מהי הגנת זוטי דברים ? סעיף 34 יז' לחוק העונשין קובע כדלהלן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כפי שנפסק בע"פ 809/77 מ"י נ' עזיזיאן הגנת "זוטי דברים" תתקבל רק באותם מקרים שבהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך חברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. כאותו פס"ד נקבע שלא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה של מקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של הגנה זו ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. סבורני שהמקרה שלפנינו הוא מקרה הנכנס בד' אמות ההגנה הנ"ל. סעיף 34יז' לחוק העונשין בא לתת בידי בית המשפט את אותה סמכות שיש בידי הרשות התובעת לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור. הסעיף פורש ביסודיות בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בשני פסקי דין. הראשון הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף והשני הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל . בע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף הנ"ל ערך השופט יהושע גרוס מחקר יסודי באשר להשתלשלות החקיקתית של הסעיף הנ"ל וכן דן בשיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ואלה דבריו: " באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ................הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי , וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית......הדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמאלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר עניין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס ב-ד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם". הדברים הנ"ל הובאו בהסכמה ע"י השופט שטרסנוב בע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל . פסקי דין אלה גם הובאו בהסכמה בפסק דינו של כב' השופט אילן בעת ששימש בפועל בביהמ"ש העליון בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ. חיים עזיזיאן, . השופט קדמי בתוספת שהוציא לכרך הראשון של ספרו "על הדין בפלילים", כותב בעניין סעיף 34 יז' את הדברים הבאים: " התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם "טיבו של המעשה,נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי" מלמדים כי המעשה הוא קל ערך והגישה.....היא שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם- האינטרס הציבורי הוא המכריע". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת זוטי דברים: מבוא כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות המיוחסות לנאשם הן שבין התאריכים 1.2.05 ו-10.2.05 ברחוב שמאי בירושלים, בסמוך לחנות הבגדים "לי ולה" שבבעלותו, החדיר הנאשם 3 פעמים למדחנים מכשיר וטען אותם במרמה בשעתיים חנייה בכל פעם. משנטענו המדחנים בכל פעם, הוציא מהם הנאשם את המכשיר והשאיר במקום רכב חונה בחנייה מבלי ששילם בעבורה. כתב האישום מציין שהשימוש הרגיל במדחן מתבצע בדרך של הכנסת מטבע ישראלי תיקני לחריץ. המטבע עובר דרך קורא מטבעות וכך נרשם על גבי צג זמן החנייה כשווה ערך לסכום הכסף שהוכנס למדחן. במאמר מוסגר אציין ששמיעת ההוכחות בתיק זה התעכבה זמן לא קצר בשל כך שעד מרכזי בתיק זה, מר יצחק ויינברג, , שוהה בחו"ל ובא לארץ לתקופה קצרה ביותר ובתקופה זו שתואמה עימו נשמעה עדותו. מר ויינברג שימש בתקופה הרלוונטית כעובד חברת מד פארק בע"מ וביצע בתקופה הרלוונטית לכתב האישום דנן תצפיות וצילומים ברחבי הארץ על נהגים אשר מחבלים במדחנים או שמשתמשים באמצעי תשלום לא חוקיים במדחנים הנ"ל. הוא זה שכתב את התלונה ת/2 המתייחסת לנאשם שלפנינו ובאמצעותו הוגשו צילומים של הנאשם ב-CD שסומן ת/3. במילים אחרות, עדותו של ויינברג היתה עדות מרכזית וחשובה ביותר בתיק זה ומבלעדיה לא ניתן היה לפסוק באשר לכתב האישום נשוא דיוננו. למען שלמות הכתובים, -אציין כי בפתח הדיון העלה ב"כ הנאשם טענה ש"מספר עצום של תלונות" (כלשונו) שלא זכו להפוך לכתבי אישום. לאחר צו שנתתי בעניין זה באשר ל-15 תלונות שמוזכרות בתיק החקירה, הסתבר שהמאשימה הגישה ב-13 מקרים מתוכם כתבי אישום. עוד צויין בתגובת המאשימה שכנגד אחד החשודים התיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות וכנגד אחר לא הוגש כתב אישום מפני שפרטיו לא היו נכונים. לאור הנתונים הללו, אין לומר שיש בסיס לטענה של הגנה מן הצדק או אכיפה בררנית בכך שהנאשם דנן מתוך רבים אחרים הועמד לדין. כפי שנראה בהמשך הדברים מדובר בעבירה הנעשית בדרך מתוחכמת ויש צורך במעקב במשך שעות רבות כדי לתפוס מקרה אחד של עבירה כגון זו שלפנינו, ולכן יש קושי רב לחשוף אותה וזה ההסבר לכך שיש קשיים באכיפתה. עובדות העולות מחקירתה של מירב סומך ושל מר ויינברג מטעם התביעה היו שני עדים שעדותם רלוונטית להכרעה בשאלת חפותו או הרשעתו של הנאשם בדין. העדים הם מירב סומך ויצחק ויינברג. מירב סומך היא סמנכ"לית בחברת מד פארק בע"מ שהיא בעלת המדחנים והיא מקושרת עם רשויות מקומיות ועיריות למיניהן. לפי עדותה, הכסף המוכנס למדחנים מגיע לרשויות המקומיות והחברה הנ"ל מקבלת מכך אחוז מסויים. המדחן, התפעול והתחזוקה שלו הם על שכמה של החברה הנ"ל. להלן פרטים העולים מעדותה: המדחן פועל באופן שכאשר מוכנסת מטבע, ישנו במדחן קורא מטבעות אשר קובע את זמן החניה לפי גובה המטבע שהוכנסה, כאשר המקסימום הוא שעתיים. שיטת התרמית הנפוצה היא הכנסת פלסטיק שבראשו יש עיגול שגודלו והיקפו הוא כגודל מטבע בן 5 ₪. המכשיר מוכנס למדחן ו"קורא המטבעות" מזהה את אותו חלק כמטבע בן 5 ₪. הכנסת מכשיר זה למדחן יוצרת תקלות במדחן כי לעיתים המכשיר נתקע במדחן ללא יכולת להוציאו ולעיתים הוא שובר את גלגל השיניים מפני שהגלגל הוא חד כיווני. לפי עדותה של הנ"ל האדם הבא שישתמש במכשיר יכניס את כספו והמדחן לא יפעל. עובדה זו תיצור תקלה גם בבית המשפט מפני שיכול להירשם לאדם הבא שבא להשתמש במדחן דו"ח, כאשר הוא שילם, ויהיה צורך להוכיח את דבר התקלה במכשיר. מלבד העובדה הזו, ייגרם לחברה הנ"ל נזק כספי מפני שהמכשיר יראה שנכנס סכום כסף כאשר לא הוכנס כל סכום כשנעשה השימוש במכשיר והחברה צריכה לכסות לעירייה את הסכום החסר. עד תביעה נוסף היה מר ויינברג שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש כעובד חברת מד פארק בע"מ וביצע מטעמה תצפיות וצילומים ברחבי הארץ על נהגים אשר מחבלים במדחנים או שמשתמשים באמצעי תשלום לא חוקיים במדחנים הנ"ל. חברת מד פארק היא חברה שמתפעלת את מדחני החנייה. להלן כמה פרטים עובדתיים העולים מחקירתו : מר ויינברג כתב את המכתב ת/2 שהוא מכתב תלונה שהופנה למשטרת ישראל. במכתב זה ציין הנ"ל שבתצפית שנערכה בין 1.2.05 ועד 10.2.05 ברחוב שמאי בירושלים לרכב מסוג יונדאי בצבע כסף מס' 92-566-51 נצפה שימוש במכשיר שמחובר למטבע של 5 ₪ לטעינת מדחן 6 פעמים, שמתוכם צולמו 3 פעמים של שימוש במכשיר לטעינה במדחן לרכב היונדאי ע"י עובד בחנות הבגדים "לי ולה" ברחוב שמאי 15 י-ם. צויין במכתב התלונה שהאדם הנ"ל נצפה וצולם כשהוא משתמש במדחן ולאחר השימוש נמצא המדחן טעון לשעתיים חנייה.לאחר שמיעת חקירת העד נעתרתי לבקשת המאשימה וקיבלתי את המכתב הנ"ל לעצם כתיבתו ולא לתוכנו. מר ויינברג הבהיר שלצורך העבודה הנ"ל הוא היה יושב ימים שלמים ברכבו עד שהיה תופס מקרים שבהם אנשים שלא שילמו כסף במדחנים עשו פעולות למיניהן שיגרמו לכך שהמדחן יראה שכאילו שולמו הכספים בטרם החנייה. לטענתו הוא הגיש תלונה למשטרה רק לאחר שהיה רואה שימוש בלתי חוקי כנ"ל פעמיים- שלוש. תפקידו של העד הנ"ל היה להגיש תלונות למשטרה או לעירייה (כמובן בהתאם למיקומו של המדחן ומהות עבירת החנייה שנעברה). תפקידו של העד היה גם לבדוק לאיזו חנות נכנס אותו אדם שעשה שימוש במדחן ומספר הרכב, ומספר זה הועבר למשטרה או העירייה בהתאם למקרה. ברור שאלו נועדו כדי לשמש ראיות בהליך שיקויים כנגד אותו אדם. באמצעותו של העד ויינברג הגישה המאשימה את ה-CD (ת/3) בו נראה הנאשם בודק שלא מסתכלים, משתמש במכשיר כלשהו, מכניס את המכשיר לכיסו והולך לדרכו. למעשה יש 3 אירועים שבהם מצולם הנאשם עושה שימוש במדחן. העד ציין שהוא היה זה שהעביר את הצילום לדיסק. תחילה הוא העביר את הצילום למחשבו ומהמחשב לדיסק. העד ציין שהצילומים המקוריים קיימים בחלקם שכן בחלק מהקלטות הוא השתמש, וחלקן מצוי בניו יורק. מחקירתו הנגדית של העד עולה שהיו 6 צילומים שרק 3 מהם הוכנסו ל-CD. הספרור של הצילומים היה 1,2,6. העד לא יכול היה להשיב בחקירתו הנגדית מה צולם בתמונות 3,4,5 . "משנדחק העד לקיר", ענה "אני לא זוכר כרגע" ו"אין לי הסבר לזה". אציין כי קיבלתי את ה-CD כמוצג בתיק זה, באופן מותנה, במובן זה שהצדדים יהיו רשאים לטעון לגביו בסיכומיהם. העד הודה שלא ביצע דו"ח טרנסאקציות . דו"ח זה הוא דו"ח המצביע על כל הפעולות שנעשו במדחן וצריכה להיות התאמה בין דו"ח הטרנסאקציות לבין הכסף שהיה במדחן. בחקירה הנגדית הודה העד שלאחר שביצע את הצילומים היה לפי המדחן כסף לשעתיים והיה "כסף מלא". העד גם אישר בחקירתו הנגדית שאינו זוכר אם בדק את המדחן לפני הצילומים אם הוא ריק מכסף אם לאו. עוד הוסיף העד וציין בחקירתו הנגדית שלפעמים כאשר נעשית הפעולה במכשיר הבלתי חוקי הנ"ל, גלגלי השיניים של המדחן נהפכות וכאשר בא אדם אחר לחנות והוא מכניס כסף לעיתים המכשיר ירשום על הפעולה "FAIL" אך לא תמיד המכשיר רושם זאת. בנוסף, ציין העד שלפעמים אחרי שתי פעולות בעזרת המכשיר הבלתי חוקי הנ"ל יש רישום כזה. אלה למעשה ראיות התביעה ובהמשך הדברים צורך לקבוע האם ה-CD הנ"ל קביל ובמידה והתשובה חיובית יש לברר במדוייק מה נראה בו והאם ניתן לבסס עליו הרשעה שהיא מעל לכל ספק סביר. במאמר מוסגר ולמען שלמות הכתובים יצויין כי היה עד תביעה נוסף, מר שלמה ריבקין, סגן מנהלת רשות החניה בעיריית ירושלים. לעד לא היתה תרומה לשאלות שבמחלוקת. באמצעותו הוגשה הודעתו במשטרה ת/1 שהיא עצמה עדות שמיעה שכן הוא מדווח על מה שחברת מד פארק דיווחה לעירייה ועל ממצאיה שלפיהם יש רכבים וחשודים שביצעו עבירות של קבלת זמן חנייה במרמה. עדות הנאשם במשטרה (ת/4) ובביהמ"ש להלן העובדות העולות מהודעת הנאשם במשטרה (ת/4): לנאשם יש חנות בגדים "לי ולה" בירושלים. החנות מצויה ברחוב שמאי 15 בירושלים. יוזכר שהנאשם נראה ע"י העד ויינברג יצחק נכנס לכתובת הנ"ל. הוא היה בעל רכב מסוג יונדאי מס' 92-566-51 יצויין כי זה הרכב אשר נצפה ע"י העד ויינברג כחונה בחנייה שליד המדחן בו נעשו הפעולות הנטענות ע"י העד. הנאשם הודה שבכל יום הוא מחנה את הרכב ליד עיסקו וציין בהודעתו שמידי חודש הוא משלם מאות שקלים על דוחות. הנאשם הודה בכך שהוא זה שמצולם בסרטון שצולם ע"י מר ויינברג. בהודעתו ת/1 שלל הנאשם את הטענה שהוא משתמש במכשיר הפלסטיק הבלתי חוקי על מנת לקבל שעות חנייה ללא תשלום. הוא לא שלל את עצם השימוש במכשיר הפלסטיק הנ"ל וזו היתה תשובתו שלפחות הראשונה שבהן היתה בלתי ברורה: "שאלה. ...נצפית....כשאתה משתמש במכשיר פלסטיק, על מנת לקבל שעות חנייה ללא תשלום, לאחר בדיקת המדחן נמצא כי לא הוכנס כסף. מה יש לך לומר על כך? תשובה: כשאני צריך את עזרת המשטרה אין עזרה אבל למען העירייה או מד פארק, אין לי מה להוסיף". שאלה: בתאריך 1.2.05 נצפית כאשר אתה משתמש במכשיר הפלסטיק על מנת לקבל שעות חנייה ללא תשלום, מה יש לך לומר על כך? תשובה: אני לא משתמש במכשיר לקבל שעות חנייה". לאחר מכן ביקש להתייעץ עם עו"ד וביקש שלא לסבך את עצמו. להלן עובדות העולות מחקירת הנאשם בביהמ"ש: הנאשם הודה ש"יכול להיות שהשתמשתי פעם...היה איזה חתיכת פלסטיק לשכן שלי. אני חניתי יום יום ויום יום שמתי כסף במדחנים. הרבה פעמים הכסף נבלע והמדחנים לא הראו שהכנסתי כסף. והייתי צריך להוסיף עוד ולפעמים זה לא עזר ושילמתי גם הרבה דוחות על זה....היה לאיזה שכן חתיכה שאם מכניסים את זה למדחן זה מפעיל ......ככה החזרתי את הכסף שאני הכנסתי". משנשאל הנאשם מדוע הוא לא אמר זאת במשטרה תשובתו היתה שלא שאלו אותו על כך. בנוסף אמר שהוא רצה להתייעץ עם עו"ד אם מה שעשה באותן נסיבות היה מותר או אסור. עם זאת, ייאמר למען שלמות הכתובים שבתשובת ב"כ הנאשם לאישום היתה כפירה טוטאלית באשמה תוך שב"כ הנאשם אמר: "הנאשם כופר באשמה, הוא לא השתמש בשום מכשיר ולא קיבל דבר במרמה". מכל מקום, באחת מתשובותיו בחקירה הנגדית אמר הנאשם "אם השתמשתי זה היה בשביל להחזיר לי את ה-10 ₪ שאני כבר שמתי...". מכל מקום כבר בשלב זה ניתן לומר שיש מצד הנאשם הודאה על שימוש במכשיר הפלסטיק הבלתי חוקי (אם כי,לטענתו, לא המכשיר שהוצג לנאשם בביהמ"ש או ע"י המשטרה) אך השימוש לא נעשה כדי לקבל דבר במרמה אלא כדי להחזיר לעצמו את הכסף שהכניס. הנאשם הבהיר בהמשך הדברים שביצע פעולה כזו פעם אחת וזאת כשהמדחן לא עבד. עם זאת, הנאשם לא הבהיר בעדותו האם הצליח להחזיר לעצמו את הכסף שהכניס; ואם הצליח מדוע הותיר את המכונית במקום החנייה ולא הוציא את מכוניתו מהחנייה שכן לא שילם דמי חנייה. כל אלו נושאים רלוונטיים שכן אם המכשיר היה מקולקל, והדבר אפשרי, האם הנאשם הצליח להוציא את כספו ואם הוציא את כספו הרי שחנה מבלי לשלם דבר. ואם לא הצליח להוציא את כספו מדוע לא ציין את הדבר בעדותו? מכל מקום ייאמר שעיון בסרטונים שב-ת/3 מראה שרק באחד מהם נראה שימוש במכשיר הפלסטיק ומשהוצג הדבר לנאשם בביהמ"ש הוא אישר את הדבר. אך כבר כאן ייאמר שבסרטונים האחרים, קיים ספק, ואין לשלול טענה של הנאשם שהוא הכניס כסף ולא פלסטיק למדחן. הנאשם טען שבכל יום הוא חונה בין 8-10 שעות ואף כי שם כסף, המדחן לא קרא את זה. הוא הודה שמעולם לא כתב לעירייה או לרשות החניה. לדבריו צלצל לעירייה ולחברת מד פארק. עם זאת טען שהשאיר פתק על רכבו. האם ה-CD (ת/3 ) קביל כראיה? ב"כ הנאשם טען שאין לקבל את המוצג הנ"ל כראיה מהטעמים הבאים: הצילומים הם פגיעה בפרטיות. כאן יש התחקות ובילוש אחרי אדם והעד לא היה חוקר פרטי. הצילומים היו הרבה יותר ארוכים והמקור לא הובא אלא חלקים שהעד העביר למחשב ומהמחשב לדיסק. לדברי העד חלק מהמקור מצוי בניו יורק. אין כל ביטחון בכך שהעד אכן ביצע את הצילומים שבדיסק ולא אדם אחר. אתייחס לטענות הנ"ל אחת לאחת: אין בצילומים שביצע העד ויינברג משום פגיעה בפרטיות. מדובר בצילומים שנעשו ברשות הרבים לגבי מדחן שהוא מכשיר המצוי בבעלותה של חברת מד פארק בע"מ. ההתחקות אחרי הנאשם עד לכניסתו לחנות "לי ולה" היתה בנסיבות העניין לגיטימית מאחר והיה חשד לביצוע עבירה ע"י הנאשם ונועדה להיות חלק מהתלונה שהוגשה למשטרה כדי לאפשר איתורו וזיהויו של הנאשם. באשר לטענת ההגנה שהצילומים היו הרבה יותר ארוכים והמקור לא הובא אלא חלקים שהעד העביר למחשב ומהמחשב לדיסק כאשר חלק מהמקור מצוי בניו יורק- הנאשם לא יוכל להיבנות מכך. אפילו אם נסבור שבאותם חלקים שלא הובאו לביהמ"ש ניתן היה לראות פעולת הכנסת כסף למדחן, אין במה שלא הוצג כדי לסייע לנאשם. מה שהנאשם צריך להתגבר עליו הוא החומר שכן הוצג לביהמ"ש ולא מה שלא הוצג לביהמ"ש. לעניין הטענה השלישית מטענות ההגנה- העד ויינברג ציין לפרוטוקול שהוא בטוח לחלוטין שהוא ביצע את הצילומים שהוצגו לביהמ"ש והוא היחיד שעסק בהעברת הצילומים למחשב ול- CD. כפועל יוצא מהאמור לעיל, ה-CD קביל והוא חלק מהראיות. עם זאת, יצויין שמבין הסרטונים שמוצגים בו, רק באחד מהם ניתן לראות שימוש מצד הנאשם בפלסטיק ובאף מקרה לא ניתן לראות שהנאשם ניסה להוציא מהמכשיר את כספו בדרכים כמו דפיקה על המכשיר. ניתן גם לראות מצד הנאשם מבט חשדני לפני שניגש למדחן. האם ניתן לקבל את הסבר הנאשם שלפיו ניסה להוציא את כספו מהמכשיר כאשר המכשיר לא תפקד? מכלול החומר שלפני , לרבות תשובות שונות שהנאשם השיב עליהן במשטרה ובביהמ"ש מובילות אותי שלא לקבל את הסברו של הנאשם ולהלן טעמיי: עפ"י ניסיון החיים, אם אדם מנסה להחזיר לעצמו את כספו כאשר המדחן מקולקל ואינו מראה שהוכנס כסף, לא נזקקים למכשיר פלסטיק שנוהגים להשתמש בו לצורך השגת חנייה בתרמית. אם לדברי הנאשם הוא עשה שימוש חד פעמי במכשיר, הא כיצד הוא היה זמין בכיסו? רק מי שהיה עושה שימוש רב פעמי במכשיר שכזה היה מותיר אותו בכיסו. הרי אין טענה בפי הנאשם שהמדחן היה כל הזמן מקולקל (ככל שהיה כך) והא כיצד ידע מראש שהמדחן לא יפעל ולצורך כך הביא עימו את מכשיר הפלסטיק? הנאשם לא הציג שבריר של ראיה על פנייה בכתב לרשויות החנייה בעירייה בו הוא מתלונן על אי תקינות המדחן. דווקא טענתו ששילם על מאות דוחות היה צריך להביא אותו לטפל באופן מסודר וחוקי בשאלת תקינותו של המכשיר. גם אם אקבל את טיעונו של הנאשם שמתוך מתח וחרדה לא אמר הנאשם במשטרה את הטיעון שהשמיע בביהמ"ש, עדיין חסרים בטיעון שהושמע בביהמ"ש פרטים חשובים כדלהלן: הנאשם לא הבהיר בעדותו האם הצליח להחזיר לעצמו את הכסף שהכניס; ואם הצליח מדוע הותיר את המכונית במקום החנייה ולא הוציא את מכוניתו. כל אלו נושאים רלוונטיים שכן אם המכשיר היה מקולקל, והדבר אפשרי, האם הצליח להוציא את כספו ואם הוציא את כספו הרי שחנה מבלי לשלם דבר. ואם לא הצליח להוציא את כספו מדוע לא ציין את הדבר בעדותו (לפחות בביהמ"ש אם לא במשטרה)? כל האמור לעיל מוביל אותי לקבוע שמדובר "בעדות כבושה" ומשמעותה של עדות אשר כזאת היא שערכה הראייתי מועט כאשר הנאשם לא נותן הסבר מדוע כבש עדות זו ולא אמר אותה במפורט לפני כן (למשל במשטרה), לרבות לא בתשובה לאישום. עפ"י ניסיון החיים, מי שניגש לשלם את כספו במדחן, לא יביט מבט חשדני לצדדים, כפי שהביט הנאשם, כדי לוודא שאין רואים מה הוא עומד לעשות. למרות שלא נעשתה בדיקה של דו"ח הטרנסאקציות, אין לכך כל נפקויות לגבי המקרה שלנו , לפחות לגבי אותו מקרה שלגביו מודה הנאשם שעשה שימוש במכשיר הפלסטיק לצורך הוצאת מעותיו. כל אלה מובילים אותי לקבוע שעובדתית עשה הנאשם שימוש, לפחות פעם אחת, במדחן שליד חנותו וטען אותו במרמה והותיר את רכבו בחנייה מבלי ששילם על כך. לעניין העבירה של קבלת דבר במרמה סעיף 415 סיפא לחוק העונשין קובע כדלהלן: "המקבל דבר במרמה, דינו מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו מאסר חמש שנים". סעיף 414 מגדיר את המילים "מרמה" ו"לרמות" כך: מרמה-טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; לרמות-להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". היסודות שיש להוכיחם באשר לעבירה זו הם: קבלת דבר מאחר. למושג קבלה יש משמעות רחבה יותר מקבלה פיזית. מדובר ב"זכייה" בדבר. לעניין המילים "קבלת דבר" אין נפקא מינה אם הדבר התקבל בשביל עושה מעשה העבירה או בשביל אחר ואם הדבר התקבל ע"י עושה מעשה העבירה או אחר. לעניין היסוד הנפשי יש צורך ב"ידיעה" שהטענה הכוזבת היא אכן אינה אמת או שיש צורך בהלך נפש של "אי אמון" באמיתות הטענה. יסוד ה"ידיעה" יכול להילמד גם מהנסיבות למשל, מתן עדויות סותרות ואי אמון בגירסת הנאשם. במקרה דנן אמנם מדובר בסכום כסף קטן שממנו נהנה הנאשם ע"י כך שהשיג לעצמו חנייה בתרמית, אך כפי שהבהירו עדי התביעה ובמיוחד העדה מירב סומך, מדובר בנזק גדול שתיקונו מצריך טכנאי, וכמו כן נוצרים קשיים מבחינת משתמשים אחרים במכשיר וקשיים ראייתיים הנוצרים לגבי משתמשים תמימים שכספם נבלע במכשיר בשל אותה תרמית. במקרה דנן, התביעה עמדה בדרישות הסעיף, הוכיחה שהדרישות הללו באו על סיפוקן. מבחינת היסוד הנפשי שמתייחס לאפשרות קבלת הדבר, אין לנו פה רק פזיזות, יש לנו ממש מטרה, כוונה, שאיפה ורצון להשיג את הדבר במרמה. למעשה לכך כוונו כל המעשים אשר יידונו להלן. לעניין קבלת דבר במרמה- חיסכון בהוצאה, כגון אי תשלום דמי חנייה מקום שהיה צריך לשלם זאת, תוך עשיית פעולה שתיצור מצג שהסכום שולם כשבפועל לא שולם וביצוע חנייה על בסיס אותו מצג נחשב לקבלת דבר במרמה. למונח "דבר" שמתייחס אליו החוק, ניתנה פרשנות רחבה בפסיקה. זה לא חייב להיות כסף, זה יכולה להיות זכות זה יכול להיות טובת הנאה. באשר ליסוד של המרמה- כלומר הצגת הטענה הכוזבת, יש על כך משמעות כפולה: מבחינת היסוד העובדתי הטענה עצמה צריכה להיות "טענה כוזבת" שמכוחה נפרד המרומה מן הדבר שהוא מוסר אותו, לרמאי. המושג "טענה" כולל גם פעולה או התנהגות או מצג. מבחינת היסוד הנפשי נדרשת "מודעות לכך שהטענה או ההתנהגות היא "לא אמת". אף יסוד זה, כמוסבר לעיל, הוכח במקרה דנן. זוטי דברים אציין כבר בשלב זה שאף כי מדובר בסכום קטן שהנאשם "הרוויח" ממעשה המרמה שלו שכן ציין שהוא חונה כ-8-10 שעות ליום כך שמדובר בסכום של 40- 50 ₪ אך מאחר ומדובר בעבירה שהפכה לנפוצה, כפי שהעידה על כך גב' מירב סומך עד שהיה צורך להעסיק עובד מיוחד כדי שילכוד את העבריינים הללו, ומאחר ומדובר בקשיים שונים הנוצרים בשל פעולת התרמית, אשר פורטו לעיל, אין לומר שהמקרה שלנו נכנס ל-ד' אמותיה של ההגנה של "זוטי דברים". סעיף 34 יז' לחוק העונשין קובע כדלהלן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כפי שנפסק בע"פ 809/77 מ"י נ' עזיזיאן הגנת "זוטי דברים" תתקבל רק באותם מקרים שבהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך חברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. כאותו פס"ד נקבע שלא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה של מקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של הגנה זו ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. סבורני שהמקרה שלפנינו הוא מקרה הנכנס בד' אמות ההגנה הנ"ל. סעיף 34יז' לחוק העונשין בא לתת בידי בית המשפט את אותה סמכות שיש בידי הרשות התובעת לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור. הסעיף פורש ביסודיות בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בשני פסקי דין. הראשון הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף והשני הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל . בע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף הנ"ל ערך השופט יהושע גרוס מחקר יסודי באשר להשתלשלות החקיקתית של הסעיף הנ"ל וכן דן בשיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ואלה דבריו: " באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ................הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי , וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית......הדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמאלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר עניין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס ב-ד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם". הדברים הנ"ל הובאו בהסכמה ע"י השופט שטרסנוב בע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל . פסקי דין אלה גם הובאו בהסכמה בפסק דינו של כב' השופט אילן בעת ששימש בפועל בביהמ"ש העליון בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ. חיים עזיזיאן, . השופט קדמי בתוספת שהוציא לכרך הראשון של ספרו "על הדין בפלילים", כותב בעניין סעיף 34 יז' את הדברים הבאים: " התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם "טיבו של המעשה,נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי" מלמדים כי המעשה הוא קל ערך והגישה.....היא שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם- האינטרס הציבורי הוא המכריע". עפ"י מכלול החומר שפורט לעיל הנוגע לטיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי הנוגע לכך, כאשר האינטרס הציבורי הוא המכריע, אין לומר על מעשה הנאשם, כפי שהוכח, שהוא כה קל ערך עד שייחשב כ"זוטי דברים". עם זאת, החלטתי במקרה זה שלא להרשיע את הנאשם בשלב זה , ולהמתין לקבלת תסקיר של שירות המבחן שיתייחס לשאלת הרשעה או אי הרשעה ומכל מקום הצדדים יטענו לעניין זה. העבירה נשוא דיוננו קלה לביצוע אך קשה להוכחה. בשל כך שמדובר בסכום כסף קטן ביותר שלא שולם ע"י הנאשם, אף כי במרמה, אינני מרשיע את הנאשם אך מסתפק בשלב זה בקביעה שהוא עבר, פעם אחת, את שיוחס לו בכתב האישום, אך ללא הרשעה. לאור תסקיר של שירות המבחן אחליט אם יש מקום להרשיע את הנאשם, אם לאו, ומה עונשו. הגנות משפטיותהגנת זוטי דברים