קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית חלקים מכתב התביעה מחמת התיישנות: כללי: בפני בקשה לדחיית חלק מן התובענה, בטענת התיישנות. התובעת, אשר שימשה כקבלן משנה בפרויקטים בהם הנתבעת הייתה קבלן ראשי, הגישה ביום 1.10.09 תביעתה כנגד הנתבעת,בעילה של אי תשלום תמורה, בגין עבודות אלומיניום אשר ביצעה בשני אתרים - גבעתיים ואלעד. הנתבעת העלתה טענת התיישנות בגין הפרויקט באלעד. ביום 3.10.10 נתקיימה ישיבת הוכחות בנושא ההתיישנות בלבד, בגין פרוייקט אלעד. הוסכם כי על פרוייקט גבעתיים, לא חלה התיישנות. על כך נסבה החלטה זו. הבקשה : ביום 12.8.01 נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת לביצוע עבודות אלומיניום על ידי התובעת בישוב אלעד (להלן : "הסכם אלעד"). ההסכם אשר נוסח על ידי הנתבעת, כלל גם מסמך הקרוי "פרוטוקול לסיכומים מיוחדים בין נציגי סולל בונה וקבלן המשנה" וכן טופס "תנאים כלליים עם קבלני המשנה". כן צורף להסכם "סיכום לכתב כמויות ומחירים של העבודה, ו"הצעת מחיר לעבודות אלומיניום בצבע לבן פרוייקט "מנרב" - אלעד", אשר הוכן על ידי התובעת ביום 6.8.01. הסכם אלעד קבע כי מועד תחילת העבודה יהא ביום 12.8.01, ומועד המסירה - 30.11.01. בפועל, בשל מעשי ומחדלי הנתבעת, מסירת עבודות האלומיניום התבצעה הפועל רק ביום 12.6.02, ואף לטענת הנתבעת, המסירה התבצעה אך ורק ביחס לבניין אחד מתוך תשעת הבניינים בפרויקט. ביום 2.9.02, הוציאה התובעת חשבון סופי בגין פרויקט אלעד, ולאחר מכן הוציאה חשבון נוסף, להתאמת התייקרויות של מד תשומות הבניה. התובעת טוענת כי המסמך הסופי אשר בגינו נדרש תשלום מאת הנתבעת הינו מסמך אשר הוצא ביום 25.11.02, ואשר צורף כנספח ה' לכתב התביעה. ביום 27.11.02 נתקיימה פגישה בין מר אלדשטיין - מנכ"ל התובעת לבין מר נרציז, מנהל הפרוייקט, לצורך ביצוע החשבון הסופי ע"י הנתבעת. במהלך אותה פגישה, טוענת התובעת, הציג בפניה מר נרציז חשבון סופי מטעם הנתבעת, ובו הופיעו קנסות, קיזוזים וחיובים שונים, אשר הגיעו לסך של 328,618 ₪, בגין פיגור כביכול של 36 שבועות בהשלמת העבודות (העתק החשבון הנגדי צורף כנספח ו' לכתב התביעה). לטענת התובעת, האיחור במסירת עבודות האלומיניום נבע אך ורק ממחדליה של הנתבעת עצמה בפרויקט, ומשכך, היא דחתה על הסף את החשבון מטעם הנתבעת, וזאת על ידי משלוח מכתבים ופגישות שקיימה עם נציגי הנתבעת. התובעת מפנה לסעיפים בהסכם אלעד, אשר מהם עולה, לטענתה, כי תביעתה לא התיישנה - א. סעיף 9(ג) הקובע כי החשבון הסופי והמאושר לתשלום ישולם לאחר גמר העבודה ומסירתה למזמין ולאחר שהמזמין יאשר את טיבה ואת הסכום הנקוב בה. עוד קובע הסעיף כי החשבון ישולם תוך 90 יום מסוף חודש הביצוע או מקבלת התשלום מהמזמין, המאוחר מביניהם. ב. סעיף 17 (ג)(1) הקובע כי קבלן המשנה יגיש חשבון סופי תוך 30 יום לאחר גמר העבודה ומסירתה לשביעות רצונו של מהנדס הנתבעת, עפ"י אישור בכתב. החשבון ייבדק ויאושר ע"י מהנדס הנתבעת. לאחר מתן האישור, ישולם החשבון עפ"י המתווה הקבוע בסעיף 9(ג). התובעת טוענת, כי הנתבעת לא מסרה לה אישור כתוב כי העבודות בפרויקט אלעד בוצעו לשביעות רצונה. ההיפך הוא הנכון, טוענת התובעת - הנתבעת העלתה טענות רבות לגבי טיב העבודות. התובעת מפנה למסמכים אשר צרפה הנתבעת עצמה לכתבי טענותיה, וטוענת כי עולה מהם כי מסירת העבודות הייתה מאוחרת ליום 12.6.02. עוד מפנה התובעת לסעיף 29.2 לכתב ההגנה, בו טוענת הנתבעת כי העבודות הסתיימו רק בספטמבר 2002. כמו כן, טוענת התובעת, החשבון הסופי הנגדי אשר הוגש על ידי הנתבעת ביום 27.11.02 נקב בתאריך 10/02 כחודש הביצוע. התובעת מציינת עובדות חדשות אשר עלו במהלך העדויות - א. מר אדלשטיין העיד כי מר נרציז עצמו ביקש שלא להגיש חשבון, אלא לאחר סיום כל הדברים הקטנים שנשארו בפרוייקט, וכי הוא לא יתעסק עם החשבון אלא לאחר שיסיים הכל. לטענת התובעת, מר נרציז אישר זאת בעדותו, כאשר אמר כי עד שלא מסתיימות העבודות, אין צורך בהגשת חשבון סופי. ב. מר נרציז התחמק ממתן תשובה לשאה האם הנתבעת קיבלה תשלום מהמזמין. נקודה זו חשובה לאור הקבוע בהסכם, כי התשלום לקבלן המשנה ייעשה לפי המאוחר מבין שני המועדים הבאים - 90 יום מסוף חודש הביצוע או מן המועד שבו סולל בונה תקבל התשלום מהמזמין. התובעת מפנה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". התובעת טוענת כי החשבון הסופי מטעם הנתבעת, הגם שהשורה התחתונה בו , לאחר ביצוע כל הקיזוזים והקנסות הנטענים, הינה כי התובעת היא זו אשר חבה כספים לנתבעת, מהווה הודאה בזכותה של התובעת לתשלום בגין העבודות אשר בצעה, ומשכך מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות מתחילה למעשה מהמועד הנקוב בחשבון מטעם הנתבעת. התגובה : הנתבעת שבה על טענתה כי המועד שנקבע למסירת כלל העבודות נשוא הסכם אלעד הינו, על פי כתב התביעה - 12.6.02 ולטענתה, בכתב התביעה נטען כי כל העבודות נשוא ההסכם נמסרו לנתבעת בתאריך זה, והתובעת אף צרפה לכתב התביעה אישור מסירה (נספח ד' לכתב התביעה). הנתבעת מציינת, כי התובעת לא טענה בכתב התביעה כי עילה התביעה מבוססת על מועד אישור המזמין את ביצוע העבודות, או המועד בו אישרה סולל בונה את הגשתו של החשבון הסופי. מכך מסיקה הנתבעת, כי התובעת סבורה כי מסירת העבודות, היא המקימה את עילת התביעה לתשלום בגינן. הנתבעת מנתחת את הוראות הסכם אלעד, ומגיעה למסקנה כי לפי הוראות ההסכם, ובשילוב טענות כתב התביעה, הרי שעילת התביעה קמה, לשיטת התובעת, בתום 90 יום מתום חודש ביצוע העבודות, ודהיינו, ביום 28.9.02. התובעת, טוענת הנתבעת, המתינה יתר על המידה עם הגשת תביעתה, והגישה אותה בחלוף 7 שנים ושלושה ימים, ומשכך היא התיישנה. הנתבעת מתייחסת לפסה"ד בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, תק - על 2008(2), 3886 , אשר אוזכר גם בסיכומי התובעת, וקובעת כי החריג אשר נקבע בפסק דין זה, לפיו יתחשב בית המשפט בעובדות השונות מהנטען בכתב התביעה, רק מקום בו אי נכונותן של העובדות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות, לא נועד על מנת לאפשר לתובעת לחזור בה מגרסתה העובדתית, אלא על מנת לאפשר לנתבע לבסס את סילוקה של התביעה, מקום בו ברור לכל כי העובדות הנטענות בכתב התביעה אינן נכונות. התובעת, טוענת הנתבעת, אינה מכחישה כי בכתב התביעה טענה כי מסירת העבודות היתה ביום 12.6.01, ובמסגרת סיכומיה היא מנסה לשנות את גרסתה בדבר מועד המסירה ולחזור בה מהנטען בכתב התביעה. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי טענות חדשות אלו מהוות הרחבת חזית אסורה, ויש להתעלם מהן. לטענת הנתבעת, מר אדלשטיין סיפק שלוש תשובות שונות לחלוטין במהלך עדותו, לשאלה הנוגעת למועד מסירת כל העבודות בפרויקט - בעמ' 7 לפרוטוקול , שורות 23-24, טען מר אדלשטיין כי העבודות נמסרו בחודש אוקטובר 2002, לאחר מכן הוא טוען כי העבודות נמסרו בחודש יוני 2002 (עמ' 8 שורות 9-10 לפרוטוקול), ובפעם השלישית שנשאל, טען כי מועד המסירה נמשך על פני ארבעה חודשים (עמ' 8 שורות 19-20). באשר לטענות בדבר החשבון המאוחר שהגישה הנתבעת שהעלתה התובעת, טוענת הנתבעת כי מדובר בטענות הסותרות את האמור בכתב התביעה ואין ליתן להן כל משקל בשאלת התיישנותה של התביעה. הנתבעת מתייחסת לטענת התובעת בדבר התקיימות סעיף 9 לחוק ההתיישנות וטוענת כי יש לדחות טענה זו מן הטעמים הבאים - א. הטענה לא הועלתה בכתבי הטענות ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה. ב. החשבון הסופי אשר צורף כנספח ב' לתצהיר מר אדלשטיין הינו מסמך חלקי, אשר הושמטו ממנו, במכוון, העמודים הרלבנטיים לחשבון אשר הוכן על ידי הנתבעת. החשבון המלא צורף כנספח ו' לכתב התביעה, ובו מצוי העמוד המרכז של החשבון, הוא העמוד החשוב ביותר לצורך בחינת טענות התובעת. החשבון הסופי מטעם הנתבעת קובע כי התובעת היא אשר חבה כספים לנתבעת. לטענת הנתבעת, לא ניתן לראות במסמך שכזה משום הכרה בזכותה של התובעת, המקיימת את תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. הנתבעת טוענת כי התנהלות התובעת - ניסיונה לחזור בה מטענות עובדתיות מפורשות שנטענו בכתב התביעה, הימנעותה מהגשת כתב תשובה, טענותיה העובדתיות והמשפטיות אשר הועלו בשלב מאוחר בתצהיר מר אדלשטיין, הסתירות העובדתיות השזורות לאורך כל ניהולו של ההליך, לרבות במסגרת חקירת מר אדלשטיין, מעידים כולם כי התובעת בחרה למעשה לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, בניסיון להתגבר ולשנות מן המסקנה המתבקשת, לפיה עילת התביעה בנוגע לפרוייקט אלעד - התיישנה. הנתבעת טוענת כי אילו סבורה התובעת כי העובדות שתוארו על ידה בכתב התביעה הינן שגויות, הרי שדרך המלך לתיקונן הינה באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה. דיון והכרעה : הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובעת כי תקופת הזמן להתיישנות "בשאינו מקרקעין", הינה שבע שנים. ברע"א 10179/05 הארגון לשחרור פלסטין נ' סופי צ'סר, תק-על 2010(4), 34 , 38 (2010), אשר ניתן לאחרונה, דנה כבוד השופטת פרוקצ'יה במוסד ההתיישנות וכך היא כותבת: "מוסד ההתיישנות בדין האזרחי בנוי, מצד אחד, על ההכרה בדבר זכותו הבסיסית החשובה של האדם לפנות לערכאות, ולבקש הכרעה שיפוטית בעניינו; כנגד זכות חשובה זו, עומד האינטרס הדיוני שלא להטריח נתבע להתגונן כנגד תביעה לאחר תקופה ארוכה שבמהלכה נוצרה ציפייה סבירה כי שוב לא ייתבע, ואפשר שעקב כך אף לא שמר על ראיותיו. בצד האינטרסים האמורים של בעלי הדין, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל להותיר לבית המשפט, העמוס לעייפה, הכרעות בעניינים בעלי אופי עכשווי, שאינם נחלת העבר. אכן, תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות, תוך יצירת איזון פנימי ראוי בין אינטרס התובע הפוטנציאלי לאינטרס הנתבע הפוטנציאלי, ותוך שמירה על עניינו של הציבור ..." לאור פסק דין זה והאמור בו, ולאור חשיבותה הרבה של מתן אפשרות הגישה לערכאות, הרי שהחלטה על דחיית תביעה מחמת התיישנות, תעשה בזהירות ורק כאשר ביססו המבקשים בקשתם כדבעי. לא זה המקרה כאן, בו קימות מחלוקות רבות בין הצדדים, בנוגע למועדים מהותיים במערכת היחסים החוזית שנתקיימה ביניהם. השאלה הנעוצה בבסיסה של המחלוקת בין הצדדים, הינה מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות של התביעה. התובעת סבורה כאמור, כי מרוץ ההתיישנות יחול מן היום בו קמה החובה על הנתבעת לשלם עבור העבודות שבוצעו בפרויקט אלעד. הנתבעת מנגד, סבורה כי מרוץ ההתיישנות חל מיום מסירת העבודות, שהוא מועד מוקדם יותר. אף בנוגע לתאריך מסירת העבודות קיימת מחלוקת בין הצדדים. בסעיף 5 לכתב התביעה, כותבת התובעת כי מסירת עבודות האלומיניום התבצעה ביום 12.6.02. בהמשך כתב התביעה, בסעיף 9, טוענת התובעת כי עד חודש מאי 2002 התובעת סיימה להרכיב את כל פרטי האלומיניום בבניינים, למעט מספר דלתות כניסה. בסעיף 13 לכתב התביעה, שבה התובעת וטוענת כי עבודות האלומיניום בבניינים שבהם בוצעו העבודות, נמסרו בסופו של דבר על ידי התובעת לנתבעת ביום 12.6.02, והתובעת אף מצרפת, כנספח ד' לכתב התביעה, אישור בדבר מסירתם. צודקת הנתבעת בטענתה, כי התובעת אינה יכולה כעת, במסגרת תגובתה לטענת ההתיישנות, להעלות גרסה עובדתית שונה מזו המופיעה בכתב התביעה, בנוגע למועד המסירה. עובדתית אני מקבלת את עמדת התובעת, כי מועד המסירה הוא אכן 12.6.02. לכאורה, לפי גישה זו, חלה התיישנות שכן התביעה הוגשה ביום 1.10.09. אולם, במועד זה, בניגוד לטענת הנתבעת, טרם החל מרוץ ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות חל במועד בו קמה חובת הנתבעת לשלם בעבור העבודות. בסעיף 17 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי שלחה את החשבון הסופי לנתבעת ביום 25.11.02. החל ממועד משלוח מכתב זה, החלה מסכת פגישות והתכתבויות בין הצדדים, אשר היו חלוקים בנוגע לגובה הסכום המגיע לתובעת, כאשר למעשה הצדדים לא הצליחו לפתור המחלוקת. סעיף 9 ג' להסכם אלעד קובע: "החשבון הסופי המאושר לתשלום ישולם לאחר גמר העבודה ומסירתה למזמין ולאחר שהמזמין יאשר טיבה ואת סכום החשבון הסופי... החשבון הסופי המאושר ישולם תוך 90 ימים מסוף חודש הביצוע או מקבלת התשלום מהמזמין, המאוחר מביניהם". במקרה דנן, החשבון הסופי, הוגש ביום 25.11.02 הוא אמנם לא אושר, אך אף אם היה מאושר, הרי שרק לאחר 90 יום מקבלת התשלום מהמזמין או מסוף חודש הביצוע, הייתה קמה חובה לתשלום. הנתבעת לא מסרה מתי והאם נתקבל תשלום מהמזמין, ומשכך, לא ניתן להתייחס לנתון זה. סוף חודש הביצוע הינו סוף חודש נובמבר. כך שתקופת ההתיישנות, לכל המוקדם, מתחילה להימנות מיום 1.12.02, והיא תמה ביום 1.12.09. התביעה הוגשה ביום 1.10.09 ולאור הניתוח דלעיל, הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשתה של התביעה. יש לנהוג זהירות בהחלת טענת התיישנות, שכן הפסיקה קבעה באופן חד משמעי, כי טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא טענה מהותית. ראו לעניין זה זלמן יהודאי, "דיני ההתיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני", כרך א', הוצאת תמר (1991) בעמ' 13-15. אכן, גם בסעיף 2 סיפא לחוק ההתיישנות נקבע כי " ... אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה ". הווה אומר, אין בקבלת טענת ההתיישנות ואף לא בדחיית תובענה מכוחה, כדי לאיין את זכותו המהותית של תובע, אלא רק למנוע במישור הדיוני, את תביעתה, אכיפתה ומימושה. סוגיית ההתיישנות, נועדה לספק. הגנה על לנתבעים פוטנציאליים מפני הסכנה שבתביעה עתידית, מרוחקת, לצמצם היזק ראייתי ושיהוי, כמו גם שמירה על האינטרס הציבורי, המחייב כי בתי המשפט יעסקו בענייני ההווה ולא בענייני עבר בבחינת "ישן מפני חדש - תוציאו".זאת ועוד, תובע המבושש בהגשת תביעתו, מעבר לתקופת ההתיישנות, נחזה כמי שוויתר על טענותיו. ברם ,מנגד ניצבות זכויות היסוד של הגישה לערכאות ושמירה על זכות הקניין הפרטית. כך קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ל"ח (4) עמ' 554, שם בעמ' 558: " דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. " כן ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433. לאור זאת, יש להעניק משקל לזכויות היסוד. יש לנהוג בנדיבות וברחבות בלוח הזמנים, ולמנות את תחולת תקופת ההתיישנות, ממועד משלוח החשבון הסופי, ולא ממועד מסירת העבודות. הואיל והחשבון הסופי נשלח בחודש נובמבר 2002, הרי הגשת התביעה דכאן, בחודש אוקטובר 2009, עדיין כלולה בתקופת ההתיישנות. אכן בהתנהלות הנתבעת, כפי שהשתקפה בעדותו של מר נרציז בישיבת יום 3.10.10 , ניכרת המגמה להמתין עם החשבון הסופי, עד שמסתיימות כל העבודות. (שם, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-5). אגב אורחא אציין, כי לאור מסקנתי זו, שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, הרי שאין צורך בהתייחסות לטענות התובעת בנוגע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות. סיכום: מן המקובץ עולה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בקשה זו בסך כולל של 1,500 ₪. כתב תביעהמסמכיםהתיישנות