דרישות מיגון רכב בפוליסת ביטוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דרישות מיגון רכב בפוליסת ביטוח:

מבוא


תביעה כספית לתגמולי ביטוח ולריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. מקרה הביטוח הנטען הוא גניבתה של משאית בבעלות התובע ושל ארגז קירור שהיה מותקן עליה, בבעלות התובעת. הצדדים היו חלוקים בעניינים רבים, וכדי לפשט את כתיבת פסק הדין אפרט את נושאי המחלוקת כפי שהם עולים מסיכומי הצדדים, והעובדות הצריכות להכרעה תובאנה במסגרת הדיון בכל אחד מנושאים אלה.
השאלות שבמחלוקת (שלא בסדר ובאופן בהם הוצגו בסיכומי הצדדים) הן:
קיומה של זיקת ביטוח ושאלת ההשפעה של קביעת זהות הבעלים האמיתי של הרכוש המבוטח על התביעה;
האם קוימו דרישות המיגון הקבועות בפוליסה, ואם לא קוימו - האם פטורה הנתבעת מחבות בשל כך;
הוכחת מקרה הביטוח הנטען (האם הוכח כנדרש שהיתה גניבה, או שמא מקרה הביטוח הנטען מבוים והתובעים היו מעורבים בהיעלמותה של המשאית);
האם התובעים הכשילו את בירור חבות המבטחת בכוונת מרמה, ועל כן דין התביעה להידחות;
חישוב תגמולי הביטוח (המחלוקות מתמקדות בשיטת השערוך של שווי הארגז הנקוב ביורו, בהשתתפות עצמית ובשאלת הריבית המיוחדת).


דיון
זיקת ביטוח


כידוע, עם כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן "חוק חוזה הביטוח") שהכניס שינויים רבים ויש האומרים מהפכניים בדיני הביטוח בישראל, בוטלה הדרישה לזיקת ביטוח כפי שנקלטה במשפטנו מהמשפט המקובל הבריטי. במקומה באה הדרישה (בנוגע לביטוחי רכוש) כי הביטוח יכסה את נזקו של המבוטח או המוטב עקב קרות מקרה הביטוח (הנכס המבוטח אבד או ניזוק, כלשון המחוקק), אולם הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של אדם אחר (סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח). עסקינן בהוראות חוק ברורות ומפורשות המנתקות את דרישת הקשר הקנייני בין המבוטח לבין הנכסים נשוא הביטוח, ומחליפות אותה בדרישה גמישה המסתפקת בכך שהמבוטח או המוטב יינזקו בקרות מקרה הביטוח שבו יאבד או יינזק הנכס המבוטח. מטרת הדוקטרינה של זיקת ביטוח, במתכונתה המקורית וגם במתכונת החדשה המתחייבת מסעיף 55 הנ"ל, היא למנוע מצבים בהם אדם יבטח לטובת עצמו רכוש שאין לו כל זיקה אליו במובן זה שאין לו זכות קניין בו והוא (או המוטב שנקבע על ידו) לא יינזק כלל אם אותו רכוש יאבד או יינזק. זאת על מנת להבחין בין ביטוח, שהוא כלי להעברת סיכון אמיתי מהמבוטח או המוטב אל המבטח, לבין הימור גרידא. ביטוח הוא תופעה רצויה שהחוק מתיר, וסוגים מסוימים שלו אף מתומרצים באמצעות דיני המס. נושא הביטוח מוסדר בהרחבה בדין, לרבות פיקוח נרחב ובעל סמכויות רבות. לעומת זאת הימורים הם, ככלל, אסורים ועולים כדי עבירה פלילית אלא אם ניתן להם היתר כחוק. הצורך לזהות מתי עסקה המוגדרת כביטוח היא אכן בגדר ביטוח ומתי אין היא אלא מסווה להימור אסור, הוא שהוליד את דוקטרינת זיקת הביטוח. כל עוד המבוטח או המוטב עלולים להינזק עקב אבדנו או נזקו של הרכוש המבוטח, אין כל פסול בכך שערכו ביטוח לאותו רכוש גם אם איש מהם אינו בעליו. נוכח הדין הנ"ל, נשאלת השאלה מה פסול מצאה הנתבעת במצב העובדתי הקיים בענייננו שבו התובע הוא בעליה של המשאית והתובעת היא בעליו של ארגז הקירור המותקן על המשאית, ומי שערך את הביטוח (למשאית ולארגז יחד) הוא התובע כאשר ביטוח הארגז משועבד לטובת התובעת. אודה כי לא עלה בידי לרדת לסוף דעתה של הנתבעת בנושא זה. המשאית עצמה בבעלות התובע וממילא אין כל בעיה של זיקת ביטוח לגביה, בהיותו גם המבוטח. הארגז בבעלותה של התובעת ולא התובע, אולם הוא דאג לכך שהתובעת תהיה המוטב לעניין ביטוח הארגז. אמנם הדבר נעשה בדרך עקיפה, על ידי הגדרתה כבעלת שיעבוד על ביטוח הארגז במקום הגדרתה במפורש כמוטב, אולם מבחינת התוצאה יש לראותה כמוטב משום שמוטב הוא מי שאינו המבוטח אולם נקבע שהוא יקבל את תגמולי הביטוח. מכאן שנתקיימו כאן דרישות החוק: לגבי המשאית, המבוטח הוא הבעלים וממילא הוא צפוי להינזק אם יתרחש מקרה הביטוח ויביא לנזקה או לאובדנה; ולגבי הארגז, התובעת היא הבעלים והיא הצפויה להינזק מנזקו או מאובדנו, והיא גם המוטב בביטוח בכל הנוגע לארגז. אלא מאי? הנתבעת טוענת כי הבעלים האמיתי של המשאית איננו התובע אלא התובעת. היא מסיקה זאת משורה של עובדות, כגון העובדה שלתובע עצמו כלל אין רישיון נהיגה מתאים, העובדה שהתובעת אינה משלמת לו דבר עבור השימוש שהיא עושה במשאית פרט למשכורת, התובעת היא הנושאת בהוצאות התחזוקה של המשאית, ועוד. כידוע, בכלי רכב הרישום אינו קונסטיטוטיבי ולא בהכרח על פיו תיקבע הבעלות האמיתית. לצורך הדיון אני מוכן לקבל שסביר יותר שהבעלות האמיתית במשאית היא של התובעת מאשר שהיא של התובע, וייתכן שהסיבה לכך שהתובע נותר רשום כבעל המשאית מקורה בכך שהמשאית משועבדת לטובת בנק (וכך גם הביטוח), והיא גם מעוקלת. השאלה היא האם בכך נותקה זיקת הביטוח, במובן הנדרש בחוק חוזה הביטוח, בין התובע למשאית עד כי הוא אינו יכול לערוך לה ביטוח כלל. בדרך כלל, חברות הביטוח נוקטות בקו טיעון מנוגד לזה שננקט כאן. על פי רוב טענתן היא כי כאשר מי שאינו רשום כבעלים מבטח רכב, לא נתקיימה בו זיקת ביטוח. הפעם הטענה היא הפוכה: המבוטח הוא אמנם הבעלים הרשום של הרכב, אולם נטען כי אינו הבעלים האמיתי. לטעמי, אין בטענה ממש. מדובר בביטוח רכב גרידא, שבו ככלל זהות המבוטח אינה מהותית למבטח למעט שאלות של עבר תאונתי ושל גיל הנהג (לאו דווקא המבוטח) ומועד קבלת רישיון הנהיגה על ידו, שאף הן רלבנטיות רק לשיעור דמי הביטוח ולא לעצם נכונותה של המבטחת לערוך את הביטוח. די בבעלות הפורמאלית, הרשומה במשרד הרישוי, על המשאית כדי לומר שהמבוטח יינזק אם המשאית תספוג נזק בתאונה או תיגנב, ולו משום שמהות טענת הנתבעת בנדון היא כי בכל הנוגע למשאית עצמה, התובע הוא נאמן (בעלים פורמאלי) והתובעת היא הנהנה (הבעלים האמיתי). מעצם הגדרת נאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות, שתל"ט-1979, נאמנות היא זיקה של הנאמן לנכס הנאמנות. על נאמן חלות, בקשר לנכס הנאמנות, חובות כלפי הנהנה ובכלל זה חובות בכל הנוגע לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות (סעיף 12(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979), אשר תוכנן נקבע לפי הוראות חוק השומרים, תשכ"ז-1967. די בכך כדי לקבוע שלמבוטח (התובע) יש זיקת ביטוח כנדרש בחוק למשאית (ראו והשוו: ע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש, ).


אי גילוי הבעלות ה"אמיתית"


עד כאן נבחן עניין זהות הבעלים של המשאית בהיבט של זיקת הביטוח הנדרשת בדיני הביטוח בישראל. עתה נבחן את השאלה האם פטורה הנתבעת מחבות על פי חוזה הביטוח משום שדבר בעלותה האמיתית של התובעת במשאית לא הובא לידיעתה עובר לכריתת חוזה הביטוח. נבחן תחילה האם היה המבוטח (התובע) חייב להודיע ביוזמתו לנתבעת עובר לעריכת הביטוח, כי הבעלים האמיתי של המשאית היא התובעת ולא הוא. החובה לגלות עובדות באופן יזום חלה רק על פרט שמוסר המידע יודע שהוא "מהותי", היינו – לפי ההגדרה שבסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח – עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח בכלל או לכרותו בתנאים שבו. כפי שכבר נכתב לעיל, לא הוכח שההבדל בין התובע לתובעת היה "עניין מהותי" עבור מבטח סביר, כלומר שאילו ידעה שהתובעת היא הבעלים האמיתי של המשאית היה הדבר משפיע על נכונותו של מבטח סביר לערוך את הביטוח בכלל או בתנאים בהם נערך בפרט. כאמור לעיל, בביטוח רכב אין מבטח מתייחס בדרך כלל לזהות המבוטח כשיקול בקבלת ההצעה ואפילו כשיקול בקביעת גובה דמי הביטוח. תנאי נוסף לחובת הגילוי היזום הוא שהעדר גילוי כזה נעשה בכוונת מרמה (סעיף 6(ג) לחוק). כוונת מרמה פירושה כוונה לרמות את המבטח. לא הוכח שהיתה כוונה כזו. מכאן שלא הוכחו התנאים המצטברים שבלעדיהם אין לדבר על הפרת חובת הגילוי היזום עובר לכריתת חוזה ביטוח. שמא עלינו לקבוע כי עצם הצגת התובע כבעלים של המשאית, במקום התובעת, היא הפרה של חובת הגילוי ה"רגילה" משום שהיא עולה כדי מתן תשובה שאינה מלאה וכנה לשאלה מהו בעל המשאית? גם כאן, צריך קודם כל להוכיח שהתשובה היא "עניין מהותי" עבור מבטח סביר כדי שניתן יהיה לדבר על הפרת חובת גילוי עובר לכריתת החוזה. כאמור, הדבר לא הוכח. זאת ועוד: גם מקום בו הופרה חובת גילוי לפי סעיף 6 לחוק, עדיין תנאי לכך שהמבטח יהיה זכאי לפטור מלא מחבותו אם לפני כריתת חוזה הביטוח וטרם קרות מקרה הביטוח ארע אחד מאלה: או שחובת הגילוי הופרה בכוונת מרמה, או שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לו ידע את מצב דברים לאמיתו גם בדמי ביטוח מרובים יותר (סעיף 7(ג) לחוק). לא הוכח אף אחד מאלה. כוונת מרמה בהקשר זה היא כוונה לקבל מהמבטח על פי המצג הכוזב, ביודעין, את מה שידוע למי שכורת את חוזה הביטוח שלא יוכל לקבל מהמבטח אם יגלה לו את האמת. עצם הצגת מצג כוזב אינה "כוונת מרמה", אלא נדרש כאמור שהמצג הכוזב יוצג על מנת לקבל באמצעותו את מה שהמציג יודע שלא יוכל לקבל מהמבטח אם יציג מצג אמיתי. כבר ראינו שגם אם נראה את התובעת כבעלים האמיתי(ת) של המשאית, אזי העובדה שהבעלות הרשומה נותרה בידי התובע אינה נובעת מכוונה להונות את המבטחת (שכאמור לעיל לא הצביעה על כך שידיעת נתון זה מלכתחילה היתה משנה דבר וחצי דבר בהחלטתה לערוך את הביטוח בכלל או בקביעת תנאי הביטוח), אלא מכוונה להתגבר על מכשולים שמנעו העברת הבעלות במשאית.


מיגון


סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר הותנה בחוזה ביטוח שעל המבוטח לנקוט באמצעים להקלת הסיכון והוא לא נקט בהם, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק בשינויים המחויבים. על הוראות סעיף 21 לא ניתן להתנות כלל, ועל הוראות סעיפים 18 ו-19 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח או המוטב (סעיף 39 לחוק חוזה הביטוח). סעיף 18(ג), החל על המצב שבו מקרה הביטוח קרה טרם שהמבטח ביטל את חוזה הביטוח מכח הוראות סעיף 18, קובע (בהתאמות המחויבות לעניין אמצעים להקלת הסיכון) כי במקרה כזה יהיה המבטח חב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור היחסי שהוא כיחס בין דמי הביטוח ששולמו על בסיס ההנחה כי אמצעי המיגון הנדרשים קיימים לעומת דמי הביטוח שהיו משולמים לפי המקובל אצלו במצב בו אין דרישה לאמצעי המיגון, והוא פטור כליל רק באחת מאלה: אי מתן הודעה לפי סעיף 17 בכוונת מרמה (סבורני שסעיף זה אינו רלבנטי כלל לנושא אמצעי המיגון); או כאשר מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח כלל, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שאמצעי המיגון לא יותקנו. במקרה כזה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם (סעיף 18(ג)(2) לחוק). סעיף 19 לחוק קובע כי המבטח לא יהיה זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 באחת משלושה, שהרלבנטי ביניהם הוא זה הקבוע בסעיף 19(1): "השינוי" (בענייננו – אי התקנת אמצעי המיגון) .... "או שלא השפיע על קרותו" (של מקרה הביטוח) או על חבות המבוטח או היקפה". המבטחים נוהגים לנסות לעקוף כללים קוגנטיים אלה שנקבעו בחוק חוזה הביטוח על ידי הגדרתם של אמצעי מיגון כ"תנאי מוקדם" לתוקף הביטוח או לכיסוי נגד סיכונים מסוימים (בד"כ פריצה או גניבה). אין לקבל זאת, משום שאם נכיר בתוקפה של הקביעה כי קיום אמצעי מיגון הוא "תנאי מוקדם" נעקוף את המנגנון הקוגנטי הקובע בסעיפים 21, 18 ו-19 לחוק. לו היה המחוקק מוכן לאפשר התניה על הסדרים אלה, לא היה כולל את הסעיפים הללו ברשימת הסעיפים שאין להתנות עליהם (כפי שעשה לגבי סעיף 21) או בזו המתירה התניה רק כאשר היא לטובת המבוטח או המוטב (כפי שעשה לגבי סעיפים 18 ו-19). אין, ודומה שלא תיתכן, מחלוקת על כך שאמצעי מיגון אינם אלא "אמצעים להקלת הסיכון" שאליהם מתייחס סעיף 21 לחוק. לא שמעתי עדיין כל טיעון המסביר מהם "אמצעים להקלת הסיכון" שאינם בגדר מיגון.




לאור הכללים דלעיל, ובהינתן העובדה שהנתבעת לא טענה שיש להפחית את חבותה באופן יחסי על פי הוראות סעיף 18(ג) רישא לחוק אלא טענה רק לפטור מלא מחבות, יש לבחון את השאלות הבאות: האם הוכיחה הנתבעת שאמצעי המיגון לא הותקנו; ובהנחה שהתשובה חיובית – האם הוכח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה לביטוח המשאית ללא אותם אמצעי מיגון שנקבעו בפוליסה ולא הותקנו, אף בדמי ביטוח מרובים יותר; והאם העדרם של אמצעי המיגון השפיעה על קרות מקרה הביטוח (שאם לא כן אין הנתבעת זכאית לתרופה כלשהי, כאמור בסיפא לסעיף 19(1) לחוק). אני סבור שהנתבעת כשלה בעניין המיגון. נתחיל מהשאלה האחרונה דלעיל: לא הוכח שהעדר אמצעי מיגון כמפורט בפוליסה, ככל שאכן לא הותקנו או לא הופעלו, השפיעה על קרות מקרה הביטוח. לטעמי, לא רק שהדבר לא הוכח אלא שלא ניתן כלל להוכיח זאת במקרה של גניבה אשר לא הסתיים במציאת הרכב הגנוב, משום שלא ניתן לדעת כיצד בוצעה הגניבה וממילא לא ניתן לומר האם ניתן היה לבצעה בהצלחה למרות המיגון. דומה שלא ניתן לטעון ברצינות כי בידי חברות הביטוח בכלל או הנתבעת בפרט "חיסון" אולטימטיבי, יעיל במאה אחוזים, כנגד גניבות רכב, בדמות מיגון ששום גנב רכב אינו יכול להתגבר עליו. כל מי שאינו נאיבי יודע שטרם נמצא המיגון שלא ניתן לגבור עליו משום שלו היה כזה בנמצא היו כל המבטחים מחייבים את השימוש בו, וכתוצאה מכך שיעור הגניבות היה מצטמצם כמעט לאפס. בתרחיש כזה ניתן היה לגנוב רק כלי רכב שאינם מבוטחים, וכאלו שלא הפעילו את המיגון או שהיתה תקלה בפעולתו. מטבע הדברים אין לצפות שהדרכים להתגבר על אמצעי מיגון ספציפי יוצגו בעדות בהליך שיפוטי שאינו חסוי, אולם אין פירוש הדבר שקיים מיגון שניתן להוכיח כי היה בו כדי למנוע את הגניבה. עיון בסיכומי הנתבעת מלמד כי היא כלל אינה טוענת שהוכיחה כי הפעלת אמצעי המיגון שנקבעו בפוליסה היה בה כדי למנוע את הגניבה. די בכך כדי שהטענה תידחה. הוא הדין בשאלה האם הוכיחה הנתבעת כי מבטח סביר לא היה מבטח את המשאית והארגז ללא אמצעי המיגון שדרשה אף בדמי ביטוח מרובים יותר. הנתבעת אפילו אינה טוענת בסיכומיה כי הוכיחה זאת, ולא בכדי. גם נתון זה די בו כדי שהטענה בעניין המיגון תידחה. בסיכומיה הפנתה הנתבעת בעניין זה לפסיקה שדנה בשאלת המיגון טרם כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח, וכן ל-רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, . פסק דין זה לא עסק כלל בשאלת המיגון אלא בשאלה האם ירידת ערך כתוצאה מתאונה היא "נזק ישיר" או שמא היא "נזק עקיף", כאשר נזק מהסוג האחרון הוחרג מהפוליסה ודבר ההחרגה צוין בפוליסה בהבלטה הנדרשת. גם ע"א 497/83 הנזכר בסיכומי הנתבעת בהקשר זה לא דן כלל באמצעי מיגון, אלא בהגדרת מקרה הביטוח. ההפניה לפסקי דין אלה מעידה כי הנתבעת עדיין לא הפנימה את משמעות הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר "אמצעים להקלת הסיכון" ואת אופיין הקוגנטי והיא עדיין שבויה בתפיסה המוטעית כאילו ניתן, על ידי הגדרת המיגון כ"תנאי מוקדם" לחבות המבטח, לעקוף הוראות אלה ולהפוך את נושא המיגון לחלק בלתי נפרד מהגדרת מקרה הביטוח. דומה כי כאשר אנו מתקרבים לשלושים שנות קיומו של חוק חוזה הביטוח לא ניתן לחלוק על כך שהגיעה העת להביא לקיצו ניסיון נפסד זה של המבטחים לנהוג בנושא המיגון כאילו לא נחקק החוק כלל וכאילו אין הוא כולל הוראות קוגנטיות בנושא זה. נראה שראוי כי המפקח על הביטוח ישקול להפעיל את סמכויותיו הנרחבות ולאסור על המבטחים להגדיר מיגון כ"תנאי מוקדם" לחבות המבטח או כחלק אינטגראלי של מקרה הביטוח. מכל מקום ולאור האמור לעיל, לא מצאתי צורך להידרש לגופה של השאלה האם קוימו הוראות המיגון בפוליסה אם לאו.


הוכחת מקרה הביטוח והטענה שהתובעים היו מעורבים בגניבה הנטענת
נטל ההוכחה


לאחר שבמשך שנים ארוכות התלבטה פסיקת בית המשפט העליון בשאלת נטל ההוכחה של "היסוד השלילי" של מקרה הביטוח, דהיינו כי ידו של המבוטח לא היתה במעל, נקבעה ההלכה ב-ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, . חבל שבסיכומי הנתבעת אין אזכור לפסק-דין זה, ולעומת זאת מוזכרים שם פסקי דין קודמים שהכללים שנקבעו בהם אינם בתוקף כיום. שם נקבע כי הנטל על המבוטח להוכיח את היסודות ה"חיוביים" של עילתו, היינו את האירוע שלטענתו מהווה מקרה ביטוח. הנטל להוכיח כי האירוע אינו מקרה ביטוח משום שידו של המבוטח היתה במעל, הוא על המבטח. המבוטח צריך להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו, כאשר במקרי פריצה או גניבה ייעשה הדבר בדרך כלל על ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק (שם, סעיף 44 לפסק הדין). המבטחת צריכה להוכיח שידו של המבוטח היתה במעל, אם הוכיח המבוטח את שהיה עליו להוכיח. מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטח תושפע מהעובדה שהוא מבקש לייחס למבוטח מעשה פלילי בהליך אזרחי, אך תביא בחשבון גם את נחיתותו של המבטח מבחינת המידע, ותשתנה לפי הנסיבות כאשר במקרה של ספק יזכה המבוטח בתביעתו (שם, סעיף 42 לפסק הדין).
לאור כללים אלה נבחן להלן את הראיות ואת הממצאים העולים מהן. תחילה נבחן האם הוכיחו התובעים את מקרה הביטוח הנטען (הגניבה), ואחר כך נבחן – בהנחה שהתשובה לשאלה הקודמת היא חיובית – האם הוכיחה הנתבעת שידם של התובעים או של מי מהם היתה במעל. בבואנו להשיב לשאלה זו אין להתעלם מכך שכמעט תמיד תהיינה הראיות שבידי המבטח לסיטואציה כזו ראיות נסיבתיות ולא ישירות, אולם נדרש שראיות אלה תהיינה בעלות משקל נכבד ושהצטברותן תביא למסקנה ברורה כי התרחיש שלפיו ידו של המבוטח או המוטב היתה במעל הוא סביר יותר מהתרחיש של גניבה אמיתית שבה אין המבוטח מעורב בדרך כלשהי.


מקרה הביטוח – גניבת המשאית (והארגז): הראיות שהובאו על ידי התובעים


התובעים העידו כי המשאית והארגז נגנבו. התובע ומר רון העידו כי סמוך לאחר גילוי היעלמותה של המשאית הגישו תלונה במשטרה (עותק אישורי הגשת תלונה צורפו כנספחים ה' וה/1 לתצהירו של התובע). אין חולק כי המשאית וארגז הקירור שהותקן עליה לא נמצאו מאז הגשת התלונה במשטרה בדבר גניבתה ולמצער עד למועד הגשת סיכומי הצדדים. בהתאם לנקבע בפסיקה, די בראיות לכאוריות אלה כדי לעמוד בנטל הוכחת המקרה הביטוחי על ידי המבוטח.


האם הוכח כי יד התובעים או מי מטעמם היתה במעל


בחינת חומר הראיות גילתה כי קיימים סתירות ו"חורים" בגרסאות העדים שהעידו מטעם התובעים. המדובר בסתירות אשר משקלן המצטבר פגע קשות באמינות גרסת התובעים והדבר פועל לחובתם, הכל כפי שיפורט להלן.
התובע עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה כעובד שכיר של התובעת ועסק בשיווק מוצרי גלידה ללקוחותיה. התובע מעולם לא נהג במשאית נשוא התביעה מאחר ואין בידיו, ומעולם לא היה, רישיון נהיגה מתאים. לטענת התובע שיווק המוצרים בין בתי העסק השונים נעשה כך שהמשאית, נהוגה על ידי עובד שכיר של התובעת בשם דימיטרי רוגובוי, היתה מגיעה לבתי העסק שרכשו את המוצרים מהתובעת והמוצרים היו נפרקים מהמשאית ונמסרים לכל בית עסק כזה (ס' 6 ו- 7 לתצהיר התובע). לא הובאו עדויות התומכות בטענה כי המשאית היתה פעילה (עדויות נהג או נהגים שביצעו הובלות במשאית זו ועדויות של מי שקיבלו סחורה שהובאה באמצעות המשאית), וכן לא הובאו ראיות בכתב לכך (ספר הובלות ומסמכים המלמדים על ביצוע הובלות באמצעות המשאית, כגון תעודות משלוח). לא ניתן הסבר לאי הבאת ראיות אלה.
עיון בראיות שבפני מגלה כי גרסת עדי התביעה בעניין נסיבות מסירת המשאית לידיו של רון, מנהל התובעת, ערב גניבתה הנטענת של המשאית, סותרות באופן מהותי זו את זו. התובע הצהיר כי בשעות אחר הצהריים של יום שישי 2.9.05 מסר את המשאית למר דניאל רון, על מנת שהאחרון ייסע עמה לביתו כדי לחברה לחשמל במהלך הימים שישי ושבת מאחר ובארגז הקירור היו מוצרי גלידה הדורשים שמירה בקירור. דניאל רון והתובע הצהירו כי מדובר בנוהל עבודה קבוע (ר' סעיף 10 לתצהירו של התובע, ס' 8 לתצהירו של מר רון, עדותו של רון ע' 27 ש' 1-2). לעומת זאת, מר רון העיד בחקירתו בפני חוקר שמונה מטעם הנתבעת כי יד המקרה גרמה לכך כי ביום שישי 2.9.05 ייסע עם המשאית לביתו ויחנה אותה סמוך לבית מגוריו (ר' נ/3 עמוד ראשון, שורות 15-20). מר רון לא הזכיר ב-נ/3 כי נהג לקחת את המשאית בסופי השבוע כדי לחברה למקור חשמל הנמצא באזור בית מגוריו כדבר שבשגרה, אלא כאמור טען טענה המנוגדת לכך כאשר אמר כי דובר בנסיבות מקריות ולא מתוכננות.
מר רון העיד בפניי כי ביום 2.9.05 נפגש באשדוד עם התובע והנהג הקבוע של המשאית דימיטרי, והאחרונים ביקשו ממנו לקחת המשאית כדי לחברה לחשמל. רון העיד כי נטל את המשאית לידיו, נסע מאשדוד לביתו שבמושב עזר והחנה אותה סמוך לביתו. רון הוסיף כי לא חיבר את המשאית למקור חשמל בערב שישי מפני שהשעה היתה מאוחרת (ע' 24 ש' 13-31). בהמשך שינה מר רון את גרסתו וטען כי לא חיבר את המשאית לחשמל ביום שישי מפני שלא היה בכך שום צורך. מר רון הוסיף כי די בחיבור המשאית למקור חשמל במשך שש שעות בלבד ובחר לעשות זאת במשך השבת מטעמים של חסכון בחשמל (ע' 27 ש' 12-13). נתונים עובדתיים אלו עלו לראשונה בעדותו של מר רון ועומדים בסתירה לאמור בתצהירו וכן לאמור בתצהירו של התובע (בתצהירים אלה נכתב כי המשאית הועברה לידי מר רון כדי שהאחרון יחברה לחשמל "במהלך הימים שישי ושבת" ולא לפרק זמן קצר במהלכם). גרסתו של התובע הנוגעת למסירת המשאית לידי רון בשעות אחר הצהריים של יום שישי ה- 2.9.05 עומדת בסתירה מוחלטת לגרסתו של מר רון. התובע העיד בפניי כי הוא מסר לרון את המשאית "ליד הבית שלו במושב עזר" (ע' 7 ש' 9). התובע הוסיף כי דימיטרי, מי שכאמור היה הנהג הקבוע של המשאית, הסיע את המשאית לביתו של רון והחנה אותה סמוך לביתו, כך שרון לא נהג במשאית כלל באותו יום (ר' ע' 7 ש' 8-16). מדובר בסתירות עובדתיות מהותיות הנוגעות לזהות הנהג האחרון במשאית, מי שבידיו המידע בדבר מיקום החניה המדויק של המשאית, בדבר השארתה נעולה ובדבר הפעלת אמצעי המיגון שלה. לא רק שלא מצאתי הסבר לסתירה בגרסאות עובדתיות אלה, אלא שהתובעים בחרו שלא לזמן לעדות את מר דימיטרי רוגובוי שכאמור היה הנהג הקבוע של המשאית נשוא התובענה ונכח לגרסת התביעה בעת מסירת המשאית לידי מר רון באותו יום שישי 2.9.05 (בין אם מסירת המשאית לידי רון נעשתה באשדוד כגרסתו של רון ובין שנעשתה במושב עזר, כגרסת התובע). עדותו של מר רוגובוי יכולה היתה לשפוך אור על השאלה האם העברת המשאית לידיו של מר רון באותו יום שישי 2.9.05 נעשתה אכן כדבר שבשגרה, או שמא מדובר באירוע חריג (העשוי לעורר חשד). כידוע, הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה הרלוונטית לבירור התביעה מקימה חזקה לפיה לו הובאה אותה ראיה היא היתה פועלת לחובתו של בעל הדין. מחדלם של התובעים מלזמן את מר רוגובוי לעדות מבלי ליתן לכך כל הסבר מקים את החזקה הנ"ל הפוגעת גם היא בקבלת גרסתם. בנוסף, מר רון העיד ב-נ/3 כי בבוקר יום שבת 3.9.05 יצא לבדוק את שלמות המשאית מפני שבעבר ילדי המושב ניסו לפרוץ אותה כמה פעמים במטרה לגנוב גלידות מארגז הקירור. רון לא טען כלל ב- נ/3 כי ניגש אל המשאית במטרה לחברה למקור חשמל. בעדותו בפניי לא סיפק לכך הסבר מניח את הדעת. מר רון העיד בפניי כי "יכול להיות" שיצא לבדוק את שלמות המשאית ולבחון מה מידת דחיפות חיבורה לחשמל לפי מד הטמפרטורה שמצוי מחוץ לארגז הקירור. אירוע של גניבת משאית במשקל 6 טון המהווה 20% מכלל המשאיות המשמשות מקור הכנסה לתובעים הינו אירוע חריג שנסיבותיו אמורות להיחרט בזיכרונם של הנפגעים מאירוע זה ככל שהן ידועות להם. לפיכך הייתי מצפה שזיכרונם של התובע ורון ביחס לנסיבות אירוע הגניבה יהיה חד, והם ידייקו במסירת הפרטים הנוגעים לעניין. אני ער לכך שחלפו מספר שנים מאז קרות האירוע נשוא התובענה, אולם נסיבות הקשורות לזהותו של האדם האחרון שנהג במשאית ובעניין אופן מסירת המשאית לחזקתו של רון הן בגדר נתונים מהותיים ביותר לתביעה, ולפיכך מצופה כי המעורבים בפרשה יזכרו היטב את הפרטים. הסתירות וההבדלים בגרסאות בכמה וכמה עניינים מעוררים תמיהה מיוחדת על רקע זה. טענתם של התובעים באשר לטעויות שנפלו בתצהירו של החוקר שהוגש מטעם הנתבעת אין לה על מה לסמוך, מאחר ומדובר בטעויות סופר קלות אשר מר דימנד עמד על תיקונן במהלך עדותו בפניי.
רון, המתגורר במושב אשר מטבע הדברים הינו ישוב הנהנה משקט יחסי ביחס לעיר סואנת בכלל, ובמהלך סופי השבוע בפרט, העיד כי לא יצא מביתו מאז יום שישי בשעות אחר הצהריים ועד שיצא לעבר המשאית בשבת בבוקר (ר' נ/3). רון הוסיף כי לא שמע במהלך סוף השבוע כי מנוע המשאית הונע, חרף טענתו כי המשאית חנתה סמוך לביתו ועל אף העובדה שהיתה מצוידת במנוע דיזל, שהנעתו רועשת (והדבר הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה). רון העיד כי לא שמע אזעקה ואף לא הבחין בשברי זכוכית סמוך למקום בו הושארה המשאית (ר' ס' 8 לתצהירו, ע' 27 ש' 25-30). רון העיד גם כי עם גילוי היעלמותה של המשאית בשעות הבוקר של יום שבת 3.9.05 יצר קשר טלפוני מיידי עם התובע ותיאם עמו הגעה לתחנת משטרה לשם הגשת תלונה בדבר גניבה. כשחוקר מטעם הנתבעת חקר את רון אודות נסיבות גניבת המשאית סמוך לאחר גניבתה (ביום 11.9.05), מסר האחרון כי עם גילוי דבר היעלמותה של המשאית יצר קשר טלפוני עם התובע ב טלפון נייד מספר 052-8817744 (ר' נ/3 עמוד שני, שורה 7). התובע העיד בחקירתו כי רון התקשר בבוקרו של יום שבת למספר טלפון אחר, 050-8943517. התובע הוסיף כי הוא מחזיק בשני מכשירי טלפון ניידים: האחד בבעלות התובעת שמספרו 052-8817744, והשני בבעלותו הפרטית שמספרו 050-8943517. התובע נשאל בחקירתו מדוע מסר לחוקר מטעם הנתבעת תדפיס שיחות של מכשיר הטלפון הנייד בבעלותה של התובעת ולא של מכשירו הפרטי. הוא השיב שכמעט ואינו עושה שימוש במכשיר הטלפון נייד הפרטי מאחר ויש ברשותו מכשיר טלפון נייד של התובעת (ע' 16 ש' 14-15). בחינת תדפיס השיחות היוצאות של מכשיר הטלפון הנייד של רון (צורף כנספח לתצהירי הנתבעת) מגלה כי רון התקשר מהמכשיר הנייד שבבעלותו אל מספר הטלפון הנייד הפרטי של התובע, ואליו בלבד, וזאת רק בשעה 12:06, למרות שגילוי דבר היעלמות המשאית היה לדבריו בשעה 10.30 (ר' אישור בדבר הגשת תלונה נספח ה/1 לתצהיר התובע). רון הסביר שייתכן ששיחת הטלפון שבוצעה בשעה 12:06 למכשיר הנייד של התובע לא היתה השיחה בה בישר לתובע כי המשאית נגנבה, אלא ייתכן ומדובר בשיחה נוספת שבה ביקש מהתובע להגיע אל נקודת האיסוף ממנה שניהם נסעו יחד לתחנת המשטרה. רון הוסיף כי ייתכן שעם גילוי דבר היעלמות המשאית שב לביתו וככל הנראה יצר קשר טלפוני עם התובע מאחד ממכשירי הטלפון או המירס המצויים בביתו, ולכן פירוט השיחה היוצאת הנ"ל אינו מופיע בתדפיס של מכשיר הטלפון הנייד שבבעלותו. הסבר זה משכנע רק אם מתייחסים אליו במנותק מנתונים עובדתיים נוספים. לא ברור לאור הסברו זה של מר רון מדוע לא טרח למסור את המידע הנכון לגבי מכשיר הטלפון ממנו התקשר לתובע, בעת שנחקר על ידי החוקר מטעם הנתבעת סמוך לאחר מועד האירועים שאנו דנים בהם. בנוסף, רון העיד כי במועד גניבת המשאית, יום שבת 4.9.05, התגורר בביתו יחד עם אשתו וארבעת ילדיו כשהצעירה שבהם תינוקת בת פחות משנה והבכורה בת עשר. רון העיד כי באותה שבת בבוקר יצא מביתו לכיוון ביתו של התובע, אסף אותו ברכבו ויחד הגישו תלונה על הגניבה בתחנת המשטרה. אשתו של רון מסרה לחוקר מטעם הנתבעת סמוך למועד גניבת המשאית כי אינה יודעת דבר על אירוע הגניבה (ס' 43 לתצהירו של מר דימנד). רון נשאל על כך בחקירתו והעיד כי הוא חושב שאשתו התכוונה לכך שהיא לא ידעה אז שהוא יצא מהבית ונסע לכיוון תחנת משטרה. בנוסף רון העיד כי כשיצא מהבית לאסוף את התובע ומשם לתחנת המשטרה, אשתו ככל הנראה ישנה (ראה עדותו של רון בע' 28 ש' 10-12, ש' 26-28). אין זה מתקבל על הדעת כי רון, אב לארבעה ילדים צעירים מאוד כאמור, לא הביא לידיעתה של אשתו כי הוא יוצא מביתם ולא הסב את תשומת לבה לכך שעליה להשגיח על ילדיהם הקטנים בזמן היעדרו, אלא הותיר את ארבעת הילדים כולל התינוקת ב"השגחת" אמם בעודה ישנה. לפיכך גרסתו בדבר אי ידיעתה של אשתו על גניבת המשאית סמוך לביתה אינה מתקבלת על הדעת. הדברים מקבלים חיזוק נוסף אם, כדברי רון, שב האחרון לביתו לאחר שגילה כי המשאית נעלמה ודיווח על כך לתובע ממכשיר טלפון המצוי בביתו. התובעים לא הגישו תצהיר מטעם אשתו של רון. הנתבעת היא שהזמינה אותה למתן עדות בפניי, אולם ויתרה בסופו של דבר על חקירתה מפני שהסתפקה במענה שקיבלה בעדותו של רון.
מר מץ, שהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה סוכן הביטוח של התובע, העיד כי התובע ביטח את המשאית שבבעלותו בביטוח חובה בלבד בין השנים 2002-2005. הפצרותיו של מר מץ לבטח את המשאית בביטוח מקיף נענו על ידי התובע רק בשנת 2005, השנה שבמהלכה, כנטען, נגנבה המשאית. אין חולק כי טרם הגניבה הנטענת פנה התובע למר מץ והתעניין מספר פעמים(!) אם הפוליסה בתוקף ומה יקרה אם המשאית תיגנב. מר מץ הדגיש כי התעניינותו של התובע היתה ממוקדת בנסיבות בהן המשאית תיגנב, וכי התובע לא התעניין בתרחישים אחרים שיש בהם כדי להביא להפעלת הביטוח המקיף (עדותו של מר מץ ע' 36 ש' 14-24, עדותו של התובע ע' 14 ש' 8-9). מר מץ ציין בתצהירו כי הפעם האחרונה שבה התובע פנה אליו במטרה לברר מה יקרה אם תיגנב המשאית היתה כחודש וחצי טרם קרות אירוע הגניבה. מר מץ נעדר אינטרס אישי בתוצאות ההכרעה בתביעה שבפניי (ע' 37 ש' 21-23, שם העיד כי תשלום תגמולי ביטוח למבוטח אינו משפיע על הכנסותיו) ועדותו הותירה רושם אמין ולא נסתרה. למותר לומר כי התעניינות מיוחדת וחוזרת ונשנית זו בשאלת תשלום תגמולי הביטוח במקרה גניבה היא בגדר התנהלות מחשידה, ומקל וחומר כאשר היא באה מצידו של מי שבמשך כמה שנים עד לשנת הביטוח הרלבנטית כלל לא טרח לבטח את הרכוש הרלבנטי בביטוח מקיף הכולל בין היתר כיסוי למקרה גניבה. לא ניתן כל הסבר לכך שלפתע החל התובע לחשוש מסיכון הגניבה חודשים מעטים לפני האירוע שבבסיס התביעה.
תגמולי הביטוח נגזרים משוויים של המשאית וארגז הקירור במועד גניבתם בהתאם לערכם בשוק (בכפוף למגבלת סכומי הביטוח). לפיכך סכומי הכסף שהתובעים יכולים לקבל, בין ממכירת המשאית וארגז הקירור ובין בדרך של קבלת תגמולי ביטוח בגין קרות מקרה ביטוח של גניבה, זהים. עם זאת מתברר כי לא היתה לתובעים אפשרות למכור את המשאית מאחר ורובצים עליה עיקולים (ס' 40 לתצהירו של מר דימנד), והתובעת אישרה את הדברים בס' 33 לסיכומיה. בנסיבות אלה, ככל שלא הוטלו עיקולים אצל המבטחת על תגמולי הביטוח שהתובע אמור היה לקבל, מקרה ביטוח עשוי היה לסייע לתובע לחמוק מהמעקלים ולזכות בשווי הכספי המלא של המשאית. גם נתונים אלה, במיוחד בהצטברם לעובדה כי התובעת נקלעה לקשיים כלכלים בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מהווים תמריץ לביום מקרה הביטוח.
כל אחת מהתמיהות והסתירות שתוארו לעיל, לו עמדה לבדה, לא היתה מספיקה ככל הנראה כדי להביא למסקנה הקשה כי הנתבעת הוכיחה שסביר יותר שידם של התובעים (או של מי מהם) היתה במעל מאשר שמדובר בגניבה שאין הם מעורבים בה; אולם הצטברותן מטה בעליל את הכף לטובת הנתבעת. נקבע בזה, לפיכך, כי הנתבעת הצליחה להביא ראיות נסיבתיות בעלות משקל שהצטברותן מביאה למסקנה ברורה לפיה התרחיש שידם של המבוטחים או מי מהם היתה במעל של היעלמות המשאית סביר יותר מהתרחיש של גניבה אמיתי שהמבוטחים אינם מעורבים בה בדרך כלשהי.
ס' 25 לחוק חוזה הביטוח דן במרמה בתביעת תגמולים וקובע, בין היתר, כי כאשר המבוטח או המוטב מסרו למבטחת עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטחת והדבר נעשה בכוונת מרמה, המבטחת פטורה מחובתה. בית משפט העליון עמד על יסודות "כוונת המרמה" אשר המחוקק נקב בה בס' 25 לעיל, וקבע כי דיבור זה כולל שלושה יסודות. היסוד הראשון הינו "מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות". היסוד השני הינו "מודעות של המבוטח לאי נכונות או לכזב של העובדות שנמסרו". היסוד השלישי הינו "כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות" (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, ). הפסיקה נוטה לפרש את ס' 25 בצמצום, אך מבלי לפגוע בתכליתו של הסעיף שהינה להרתיע את המבוטח מלבצע את הפעולות המנויות בס' 25 לעיל בכוונת מרמה. המלומד שחר ולר בספרו חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (התשס"א 2005) מציין כי יש לצמצם את התוצאה הקשה הפוטרת מבטח מחבותו רק למקרים בהם המבוטח מסר עובדות כוזבות בעניין מהותי (ולר לעיל בעמודים 549-550). לדבריו, ככל שהמבוטח מסר בכוונת מרמה מידע כוזב שלא היה בו כדי להשפיע על חבות המבטחת או על היקפה, לא יהיה זה מוצדק לשלול מהמבוטח את זכאותו לקבלת תגמולים (ולר בעמוד 552). במקרה שבפניי, הוכח בפניי ברמת סבירות גבוהה מאוד כי התובעים היו מעורבים בהעלמת המשאית וארגז הקירור וכי למעשה מקרה הביטוח בוים על ידם. התובע ומנהל התובעת מסרו לנתבעת עובדות כוזבות ובלתי נכונות בעניין גניבת המשאית וארגז הקירור, בהיותם מודעים לכך, במטרה להוציא ממנה כספים שלא כדין. ביום מקרה הביטוח ומסירת פרטים כוזבים בעניין זה הם ללא ספק בגדר עניינים מהותיים המשפיעים ישירות על חבותה של המבוטחת. המסקנה היא כי התקיימו התנאים הקבועים בס' 25 לחוק חוזה הביטוח. התוצאה הינה כי המבטחת פטורה לחלוטין מחבותה והתובעים אינם זכאים לקבל ממנה את תגמולי הביטוח הנתבעים במסגרת תביעה זו.


הכשלת בירור חבות המבטח


טענה זו מבוססת על סעיף 24(ב) לחוק חוזה ביטוח. ככל שהטענה מתייחסת למסירת מידע על הבעלות במשאית, הנושא כבר נדון לעיל ולא נמצא שיש בו כדי לשלול או לצמצם את חבות הנתבעת, ככל שהיא קיימת אלמלא כן. ככל שהטענה מתייחסת למסירת מידע כוזב על מקרה הביטוח עצמו, הדיון בה מיותר. משנקבע כי הנתבעת הוכיחה שידם של התובעים או של מי מהם היתה במעל של היעלמות המשאית (וארגז הקירור) פטורה ממילא המבטחת מחבותה מכח סעיף 25 לחוק, ואין צורך לדון בטענות המבוססות על סעיף 24 לחוק.


חישוב תגמולי הביטוח


נוכח הקביעה כי הנתבעת פטורה כליל מחבותה אין צורך לדון בנושא זה, אולם מעל לצורך אתייחס אליו בקצרה לאחר ששני הצדדים עשו כן בסיכומיהם. מדובר בשלוש מחלוקות.
המחלוקת הראשונה עניינה אופן שיערוך תגמולי ביטוח בגין הארגז. הצדדים הסכימו במהלך קדם המשפט על שווי המשאית ועל שווי הארגז אולם בעוד שלגבי שווי המשאית ההסכמה היתה לסכום הנקוב במטבע ישראלי, הוסכם שווי הארגז כשהסכום המוסכם נקוב במט"ח (יורו). הצדדים חלוקים בשאלה האם תגמולי הביטוח יחושבו כך שהשווי במט"ח יומר ל-₪ ביום מקרה הביטוח הנטען ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז בדיוק כפי שיש לנהוג כאשר השווי נקוב ב-₪ מלכתחילה (כטענת התובעים), או שמא תגמולי הביטוח ישולמו כשהם צמודים ליורו ליום התשלום (כטענת הנתבעת). אני סבור שהתשובה נעוצה בפוליסת הביטוח ובהוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. סכום הביטוח, הן לגבי המשאית והן לגבי הארגז, נקוב בפוליסה ב-₪ ולא במט"ח. על כן לפי הפוליסה אין מקום לשלם תגמולי ביטוח בגין הארגז לפי שער היורו ביום התשלום או ביום פסק הדין (כאמור בסעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981), אלא יש לפעול לפי ההסכם המקורי שבין הצדדים כפי שנרשם בפוליסה ולפיו הביטוח הוא ביטוח שקלי ועל כן יחולו כללי השערוך שנקבעו בסעיף 28(א) לחוק. העובדה שהצדדים הסכימו במסגרת ההליכים ששווי הארגז יהיה בסכום שנקבו ביורו אינה עולה, לטעמי, כדי הסכמה לשנות בדיעבד את הביטוח מביטוח שכולו שקלי לביטוח שחלקו שקלי (המשאית) וחלקו במט"ח (הארגז). כדי שמהות הביטוח תשתנה בדיעבד מביטוח שקלי לביטוח נקוב בחלקו במט"ח נדרש, לטעמי, כי הצדדים יסכימו מפורשות לשנות בדיעבד את תנאי החוזה שביניהם כפי שבא לביטוי בפוליסה. אין בפניי דבר שיעיד כי זו היתה כוונתם. על כן לו היו התובעים זכאים לדמי ביטוח, היה החישוב של תגמולי הביטוח בגין הארגז נעשה כך שערכו המוסכם ביורו היה מומר למטבע ישראלי לפי שערו היציג של היורו כפי שהיה ידוע ביום הגניבה הנטענת, והסכום בשקלים היה נושא הצמדה וריבית כחוק מאז על פי הכללים הקבועים בדין לגבי שערוך תגמולי ביטוח הנקובים במטבע ישראלי.
השתתפות עצמית: שני הצדדים מסכימים כי יש להפחית השתתפות עצמית בסך 11,000 ₪ מתגמולי הביטוח (לו היו מגיעים), אולם התובעים מתעלמים מכך שאת סכום ההשתתפות העצמית יש להצמיד למדד המחירים לצרכן מיום תחילת הביטוח, כאמור בתנאי הפוליסה. בעניין זה יש לקבל עמדת הנתבעת.
ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק: גם לו סברתי שהנתבעת לא הצליחה להגיע לכלל הצטברות של נתונים מספיקים כדי להרים את נטל השכנוע כי ידם של התובעים היתה בגניבתם הנטענת של המשאית והארגז, עדיין היה עלי לקבוע שבנסיבות המקרה ונוכח ריבוי הסתירות והתמיהות בגרסת התובעים יש לראות את הנתבעת כמי שסברה בתום לב שהיא פטורה מחבות. ממילא היה עליי לקבוע במקרה כזה כי התובעים אינם זכאים לריבית מיוחדת.


סוף דבר



התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות המשפט של הנתבעת, וכן בשכר טרחת באי כח הנתבעת בסך של 15,000 ₪.


נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. הוכחת מהירות מופרזת
2. סעד הצהרתי בעלות על דירה במזרח ירושלים
3. נהיגה מסוכנת בשכרות
4. קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה
5. שירותי סלולאר רט''ן
6. חתימה בשם חברה ללא סמכות
7. צו הריסה למסעדה בחוף הים
8. תוקף הסכם עבודה
9. הריון ללא הסכמת הגבר
10. פיצוי על אובדן רווחיות פרויקט
11. אי הפקדת ערובה לפלסטינים עקב מצב כלכלי
12. נאמנות פרטית
13. שיהוי בשמיעת משפט פלילי
14. חיסיון מסמכים שהוכנו לצורך הליך משפטי
15. תביעה נגד עיזבון - נטל ההוכחה
16. אי תשלום לשיפוצניק על עבודה
17. סעד זמני לפני הגשת תביעה
18. עבירת פירוק חלקים מרכב
19. פינוי דייר מדירת אביו
20. ביטול תכנית מתאר בגלל מסמך כוזב
21. הכנסה מירושה הבטחת הכנסה
22. פרסום הוגן
23. זכויות עובדים במוסד צדקה
24. תשלום לקרן חניה
25. עידוד פנייה לבוררות
26. תעודה נושנה
27. כרייה שלא כדין
28. ערעור על הרשעה בעבירות משמעת של עובד מדינה
29. פיצוי לעזבון תאונה עם הרוגים
30. ארנונה מספרות תל אביב
31. זהות סעדים זמניים לסעדים בתביעה העיקרית
32. פיצויים על פציעה בתחרות אתלטיקה
33. תביעה לגילוי חשבוניות שכר טרחה
34. התפטרות בגלל האשמה בגניבה
35. ערעור על לוח הזכויות
36. התנגדות לביצוע צ'ק סחיר
37. האם מדובר בהסכם בוררות
38. חיסיון דוח חקירת תאונת עבודה
39. פיצוי על מלון 4 כוכבים במקום מלון 5 כוכבים
40. מתח מתמשך
41. ניכוי הוצאות התאמה בזמן שימוש חורג
42. פיקדון בקבוקים זיכוי
43. פסק דין פרלה עמר
44. פרסום הודעת התנצלות בעיתון
45. התפטרות בגלל אי שיבוץ לעבודה
46. קבלת הכסף בחזרה מעורך דין
47. תביעה לתשלום על עבודות חשמל במשרד
48. סעיף בוררות בחוקת העבודה לעובדי ההסתדרות
49. טענת הודאה והדחה
50. תוספת משמרות הפרשה לפנסיה
51. גוש 10008 חדרה
52. אחריות מוסך לגניבת מכונית
53. הסכם עבודות פירוק מבנה שנשרף
54. חישוב גובה השיפוי לו זכאי המל''ל מחברת הביטוח
55. אחריות על התחשמלות
56. רשלנות בגביית חוב
57. הגדלת סכום ערובה - פקיעת צו עיקול
58. אלימות מורה נגד תלמיד
59. תשלום משכורת לעובדים בזמן שביתה במפעל
60. ביטול כתב אישום עקב התיישנות עבירה
61. פיצויים על הפיגוע בסיני
62. אי התייצבות מצהיר - מחיקת התצהיר
63. העדר חקירה נגדית
64. תוקף משפטי של מכתב פיטורים
65. נכות עקב תאונת דרכים השתק פלוגתא
66. חשיפת כתובת IP דחיית בקשה
67. ביטול פסק בורר סופי
68. עישון במהלך הצגת תיאטרון
69. בקשה של נושה לצו כינוס נכסים
70. החלטת ועדה מחוזית על סגירת תיק
71. תוספת גביה לעובדים באגף הגביה בעירייה
72. זכאות לשיקום ביטוח לאומי
73. התניית הלוואה מהבנק בפתיחת תוכנית חיסכון
74. בניה בשטח ציבורי פתוח
75. התפרצות למקום מגורים וגניבה - ערעור לעליון
76. ניהול חשבון השקעות ללא רישיון
77. שבר ביד במשחק כדורגל
78. מחיקת סעיפים מכתב התביעה מחוסר סמכות עניינית
79. פיטורים של נהג אוטובוס אגד
80. בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור פסק בוררות
81. תאונת דרכים 19% נכות
82. גרימת נזק לרכוש עם טרקטור
83. עתירה לביטול שומת ארנונה
84. הנחה מארנונה מנהל נכה בחברה
85. מזונות לילדי אסיר
86. הרכב בית הדין לעבודה
87. הסבר בעל פה על סיכונים רפואיים
88. רשלנות באבחון מומים
89. רשלנות בייעוץ רואה חשבון
90. הפחתת שכר לעובד בזמן השעיה
91. ביטול מנוי בחדר כושר
92. מה העונש על פגיעה בהולך רגל
93. מעצר על יבוא סם אם די אם איי
94. יובש בעיניים ביטוח לאומי
95. חובת גילוי מוכר רכב משומש
96. שם גנרי כסימן מסחר
97. כאבי גב אחרי פריקת סחורה
98. פטור מהיטל השבחה במושע
99. קניית רשיון להפעלת מונית
100. ביצוע צו הריסה לפני הפקעה





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון