הגשת כתב אישום בשיהוי רב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת כתב אישום בשיהוי רב: לפני בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, שהגישו הנאשמים, בשל הטענה, כי הגשת כתב האישום ואופן ניהול ההליך על ידי המאשימה בעניינם של הנאשמים עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בנוגע לכך טענו באי כח הנאשמים מספר טענות מצטברות. הטענה העיקרית הינה לשיהוי קיצוני ובלתי סביר בהגשת כתב האישום. לפי טענתם, כתב האישום מייחס לנאשמים שורה של עבירות שאת כולן ביצעו, לכאורה, בין השנים 1995-2001, כאשר מחומר החקירה עולה, כי חקירת המשטרה הסתיימה כבר בשנת 2001. אף על פי כן, הוגש כתב האישום בחודש מרץ 2007, 6 שנים לאחר שחומר החקירה התקבל אצל הפרקליטות, 7 שנים לאחר מעצרם הראשוני של הנאשמים, וקרוב ל-12 שנה לאחר שנעברו עיקר העבירות שבהן הואשמו. נטען, כי השיהוי הרב בהגשת כתב האישום ואופן ניהול ההליך על ידי המאשימה הסבו לנאשמים עינוי דין חריף וסבל נפשי כבד, וזאת בעיקר בשל הנטל הכלכלי הכבד הכרוך בניהול ההליך לאורך תקופה ארוכה, וכן בשל מצב חוסר הוודאות והמתח הנפשי שבהם היו נתונים במשך כ-10 שנים, מאז תחילת החקירה ועד עתה, וכל זאת - מבלי שניתן הסבר סביר לכך. טענה נוספת היא, כי חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום פוגע בהגנת הנאשמים ומונע את האפשרות לרדת לחקר האמת, בין היתר בגין אובדן ראיות, פגיעה בזיכרונם של עדים פוטנציאליים והקושי באיתור עדי הגנה. בנוגע לאובדן פיזי של ראיות טענו באי כח הנאשמים, כי במהלך תקופת ההמתנה הארוכה עד לתחילת ההליך, נפגם כונן המחשב ששימש את העמותה, כתוצאה מרשלנות של המשטרה ושל התביעה בטיפול בו. לטענתם, בעקבות הנזק שנגרם לכונן לא ניתן עוד להפיק ממנו את הנתונים שהיו אגורים בו, ובשל כך, בין היתר, לא ניתן לנאשמים לעיין במסמכי הנהלת החשבונות של העמותה, שהיו חיוניים להגנתם. לפי טענתם, אובדן החומר החיוני פגע פגיעה ממשית ביכולת ההגנה של הנאשמים. פגיעה זו מתעצמת, כך נטען, לאור העובדה שבשל חלוף זמן רב למן ביצוע העבירות המיוחסות, ניטשטש זכרונם של העדים ויכולתם לשחזר במהלך המשפט את האירועים נשוא כתב האישום לאחר פרק זמן כה ארוך, נפגעה, באופן שלא ניתן להסתמך יותר על עדויותיהם. לעניין זה הביא בא כח נאשם 1 ראיה לכאורה מהליך מקביל שנוהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק פש"ר 5245/08, במסגרתו נחקרו אחדים מן העדים הכלולים ברשימת עדי התביעה, בנוגע לפרשיות נשוא כתב האישום הנוכחי, כאשר מתשובותיהם מתברר, כי הם אינם זוכרים פרטים מהותיים. כמו כן, לטענת בא כח נאשם 1, אחד העדים - הרב מיכאל אלחרר, נפטר זה מכבר, בשנת 2004, כאשר יש מקום לסבור, כי עדותו, אילו נשמעה, היתה תומכת את גרסת הנאשם ומסייעת לו בהגנתו. בכך לא מתמצות טענות הנאשמים. בא כח נאשם 1, הוסיף וטען לעינוי דין שנגרם לנאשם בגין ריבוי ההליכים שנפתחו נגדו בשל מסכת עובדתית זהה. לדבריו, ההליך הפלילי הנוכחי הינו ההליך המשפטי השלישי שעמו נאלץ הנאשם להתמודד. קדמו לו שני הליכים אזרחיים, שבמסגרתם נאלץ להתמודד עם טענות עובדתיות דומות לאלה המיוחסות לו בכתב האישום. כמו כן, לדבריו, בעקבות תביעה אזרחית שהגישה נגדו עמותת תומכי תורה מכמש, בשנת 2001, עוקל כל רכושו הפרטי, לרבות ביתו וחשבונות הבנק שברשותו. נוסף לאמור, באי כח הנאשמים טענו שניהם להתנהלות פסולה של המשטרה במהלך החקירה. ביחס לנאשם 1 נטען, כי הודעותיהם של נאשם 1 ואשתו נגבו מהם תוך שימוש באמצעים בלתי הוגנים ועל ידי הפעלת לחץ פסול; ואילו ביחס לנאשם 2נטען, כי במהלך גביית ההודעות לא יידעו החוקרים את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין טרם החקירה, ומן הטעם הזה - בהתאם הלכת יששכרוב - יש לפסול את ההודעות. באת כח נאשם 2 הלינה גם על אי-עריכתו של עימות בין החשודים בתיק, מקום שהיה צורך לעשות כן, כדי לברר את טענות הנאשם. לטענתה, אי קיום העימות הוא מחדל חקירתי שגרם לנאשם 2 לנזק ראייתי, ובנסיבות העניין, יש מקום להניח, שאילו נערך עימות בין החשודים, היה בכך כדי לתמוך את גרסתו. לבסוף, טוענים באי כח הנאשמים גם להגנה מן הצדק על בסיס התנהלות פסולה ובלתי הוגנת של התביעה. לעניין זה נטען, בין היתר, כי בנקודות לא מעטות כתב האישום הוא במידה רבה ספקולטיבי, אינן מעוגנות די הצורך בחומר הראיות, ובאופן כללי הרושם שמתקבל הוא כי בהכנתו נעשו טעויות יסודיות בכל הנוגע להערכת משקלן של ראיות ובהתייחסות לראיות שיש בהן כדי לתמוך את גרסת הנאשמים. בנוסף, טוענת באת כח נאשם 2 להפלייה פסולה בין הנאשמים בכל הנוגע למתן אפשרות לקיום שימוע. על פי טענתה, המאשימה יצאה אמנם ידי חובתה, לפי סעיף 60א לחסד"פ, במשלוח הודעה רשמית, אך לא טרחה לוודא כי דבר הדואר אכן הגיע למענו של הנאשם, ובשל כך נמנעה ממנו הזכות לקיום שימוע לפני הגשת כתב האישום. המאשימה מתנגדת לביטול כתב האישום. לדבריה, השיהוי הרב בהגשת כתב האישום נגרם בשל עומס העבודה המוטל על כתפי הפרקליטים בפרקליטות המחוז, והדגישה גם כי יש לזכור, כי מדובר בפרשה סבוכה, מסועפת ומורכבת, הכוללת עדויות רבות ותיעוד רב, אשר הניבה בסופו של דבר כתב אישום חריג בחומרתו נגד הנאשמים. כמו כן ציינה לעניין זה, כי מאז הוגש כתב האישום, בחודש מרץ 2007, נגרם שיהוי נוסף בתיק, אך זאת בעיקר בשל היענות המאשימה ובית המשפט לבקשות דחייה שהגישו הנאשמים עצמם, עובדה שעומדת לכאורה בסתירה לחשש שהביעו מפני ההשפעות ההרסניות של התמשכות ההליך על הראיות בתיק ופגיעתה הרעה ביכולתם להתגונן. לעניין הנזק שנגרם לכונן המחשב, המאשימה טוענת, כי לא הוכח שנגרם לנאשמים נזק ראייתי כלשהו. לעניין זה הוסיפה, כי בכל התקופה שלמן תחילת החקירה, לרבות ההליך האזרחי שהתנהל נגדו, שנגע כאמור למסכת עובדתית זהה לזו שעומדת בבסיס כתב האישום הנוכחי, לא ביקש נאשם 1 להסתייע בחומר השמור המחשב, ולראשונה ביקש את המחשב, בפנייתו למאשימה, בחודש מרץ 2009. כללו של דבר, המאשימה טוענת, כי הנאשמים לא הניחו תשתית מספקת לטענה בדבר נזק ופגיעה שנגרמו לזכויותיהם או ליכולתם להתגונן במשפט, וכן לא לקשר סיבתי הנדרש בין השיהוי בהגשת כתב האישום לבין אותה פגיעה. מעבר לכך, המאשימה סבורה, כי השלב הנכון לבחינת מרבית הטענות ל"הגנה מן הצדק" הוא בתום פרשת התביעה, כאשר לפני בית המשפט כבר יש ראיות וניתן לברר את הטענה בדבר פגיעה בהגנת הנאשם; ומכל מקום, היא טוענת, כי בחלוף הזמן כשלעצמו אין כדי להביא למסקנה אפריורית כי יהיה זה בלתי אפשרי להעניק לנאשם משפט הוגן. אשר לטענת הנאשמים בנוגע לקבילות ההודעות שנגבו מן הנאשמים, המאשימה טוענת, כי ככל שהנאשמים דבקים בגרסתם לעניין אופן גביית ההודעות, הרי שעליהם לפרט את טענותיהם במסגרת של משפט זוטא ובית המשפט יחליט אם ראוי לקבל את ההודעות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לדעה שיש לדחות את כל טענות הנאשמים, וזאת מן הטעם שאיני סבורה שמקרה זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים שבהם קיומו של ההליך הפלילי פוגע פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות המשפטית, והמחייב לפיכך את ביטולו של כתב האישום. בא כח נאשם 1 הצביע על כך, שבשנים האחרונות התפתחה גישה הרואה בשיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב אישום בסיס לביטול הליך פלילי מכוחה של "הגנה מן הצדק". ואכן, ייתכנו מקרים נדירים שבהם שיהוי ניכר שנקטה התביעה בהגשת כתב האישום, יהיה בלתי סביר במידה שתצדיק את ביטולו של כתב האישום, וזאת בעיקר אם השיהוי נבע מסיבות שאינן מוצדקות (ר' ע"פ 7014/06 מ"י נ' לימור, פסקה 62). ואולם, יש להדגיש, כי השיהוי, כשהוא לעצמו, אין בו כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק. במקרה שנדון לפני זה לא מכבר, בת"פ 1534/09, נדרשתי בהרחבה לטענת הגנה מן הצדק שהועלתה אגב טענה לשיהוי בהגשת כתב האישום, ודברים שכתבתי שם יפים גם לכאן. באותו עניין הצטרפתי לעמדת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד' ברלינר) בע"פ (ת"א) 70700/00 מדינת ישראל נ' ארויה, לפיה מעשה השיהוי, כשלעצמו, אינו מספיק כדי להעמיד הגנה מן הצדק, ויש להעדיף את הבירור הקונקרטי - "המתייחס לעובדות בכל תיק, בוחן אותן ומגבש השקפה לאורן". "מסלול זה", כך נאמר שם, "אינו חוסם את האפשרות להכיר בהגנה מן הצדק גם על בסיס שיהוי בהגשת כתב האישום, בתנאים מסוימים, אבל הוא מונע קביעה דוגמטית שאינה מביטה ימינה או שמאלה". במקרה זה אין מחלוקת שכתב האישום הוגש אכן באיחור רב, כנראה עקב שיהוי רב אצל המאשימה, אך אין בסיס לקביעה שהדבר נעשה שלא בתום לב או בזדון. ברי לי, כי הגשת כתב האישום 6 שנים לאחר סיום החקירה בעניינם של הנאשמים, גרם להם עוול, ואין מחלוקת כי מדובר בתקלה חמורה. כמו כן, למותר יהיה לציין, כי על המאשימה לדאוג שכתבי אישום יוגשו סמוך ככל האפשר למועד סיום החקירה, ואולם המציאות, המוכתבת, בין היתר, מבעיות של כח אדם, ריבוי התיקים וכיו"ב, מביאה לכך שהרצוי, בדרך כלל, אינו המצוי, וטחנות הצדק, הכוללות לעניין זה את כל שלושת הגורמים שמהם מורכב ההליך הפלילי - המשטרה, התביעה ובית המשפט - טוחנות לאט. לכך יש להוסיף, כי על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת התשתית העובדתית לטענת הגנה מן הצדק מונחת על כתפי הנאשם. על הנאשם להניח תשתית ראויה לא רק לעצם הפגיעה בזכויותיו וביכולתו להתגונן ולזכות למשפט הוגן, כי אם גם לעניין הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הפסולה או הרשלנית של התביעה לבין הפגיעה הלכאורית בזכויותיו. טענת הנאשמים להגנה מן הצדק הועלתה טרם שנשמעו הראיות בתיק, ובשעה שלפני בית המשפט לא הובאה ראיה ממשית כלשהי בדבר הפגיעה, כל שכן פגיעה מהותית, בהגנתם. באי כח הנאשמים עמדו שניהם על כך, שחלוף הזמן משחק לרעת הנאשמים, שכן קיים עתה קושי לאתר עדי הגנה, ובאשר לעדי התביעה - אחד מהם נפטר ,כאמור, ואילו לגבי האחרים, ברי כי חלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, הקהה את זכרונם, והדעת נותנת כי לא יוכלו לתאר את התרחשות הדברים כהווייתם. אלא, שגם לפי טענה זו מדובר בפגיעה אפשרית בלבד ביכולת ההגנה של הנאשמים ולא בפגיעה ממשית הנתמכת בראיות. יתירה מכך, טענה זו נסמכת על קטעי עדויות של אחדים מעדי התביעה במסגרת ההליך האזרחי, כאשר הקשרם של הדברים לא מחוור די הצורך, וכן לא ברור מה מעמדן של עדויות אלה בתיק ומה משקלן של הראיות ה"חסרות", כביכול, לעומת הראיות השלמות הקיימות. אשר לטענה בדבר השפעת פטירתו של העד הרב אלחרר על הגנת הנאשמים, על הנאשמים היה להציג לבית המשפט תשתית עובדתית התומכת בטענתם, ושמלא עשו כן, חזקה על עדות זו, שלא היה בה כדי לסייע להם בהגנתם. גם הטענה בדבר הנזק שנגרם להגנת הנאשמים כתוצאה מאובדן פיזי של ראיות, ובעיקר - כתוצאה מהנזק שנגרם לכונן המחשב של העמותה - אינה נתמכת בראיות, וכל שנאמר לעניין זה הוא כי הוא כולל "חומר חיוני ורב ערך" להגנת הנאשמים, אך הנאשמים לא פירטו איזה חומר הם מצפים להעלות מהכונן וכיצד יוכל לסייע ביד הנאשמים בהגנתם. כמו כן, יש לתמוה, מדוע לא ביקש נאשם 1 להסתייע בחומר השמור בכונן במסגרת ההליכים האזרחיים שהתנהלו נגדו, אשר לטענתו, התבססו על מסכת עובדתית זהה לזו שבכתב האישום, ומדוע נזכר לפתע, רק בשנת 2009, בקיומו של הכונן. בנסיבות אלו, נותרו כל הטענות בעניין זה בגדר השערות תיאורטיות בלבד, שכידוע אין די בהן כדי להרים את נטל ההוכחה להפעלת הגנה מן הצדק. הצדק, אפוא, עם באת כח המאשימה, כי בשלב זה לא ניתן להעריך כראוי טענות אלו, וברי, כי ככל שיתברר במהלך שמיעת הראיות, כי הראיות נפגמו במידה שיש בה כדי להסב להגנת הנאשמים פגיעה ממשית, כי אז ניתן יהיה לשקול פעם נוספת את הטענות, ועל פי מידת הצורך, להביאן בחשבון במסגרת הכרעת הדין. טענת הנאשמים לביטול כתב האישום נפגמת גם בשל העובדה, שהתנהלותם בתיק זה תרמה במידה רבה לשיהוי הרב מאז ביצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום ועד לניהול המשפט ושמיעת העדים. כתב האישום הוגש כאמור בחודש מרץ 2007, כ-6 שנים מאז גמר ביצוע העבירות המפורטות בו. ברם, מרבית הדחיות בתיק היו לבקשת באי כח הנאשמים ובשל ניסיונות הצדדים להגיע להסדר טיעון בתיק. לאחר מספר רב של דחיות ועיכובים בתיק, ורק ביום 5.10.2008, הועלתה לראשונה הטענה להגנה מן הצדק. מסקנת הדברים, כי התנהלותם של הנאשמים בהליך זה אינה עולה בקנה אחד עם טענתם להגנת מן הצדק ככל שהיא נשענת על תוצאות השיהוי, על השפעת חלוף הזמן על זכרונם של העדים בתיק או אפילו על החשש כי במהלך התקופה הארוכה אבדו ראיות שהיו חיוניות להגנתם. במעשיהם אלה הראו הנאשמים, שהיו מיוצגים בנפרד, כי הם אינם חוששים כלל מהימשכות ההליך בעניינם ומן ההשלכות על מסכת הראיות כולה ועל ראיות ההגנה בפרט, ואף תרמו לכך תרומה לא מבוטלת. באופן דומה החלטתי לדחות את טענות הנאשמים האחרות, בנוגע לקבילות ההודאות שנגבו מהם ובנוגע למחדלי חקירה נוספים, כביכול, שהתגלו בתיק. מקומן של טענות אלו הינו במסגרת משפט זוטא, שבו יתבררו לאחר שמיעת ראיות, ולא במסגרת של טענות מקדמיות. מטעם דומה החלטתי לדחות גם את הטענה, לפיה אי-עריכת אימות, בנסיבות העניין, עולה כדי מחדל חקירתי שגרם לנזק ראייתי. כדי להכריע בטענה מסוג זה יש להתחקות אחר מצבת הראיות לכאורה שהיתה קיימת לחובת נאשם זה או אחר בעת החקירה. לפיכך, גם טענה זו נכון וראוי שתתברר במהלך המשפט, לאחר שמיעת ראיות בעניין. זאת ועוד לעניין זה - על פי ההלכה הפסוקה, טענה למחדל חקירתי אינה יכולה, כשהיא לעצמה, להביא לזיכויו של נאשם או אפילו לגרוע ממשקלן של ראיות התביעה, אלא רק אם הוכח כי היה בו במחדל האמור כדי לקפח את הגנתו של הנאשם. אשר לטענה לביטול כתב האישום מן הטעם של הפרת חובת היידוע וזכות השימוע לנאשמים - כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 5.10.2008, המאשימה הוכיחה כי שלחה מכתבי יידוע בדואר רשום לנאשמים. בכך נחה דעתי, כי המאשימה מילאה אחר חובתה. בסיכום הדברים, אין צורך לומר, כי הנאשמים זכאים למשפט הוגן, וצדק צריך להיעשות לא רק כלפי החברה כי אם גם כלפי הנאשמים. ואולם, במסגרת זו בהחלט ניתן להעלות על הדעת מצב שבו עשיית צדק עם הנאשמים תתבטא דוקא בניהול ההליך נגדם, חרף הזמן שחלף, ולו גם כדי שהם יוכלו להוכיח את צדקתם, ולא להתהלך כשעננת אישום פלילי מרחפת על ראשם. מעבר לכך, יש לשקול כמובן גם את הצדק שיש לעשות עם הציבור ועם קורבנות העבירות, ויש שבאיזון האינטרסים יהיה בשיקול זה כדי להטות את הכף לטובת ניהול ההליך, על אף השיהוי הרב בהגשת כתב האישום [ר' למשל, תפ"ח (חי') 3055/06 מדינת ישראל נ' בן ארי, פורסם בתאריך 26.3.08, מאגר משפטי נבו; ושם פסקה 14]. למותר לציין, שגישה זו מותירה מקום לנאשמים לשוב ולהעלות את טענותיהם להגנה מן הצדק בתום שלב ראיות התביעה, לאחר שבית המשפט יוכל להתרשם בעצמו מן העדויות ומן העדים, ולהעריך בצורה מדויקת יותר את הנזק שנגרם, אם נגרם, להגנת הנאשמים. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום.שיהוימשפט פליליכתב אישום