם פסה"ד המחוזי ניתן במעמד צד אחד; מדוע הוא עצמו לא הביא לידיעת ביהמ"ש המחוזי את דבר הסכם הפשרה; ועוד שאר עניינים שלא זכו לכל התייחסות בבקשה - הוריתי בהחלטתי מיום 3.1.10 כי "בטרם אדון בבקשה יתכבד התובע (המבקש- ה.י.) ויגיש את פסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש (המחוזי - ה.י.). אם וככל שפסה"ד ניתן לאחר שמיעת טיעוני הצדדים - יבהיר בתצהיר כיצד מתיישבות טענותיו עם מתן פסה"ד לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, אם וככל שנשמעו...". ביום 8.2.10 הגיש המבקש את תגובתו להחלטתי לה צרף את העתק פסה"ד המחוזי. חרף החלטתי לא תמך המבקש את תשובתו בתצהיר. בתשובתו טען המבקש כי "... 1. הסכם הפשרה ... לא עמד לעיני ביהמ"ש המחוזי ... עת ניתן פסק הדין של ערכת הערעור ... הגם שהוא קיבל תוקף של החלטה בלשכת ההוצאה לפועל. לא המשיבים הציגו הסכם זה, וככל הנראה בשל טעות של באת - כוחו של המבקש, גם היא לא הציגה הסכם זה. 3.כך או כך וכפי שנטען בבקשת המבקש, ביהמ"ש המחוזי הנכבד לא ביטל ולא קבע דבר לעניין הסכם הפשרה, שכן הוא לא היה מודע להסכם זה... " מאחר וסברתי כי אין בתשובה ליתן מענה לתהיותיי, לא מצאתי ליתן צו במעמד צד אחד והוריתי למשיבים להגיש תגובתם. תשובת המשיבים בתשובתם שנתמכה בתצהירו של מתמחה ממשרד ב"כ המשיבים נטען כדלקמן: לאחר שהמבקש גבה את עיקר החוב בהתאם לפסה"ד השלום ולכשנותר בתיק ההוצל"פ חוב של כ-330,000 ₪ הגיעו הצדדים ביום 3.1.06 להסכם לפיו ישולם למבקש סך של 130,000 ₪ לסילוק החוב בתיק ההוצל"פ. כל אותה עת היה הערעור תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי ואף התקיימו בו דיונים מקדמיים, לרבות ביום 13.9.06 כ-9 חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה וביום 3.5.07 התקיים דיון בערעור לאחר ששני הצדדים הגישו את עיקרי הטיעון מטעמם. בכל אותם הליכים לא העלו המבקש ובא כוחו את טענתם החדשה שעה שהיה ברור לשני הצדדים שהערעור ממשיך להתנהל ושאין בהסכם הפשרה כדי למנוע המשך ההליכים בערעור. לאחר מתן פסה"ד בערעור בו חויב המבקש להשיב למשיבים את כל הסכומים שגבה מעבר לסכומים שנפסקו בפסה"ד המחוזי נמנע המבקש מלהשיבם ועל כן בחודש מרץ 2008 הגישו בקשה בתיק ההוצל"פ להורות על פתיחתו ועל החלפת מעמד החייבים והזוכה כך שהמשיבים יהפכו לזוכים והמבקש יהפוך לחייב כך שיוכלו לפעול נגדו להשבת הסכומים העודפים ששילמו לו על פי פסה"ד השלום כפי שמורה סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967. המבקש הגיש לרשם ההוצל"פ בקשות חוזרות ונשנות לעיכוב ההליכים ואלו נדחו על ידי רשם ההוצל"פ בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 22.9.09 בבקשת המבקש לעכב את הדיון בטענה כי הסכם הפשרה מונע מהמשיבים לתבוע את השבת הכספים העודפים ששילמו למבקש. המבקש הסתיר מבית המשפט הנכבד כי כבוד רשם ההוצל"פ דחה את בקשתו וכי בר"ע שהגיש נדחתה על ידי כבוד השופט משה סובל בהחלטתו מיום 18.10.09. החלטת הרשם הפכה להחלטה חלוטה שלא ניתן לתוקפה על ידי הגשת תביעה נפרדת כפי שהמבקש מנסה לעשות בתביעתו זו. זאת ועוד, פסה"ד המחוזי מהווה מעשה בי-דין וגובר על הסכם הפשרה. קיים הליך תלוי ועומד בלשכת ההוצל"פ מאז תחילת שנת 2008 ואילו המבקש הגיש את תביעתו הנוכחית רק בחודש נובמבר 2009 ועל כן יש לעכב ההליכים בתיק זה. לבית משפט זה אין סמכות לעכב את הדיון בלשכת ההוצל"פ מה גם שהחלטת הרשם לאחר שתינתן כפופה לערעור כדין. שלא כטענת המבקש - הסכם הפשרה לא הוגש לתיק ההוצל"פ ולא קיבל תוקף של החלטה. יש לדחות את הבקשה בשל מניעות ובשל שיהוי העולה על שנה וחצי, המשיב נחקר על ידי ב"כ המבקש בלשכת ההוצל"פ והמשך הדיון לחקירת המבקש נקבע ליום 15.3.10 ואין מקום למתן הצו. המשיבים צרפו לתגובתם את בקשתם להורות על פתיחת תיק ההוצל"פ, פרוטוקול ישיבת יום 22.9.09 בפני כבוד הרשם והחלטתו מיום 18.10.09 של כבוד השופט סובל. תשובת המבקש בתשובתו לתגובת המשיבים טען המבקש כי משתשובת המשיבים נתמכה בתצהיר מתמחה ממשרד בא כוחם אשר אינו בקיא בעובדות - יש להתעלם מהתצהיר ומשכך, טענות המשיבים אינן נתמכות בתצהיר. הוסיף וטען המבקש כי הסכם הפשרה מבסס עילת תביעה עצמאית משהצדדים גמרו בדעתם לסיים את כל המחלוקות ביניהם בהסכמה נפרדת ועצמאית הקודמת לפסה"ד המחוזי. במקרה דנן, לשונו של הסכם הפשרה ברורה וסותמת את הגולל על כלל המחלוקות שבין הצדדים ואין להיתלות בטענה של מעשה בי-דין או מניעות הנסוגים, בפני אומד דעתם של הצדדים. דיון בישיבת יום 11.3.10 נחקר המבקש על תצהירו ואילו המשיבים משכו את תצהיר המתמחה. המשיבים עשו זאת לאחר שהוריתי על התייצבותו לדיון, על אף שזימונו לא התבקש מבעוד מועד ע"י המבקש כמצוות תקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. בתום חקירת המבקש סיכמו הצדדים את טענותיהם הזהות במהותן לטענותיהם בבקשה ובתשובות ועל כן איני מוצא מקום לשוב ולפרטן. יחד עם זאת, אדרש לאותן טענות נוספות, ככל שיש מקום לעשות זאת. אקדים ואומר כי מצאתי לדחות את הבקשה ואפרט להלן את נימוקיי. יאמר כי קביעותיי העובדתיות הינן לצרכי הדיון בבקשה זו בלבד. משמצאתי כי דין הבקשה להדחות מהטעמים המפורטים להלן איני נדרש לטענת הסף שיכול בהחלט שדי בה להביא לדחיית התביעה. טענת הסף הינה כי אין לבימ"ש זה הסמכות העניינית לדון בתביעה שכן משמעות קבלתה הינה איון פסה"ד המחוזי. אותיר שאלה זו להכרעת המותב שידון בתביעה. זאת ועוד, משמעותה המעשית של בקשה זו הינה בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד המחוזי. למעלה מהדרוש אומר כי ספק רב בעיניי האם לבית משפט זה הסמכות לדון בבקשה, אך גם את ההכרעה בשאלה זו אותיר למותב שידון בתביעה העיקרית. מהתגובות שהוגשו עולה כי המבקש הסתיר מבית המשפט (בבקשתו כפי שהוגשה מלכתחילה) את מלוא העובדות הנדרשות; לא תמך בתצהיר את הטענה מדוע לא הוגש הסכם הפשרה לביהמ"ש המחוזי; השתהה בהגשת בקשתו ובהעלאת טענותיו מכח הסכם הפשרה לפרק זמן העולה על שלוש שנים ומחצה לאחר חתימתו ולמעלה משנתיים ימים לאחר פסה"ד המחוזי. לשיטת המבקש בבקשתו ובתביעתו דנן, הסכם הפשרה מסיים למעשה את כל המחלוקות בין הצדדים, בין אם על פי פסה"ד השלום ובין אם על פי פסה"ד המחוזי וכדבריו בחקירתו הנגדית: "... לא יעלה על הדעת שאחתום על הסכם פשרה ואסכים לוותר על כ-200,000 ₪ או יותר אם הויתור שלי לא סוגר את כל ההליכים שהתנהלו במשך זמן רב בתיק זה. מבחינתי זו הייתה סגירה סופית. זו הייתה הכוונה אחרת לא יעלה על הדעת. ש.    למה זה לא כתוב בהסכם? ת.   כתוב בהסכם לסילוק סופי ומלא של תיק. סגירת תיק ההוצל"פ הכוונה היא לכל ההליכים שהתנהלו בתיק זה. ש.  למה לא כתוב כך בהסכם? ת. אני לא ניסחתי את ההסכם אך זו הייתה הכוונה. לא שאלת אותי אם ניסחתי את השאלה (צ"ל "ההסכם"- ה.י). אני חתמתי על ההסכם מתוך הנחה שהויתור שלי והסכום שאני מקבל הוא סוגר את תיק התביעה הזה בכללותו. אם זה נוסח במילה או לא במילה לא הייתי מעורב בניסוח ההסכם. לא הייתי גם מעורב בעריכת ההסכם. הציעו בפני את ההצעה ועל מנת לסגור הליך שנמשך שנים". (עמ' 2 לפרוטוקול. מלשון הסכם הפשרה עולה לכאורה כי עניינו אך ורק פירעון החוב בלשכת ההוצל"פ וזאת משהמבקש הגיע למסקנה כי יקשה עליו לגבות את יתרת מלוא החוב מהמשיבים. הסכם הפשרה עוסק בחוב בהוצל"פ על פי פסה"ד השלום ומתעלם לחלוטין מהערעור שהוגש על ידי המשיבים. לא זו אף זו, שני הצדדים המשיכו בניהול ההליכים במסגרת הערעור; התייצבו לקדמי הערעור; הגישו עיקרי טיעון; ואף התייצבו לדיון בערעור; כאשר כל אותה עת שניהם אינם מביאים בפני ביהמ"ש המחוזי את דבר קיומו של הסכם הפשרה. לטענת המבקש, הסכם הפשרה לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי, ככל הנראה, בשל טעות של באת כוחו. טענה זו לא נתמכה בתצהיר. מי שייצגה את המבקש במו"מ להסכם הפשרה הינה אחותו ומי שייצגו בערעור, (כפי שעולה מעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבים), הינו עו"ד מרדכי גלוסקה. על כן, עולה השאלה למי מבאי כוחו ייחס המבקש את אותה טעות ומדוע מי ששגה, כטענתו, לא הגיש תצהיר. זאת ועוד, לא הובא תצהיר אחותו של המבקש בדבר נסיבות המו"מ שניהלה עם ב"כ המשיבים, (המשיבים יוצגו במו"מ ע"י מי שאינו מיצגם בבקשה זו), לרבות מדוע הערעור לא הוזכר בהסכם הפשרה. אין די ברצונותיו וכוונותיו של המבקש, לפיהן סבר שהסכם הפשרה מסיים את הסכסוך בכללותו. ניכר היה כי המבקש נזהר מלטעון את שהיה עליו לטעון על מנת לנסות לבסס את עילת תביעתו. כל שהיה על המבקש ו/או על באי כוחו לעשות היה להגיש את הסכם הפשרה לביהמ"ש המחוזי ולהודיעו כי לשיטתו יש לדחות את הערעור על הסף. המבקש לא עשה זאת ואף אינו טוען כי לא ידע שהערעור ממשיך להידון ו/או כי הורה לבא כוחו לחדול מלייצגו בערעור שכן המלאכה תמה. בעת חתימתם על הסכם הפשרה הצדדים לא ידעו ולא יכלו לדעת מה ייקבע בסופו של יום ביהמ"ש המחוזי ועל כן לו אכן היה בכוונתם להביא לסיום כל המחלוקות שבין הצדדים - לשני הצדדים היה אינטרס להציגו לפני בית המשפט המחוזי ובכך להביא לסיום הדיון בערעור ולקניית סיכון מטעם שני הצדדים, שמא בית המשפט המחוזי ירע את מצבו של מי מהם ביחס להסכם הפשרה. מהותו של הסכם פשרה הינו קניית סיכון ע"י שני הצדדים כפי שהם מעריכים אותו נכון למועד חתימתו. על כן, לכל אחד מהצדדים בנפרד היה אינטרס להציגו בפני ביהמ"ש המחוזי. עצם העובדה שאיש מהם לא הגישו מהווה חיזוק של ממש לטענות המשיבים וסותרת את טענות המבקש. עצם העובדה שהמשיבים, כמו גם המבקש, לא הציגו בפני ביהמ"ש המחוזי את הסכם הפשרה מלמדת ששניהם סברו כי הוא נועד לסילוק חובם של המשיבים על פי תיק ההוצל"פ שנפתח בגין פסה"ד השלום. משמע, לו היה נדחה ערעור המשיבים - הסכסוך היה מגיע לקיצו, שכן הצדדים הגיעו להסדר של פשרה בדבר גביית חוב המשיבים על פי פסה"ד השלום. מהתיעוד שהוגש על ידי המבקש עולה כי המשיב 2 הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן צו כינוס והכרזה על פשיטת רגל - בקשה שנדחתה על ידי כבוד השופט ברוך בהחלטתו מיום 28.11.05. אין לשלול את האפשרות, כטענת המשיבים, כי המבקש העריך שהערעור יידחה ועל כן נכון היה להגיע להסכמה לפיה המשיבים ימשיכו בהליכי הערעור כנגד ויתורו החד צדדי על יתרת החוב עפ"י פסה"ד השלום, גם אם הערעור יידחה. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי ערעור המשיבים נסב ברובו על קביעות שבעובדה שקבע ביהמ"ש השלום וכי במקרה דנן אין מקום להתערב בהן. תמורת ויתור זה קבל המבקש לידיו סך נוסף של 130,000 ₪ אשר הסיכויים לקבלו בדרך של המשך ההליכים בהוצל"פ היו אפסיים כפי שעולה מהצהרת שני הצדדים מהמבוא להסכם הפשרה בדבר אי יכולתם של המשיבים לפרוע את חובם וכי על כן הסכום המוסכם ישולם ע"י האם. עינינו רואות כי המבקש הגיע, באותה עת, להחלטה כי משהמשיבים אינם יכולים לפרוע את החוב - מוטב לו להסתפק בפירעון חלקו בלבד באמצעות האם מאשר להמשיך בהליכים אשר, ככל הנראה, לא יישאו פרי. הטענה כי הסכם הפשרה מאיין למעשה את פסה"ד המחוזי נטענה באיחור ובשיהוי רב אשר די בהם כדי להעיד שהמבקש עצמו סבר שאין ממש בטענתו זו ודי בהם, בעת דיון בבקשה לסעד זמני, כדי להביא לדחיית הבקשה. ניכר היה מקריאת הבקשה כי המבקש מגלה טפח ומסתיר טפחיים ומשכך, ניתנה החלטתי מיום 3.1.10 בה התבקש להבהיר בתצהיר באיזו דרך ניתן פסה"ד המחוזי והכיצד. נראה כי לא בכדי תגובתו לא נתמכה בתצהיר וגם לאחר הבהרתו נותרו תמיהות ו"חורים" בגרסתו. "לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית, או למצער - אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי אם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית עלול אי-מתן הצו להסב נזק למבקש שיהיה גדול מנזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד, ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא בעיקרה מעשה של איזון אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה. ישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, קרי: ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו אם הסעד הזמני יסורב, ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש. אולם מקום שאין עניין בתביעה כזו אלא בשאלת סף אם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו אם תתקבל בסופו של דבר התביעה העיקרית..." (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר ואח'). אמנם, המשיבים לא תמכו את תגובתם בתצהיר, אולם יש לזכור כי עול הראיה, ולו רק לצורכי הדיון בבקשה לסעד זמני, מוטל על המבקש. המשיבים נטלו על עצמם סיכון כי אם הכף תטה לטובת המבקש - בקשתו עלולה להתקבל מאחר ולא תמכו טענותיהם בתצהיר שכנגד. ברם, משלא עלה בידי המבקש להטות את הכף לחובתם, (בין היתר משום שהוא עצמו נמנע מלהגיש את תצהירו של מי שאמור היה להצהיר) - דין הבקשה להדחות בשל סיכויי ההצלחה הקלושים של התביעה העיקרית. מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המשיבים הן מהטעם כי סיכויי המבקש לזכות בתביעתו קלושים והן מהטעם כי הסכום ששולם למבקש ביתר שולם לפני למעלה מ-4 שנים ופסה"ד המחוזי שקבע את זכותם להשבה של המשיבים ניתן לפני שנתיים ומחצה. במאמר מוסגר יצוין כי במהלך הדיון הוברר שהצדדים חלוקים בשאלה האם הסכום שעל המבקש להשיב למשיבים, היה ותביעתו תדחה, מגיע לכדי 1,000,000 ₪ כטענת המשיבים, או לכ- 100,000 ₪ בלבד לשיטת המבקש. יובהר כי החלטתי זו נתנה תוך שנתתי דעתי כי, ככל הנראה, סיכויי הגבייה מהמשיבים נמוכים היה ובסופו של יום יקבע כי המבקש אכן אינו נדרש להשיב להם סכומים ששולמו ביתר. איני מוצא מקום להידרש לטענותיו הנוספות של המבקש שכן אין בהן כדי לסייע בידיו. איני מקום להדרש לשאלה האם אכן המבקש העלה טענות זהות גם בפני כבוד רשם ההוצל"פ וכי בקשת רשות הערעור שהגיש על החלטתו נדחתה. כך גם איני מוצא מקום להידרש לשאלה האם יש לעכב ההליכים בתיק זה בשל הליך אחר התלוי ועומד. האם (המשיבה 3) לא הגיבה לבקשה, אולם משהבקשה לא מגלה כל עילה נגדה - דין הבקשה כנגדה להדחות ללא צו להוצאות. הוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בהתאם לתוצאות בתביעה העיקרית. עיכוב ביצועהוצאה לפועל